דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
מעילה דף ז
(מעילה ו,ב)
אתמר: אמר רבי יוחנן: כי אמר רבי עקיבא זריקה מועלת ליוצא - (היינו) שיצא מקצתו (דמגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים - מהניא נמי לההוא מקצת שיצא), אבל יוצא
כולו - לא אמר רבי עקיבא (דמהניא
וכו': דכמו דליתיה לבשר דמי).
אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן: כבר לימדוני חבירי שבגולה:
(מעילה ז,א)
מחשבין על האבוד ועל השרוף (שאם נשרפו האימורים וחישב בזריקה על מנת להקטירן חוץ
לזמנן - הוי פגול: שהאוכל מן הבשר או שאם נמצאו - האוכלן חייב כרת), והא אבוד
ושרוף לא איתינון בעולם, ואפילו הכי קתני 'מחשבין' (דמהניא בהו מחשבה בזריקה לשוייה הבשר פגול - הכא נמי: אף על גב דיצא כולו
דכמאן דליתיה דמי - תיהני ליה זריקה לאפוקיה מידי מעילה)!
ומי אמר רב אסי הכי (דכי יצא כולו מהניא ליה זריקה)? (ו)הא בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: חישב לנשפכין (שירי הדם שהיה שופך ליסוד המזבח) למחר (וקא מיבעיא ליה*: חישב בשעת שפיכת השיריים על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו,
דהיינו למחר) – מהו (מי
חשיבא הא מחשבה דנשפכין לפגל כמו מחשבה דזריקה עצמה או לא? ענין אחר אמר המורה:
חישב לנשפכין למחר: שבשעת זריקה חישב לשפוך השיריים למחר ליסוד, חשיבא הא מחשבה
דנשפכין כאילו חישב בזריקה עצמה: שחישב לזרוק מקצתו למחר חוץ לזמנו, דמפגל ליה? או
לא)? (ו)אמר ליה רבי
זירא: כבר שנית לנו אלל (דתנן
ב'העור והרוטב': הקיפה והאלל מצטרפין לטומאת אוכלין, אבל לא לטומאת נבלות: דכיון
דלית ביה מששא - לא מטמא טומאת נבלות)! אלמא: האי אלל כיון דלית ביה מששא -
לא מקבל טומאה, הני נשפכין נמי, כיון דלאיבוד אזלי (ליסוד, ולא על גבי המזבח) - בהו מחשבה לא מהניא (לפגולי) (הא
נמי שיצא כולו - לאיבוד קאי: לשרפה, וכמאן דליתיה כלל דמי, ובדין הוא דלא מהניא
ליה זריקה לאפוקי ממעילה)!
*תוספות
ד"ה חישב לנשפכין למחר מהו. אין לפרש שחישב בשעה ששופך שיריים ליסוד ע"מ
לאכול מן הזבח, דהא פשיטא דלא פיגל, כדתניא פ"ק דזבחים [דף יג.] דקתני 'יצאו
שפיכת שיריים והקטרת אימורים שאין מעכבין'; וגם לא קבעי במחשב בזריקה ע"מ
לשפוך שיריים למחר, דהא נמי פשיטא ליה דפיגל, כדקאמר נמי התם; וטעמם - משום דבעינן
שיחשב בארבע עבודות בדבר שהיא אכילת אדם או אכילת מזבח, ושפיכת שיירים אכילת מזבח
היא, אך לא ארבע עבודות היא;
אלא
נראה לר"י דקבעי במחשב בשעת זריקה על מנת לזרוק הדם שנשפך מן הכלי למחר, דתנן
זבחים [דף כה. ודף לב.] 'נשפך על הרצפה ואספו – פסול; מן הכלי ואספו – כשר'; מי
אמרינן הא חזי: דאם ירצה יאספנו ויזרקנו? או דלמא הואיל ואין מצוה לאוספו הוה ליה
הולך לאיבוד?
אלא דקתני '(מחשבין) על האבוד ועל השרוף' קשיא (כלומר: והא משמע מהא ברייתא דמהניא מחשבה דזריקה לאבוד ושרוף לפגולי אף על
גב דליתנהו בעולם - הכי נמי דין הוא דתהני זריקה לכשיצא כולו אף על גב דדמי כמאן
דליתיה בעולם)!?
