דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

לזכר אמי מורתי חנה הולנדר ז"ל נפטרה ד אלול תשס"ב

 

כריתות דף כד

(כריתות כג,ב)

גמרא:

במאי פליגי?

רבי מאיר סבר: כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה, ורבנן סברי: מתוך שלבו נוקפו (שמתירא מספק החטא שחטא) - גומר ומקדיש (ומייתי). (אבל חטאת,  כיון דהשתא אמרינן מספיקא לא אקדשיה - איגלאי מילתא דבעידנא דאפרשיה לא הוה צריך לחטאת - לאיתויי הילכך אמרינן מספיקא לא אקדשיה).

 

תנא [כמו 'איתמר']: בין שנודע לו שחטא ובין נודע לו שלא חטא פליגי רבי מאיר ורבנן: בנודע לו שחטא - להודיעך כחו דרבי מאיר: דאף על גב דידע דחטא, כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע - תצא ותרעה בעדר; ובנודע לו שלא חטא - להודיעך כחן דרבנן: דאף על