אמר רבא: אימא '(מחשבין) על העומד לאיבוד ועל העומד לישרף' (דכיון דבשעת זריקה, כשחישב, אכתי הוו קמן אף על גב דשוב נאבדו או נשרפו -
מהניא בהו מחשבה, אבל הכא: הבשר יצא כולו לפני זריקה - כמאן דליתא דמי בשעת זריקה
- אין זריקה מועלת לבשר להוציאו מידי מעיללה; ווהא דקאמר 'עומד ליאבד ולישרף' - לא
אמר שדינן הוא ליאבד ולישרף, אלא שנאבדו השתא או נשרפו; אף על גב דהוו קמן בשעת
זריקה - הוכיח סופן על תחלתן שהיו עומדין ליאבד ולישרף).
אמר רב פפא: לא אמר רב עקיבא 'זריקה מועלת
ליוצא' אלא שיצא בשר, אבל (יצא) דם (אף על פי שחזר והכניסו וזרקו) - אין זריקה מועלת ליוצא (אין זריקה של אותו דם שיצא מועלת להוציא הבשר מידי
מעילה);
תניא נמי הכי: 'שחט בשתיקה (בכשרות:
שלא חישב בה שום פסול) ויצא דם (ושוב יצא הדם חוץ לעזרה), אף על פי שחזר וזרקו - לא עשה ולא כלום, בקדשי קדשים - מועלין
בו (דהאי זריקה אינה מתרת הבשר לכהנים), בקדשים קלים - אין מועלין בו (באימורין משום זריקה זו, דהאי זריקה - לאו כלום היא)'.
א"ר עקיבא הא זה למה דומה [והרי המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה והרי
שתיהן עומדות, לא כשם שדמה פוטר את בשרה כך הוא פוטר את בשר חברתה? אם פטר דמה את
בשר חברתה מן המעילה - דין הוא שיפטראת בשר עצמה!]:
אמר רבי אלעזר: כי אמר רבי עקיבא (כשם שדמה פוטר את בשרה כך פוטר את בשר חברתה) - בבת אחת (כגון ששחטום שני כהנים כאחת, דכחד גופא דמי: דלא קדמה
שחיטה של אחת לשל חברתה), אבל בזה אחר זה - לא אמר רבי עקיבא (משום דבשעה ששחט הראשונה - מיד נעשית השניה מוֹתר
חטאת, והתם אין זריקת דם של אחת פוטרת בשר של חברתה).
תוספות
ד"ה לא אמר ר"ע אלא ששחט כו'. כלומר: לא אמר רבי עקיבא בההיא חטאת שאבד
כו' דזריקה של אחת מהן פוטרת בשר חברתה מן המעילה אלא ששחט שתיהן בבת אחת;
יש להסתפק אי רצה לומר בסכין ארוכה במשמע, או אפילו בזה אחר זה, וקרי לה 'בבת אחת'
דכשר ליזרק בבת אחת, כגון שחט זה אחר זה וקיבל זה אחר זה קודם שיזרוק כלל, דרצה
מזה זורק רצה מזה זורק; אבל בזה אחר זה כגון שקבל דמה של זו וזרקו עד שלא קיבל את
האחרת - לא אמר רבי עקיבא, ומודה בכי האי גוונא דאינו פוטר הדם הנזרק בשר האחרת מן
המעילה.
תניא: 'אמר רבי שמעון: כשהלכתי לכפר פאני מצאני זקן
אחד, ואמר לי (בלשון שאלה):
אומר היה רבי עקיבא זריקה מועלת ליוצא (דהכי משמע במתניתין)?
אמרתי לו: הן! וכשבאתי והרציתי דברים לפני חבירי שבגליל אמרו לי: הלא פסול הוא (שיצא),
היאך מרצה על הפסול? וכשיצאתי והרציתי דברים לפני רבי עקיבא - אמר לי: בני, אי אתה
אומר כן (שתהא זריקה מועלת ליוצא אף על פי שהוא פסול)?
והרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה והרי שתיהן
עומדות - מועלין בשתיהן, שחטן והרי דמן מונח בכוסות (כל
זמן שלא נזרק) - מועלין בשתיהן (דבשר קדשי קדשים לפני זריקה מועלין בו)
(מעילה ז,ב)
נזרק דם של אחד מהם (נפסלה השניה במותר חטאת); אי
אתה מודה שכשם שדמה פוטר את בשרה מן המעילה אף יפטור בשר חבירתה מן המעילה? אם
הציל בשר חבירתה מן המעילה אף על פי שהוא פסול, דין הוא שיציל את בשרה (ואף
על פי שיש פסול יוצא)'!
אמר ריש לקיש משום רב אושעיא: תשובה
גנובה השיבו רבי עקיבא לאותו תלמיד: בבת אחת אִין, בזה אחר זה לא? דכיון דפסול הוא
(כלומר: לא היתה מעלייתא הא דהשיבו
'ושחט את שתיהן' דמשמע דבבת אחת אז דמה פוטר בשר חבירתה אף על גב דפסול הוא, דהכי
משמע: דכי היכי דמפרש רבי אלעזר לעיל דלא אמר רבי עקיבא אלא ששחט שתיהן בבת אחת,
האי דאמר רבי עקיבא נמי הכא 'ושחט את שתיהן' - היינו בבת אחת, הא שחטן בזה אחר זה
– לא, והיינו 'תשובה גנובה', כיון דפסול הוא: דמשעה שזרק דמה של אחת מהן נפסל
השניה במוֹתר חטאת), מה לי בבת אחת - מה לי בזה אחר זה (הואיל וסבירא ליה לרבי עקיבא דדמה פוטר בשר חבירתה אף
על גב דפסול משום מוֹתר חטאת, כי היכי דחשבת להו כגוף אחד - בשחטן נמי בזה אחר זה
תהא דמה פוטר את של חבירתה! אלא ודאי תשובה גנובה היא: דלא שנא)?
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: ואתה אי
אתה אומר כן (דחשבת להו כגוף אחד אף כי שחטן בזה
אחר זה, דדמה פוטר בשר חבירתה)? אילו הפריש שתי אשמות לאחריות (שאם יאבד אחד מהן שיתכפר באחר) ושחט את שניהן, וקדם והעלה
אימורין של אחד מהן קודם זריקה (ואחר
כך זרק הדם מאשם שלא קרבו אימורין), אי אתה מודה שאם עלו (אותן אימורין) – ירדו (דזריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורין דלאו דידיה, משום דמגופא אחרינא
נינהו)? ואי סלקא דעתך (כדקאמרת
בזה אחר זה נמי פוטר בשר חבירתה משום טעמא דאמרת) חד גופא הוא - אמאי אם עלו
ירדו? האמר עולא (גבי
גוף אחד): 'אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דם - לא ירדו, נעשה לחמו
של מזבח (דקלטן מזבח: דכיון דחד גופא הוא,
כי הדר וזריק הדם לאחר העלאת אימורין - הויא זריקה, ולא ירדו)'!? (ואם כדבריך: דטעמיה דרבי עקיבא הוי משום דכחד גופא דמו, כי קָדם והעלה
אימורין ושוב נזרק הדם דאידך דלא העלו אימורין - ליהני ליה דאם עלו לא ירדו! אלא
מדאמרינן דירדו - שמע מינה דלאו משום דחד גופא הוא, אלא היינו טעמיה דרבי עקיבא:
דכי שחט שתיהן בבת אחת - דמה פוטר בשר חבירתה: דרצה מזה זורק ורצה מזה זורק, ולא
אוקמינן טעמא משום דחד גופא הוא, ולא 'תשובה גנובה' השיבו)!?
אישתיק (ריש לקיש).
אמר רבי יוחנן: קצצתינון לרגלוהי דינוקא (- דריש לקיש; וקרי 'ינוקא' לפי שהיה בחור ממנו, ואותביה הכי ולא ידע
להשיבו; לישנא אחרינא: דדייקא דדייק דקאי הכי, והכי הוה גרסי והוה מדייקי להלכה על
בוריה).
(ואי קשיא לך: מאי שנא גבי חטאות בבת אחת, דכי זרק דמה של אחת מהן דפוטר את
בשר חבירתה, והכא לא מרצה זריקה דחד האימורין דאידך, דאמרינן 'אם עלו - ירדו'?
הא
לא קשיא: דודאי גבי מעילה אמרינן דדמה של אחת מהן פוטרת את חבירתה מן המעילה, אבל
לרצות האימורין במזבח - ודאי לא מרצה, אלא זריקת דם שלו בעינן, אע"ג דשחט
שתיהן בבת אחת.)
תוספות
ד"ה אמר רבי יוחנן קצצתינון רגלוהי דינוקא. כלומר: סתרתי דברי ריש לקיש,
דודאי לא טעמא דרבי עקיבא משום דחד גופא הוא, דאם כן גבי מפריש שני אשמות וכו'
שהבאתי למעלה - הוה לן למימר לא ירדו, כדפרישית: דנעשו לחמו של מזבח! אלא ודאי
טעמיה דרבי עקיבא משום בת אחת.
ואי
תימא מכל מקום, כיון דמהני טעמא דבבת אחת לענין לפטור הבשר מן המעילה - למה לא
יועיל באימורין לעשותן לחמו של מזבח כמו דמדמה להו בטעמא דחד גופא הוא?
יש
לומר דלא דמי: דאמרינן דטעמא גבי לפטור בשר מן המעילה משום בת אחת – ניחא: דודאי
כיון דרצה מזה זורק רצה מזה זורק - דין הוא שיפטור מן המעילה אף בשר חברתה שלא
נזרק דמה, אבל ליעשות לחמו של מזבח ולומר דלא ירדו - לא חשיבא כל כך האי טעמא; אלא
אי אמרת דטעמא משום חד גופא – אם כן הוי טעם חשוב אף לענין שלא ירדו!?
משנה:
יש מעשה דמים (היינו
זריקה) בקדשי קדשים להקל ולהחמיר, ובקדשים קלים כולהו להחמיר;
כיצד?
קדשי קדשים לפני זריקת דמים - מועלין באימוריהן ובבשר, לאחר זריקת דמים -
מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר (דכבר
יש בו שעת היתר לכהנים, והיינו 'להקל': דשוב אין בו מעילה); ועל זה ועל זה (על האימורין ועל הבשר, לאחר זריקה) חייב משום
פיגול נותר וטמא (והיינו
'להחמיר': דקודם זריקה אין חייבין בכל הני, אבל לאחר זריקה נקבעו בכל הני); נמצא מעשה
דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר;
ובקדשים קלים כולן להחמיר, כיצד: קדשים קלים, לפני זריקת דמים אין מועלין לא
באימורין ולא בבשר, לאחר זריקת דמים - מועלין באימורין (והיינו 'להחמיר': דקודם זריקה לא הוה בהו מעילה כלל, והשתא איתא מעילה
באימורין) ואין מועלין בבשר, על זה ועל זה חייבין עליו משום פיגול נותר
וטמא (והיינו נמי 'להחמיר', כדפרישית
לעיל); נמצא מעשה דמים בקדשים קלים כולן להחמיר.
גמרא:
קתני (רישא): '(בשר קדשי קדשים לאחר זריקה) אין מועלין בבשר', מעילה הוא
דליכא (משמע) הא איסורא איכא (לכהן האוכלן)?! ואמאי? הא ממונא דכהן הוא!
לא קשיא: משום דנסיב רישא 'מועלין' - נסיב סיפא 'אין מועלין' (והאי דקתני 'אין מועלין' - לאו דוקא, דמשמע מעילה הוא
וכו', אלא משום דתנא רישא קודם זריקה מועלין בבשר - דהא 'מועלין' דוקא הוא: דאכתי
אין בו היתר לכהנים - תנא סיפא נמי 'אין מועלין').
אימא סיפא: 'בקדשים קלים כולהו להחמיר; כיצד? - בשר קדשים קלים לפני זריקת
דמים - אין מועלין בהן ובאימוריהן, ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא; לאחר
זריקת דמים מועלין באימוריהם ואין מועלין בבשר.' - מעילה הוא דליכא (בבשר), הא איסורא איכא (לישראל האוכלו) - ואמאי, הא ממונא דבעלים הוא?
(והכא ליכא למימר משום דנסיב רישא 'מועלין' תנא סיפא נמי 'אין מועלין',
דבתרוייהו בסיפא דרישא ובסיפא דסיפא – 'אין מועלין' קתני, וכי היכי דדייקינן הכא
'הא איסורא איכא' - הכי נמי דייקינן בסיפא דרישא, ואמאי אית ביה איסור אכילה?)
אמר רבי חנינא: ליוצאין (כגון
שיצא הבשר חוץ למחיצתו ושוב נזרק הדם), ורבי עקיבא הוא (דאמר זריקה מועלת ליוצא), (ו)כי אמר רבי עקיבא 'זריקה מועלת
ליוצא' - (להוציאו ממעילה ולהביאו) לשרפה, (ולאלתר, כמו שאר קדשים פסולין; ולהכי מהניא ליה זריקה:
שאינו נשרף לאלתר אלא עד שתעובר צורתו)
(מעילה ח,א)
אבל (לענין להתירו) לאכילה הוא
דלא מרצה (לא אמר שתהא זריקה מועלת, והיינו דקאמר 'איסורא איכא':
דאסורה באכילה משום יוצא).
הדרן עלך קדשי קדשים
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.geocities.com/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.geocities.com/yeshol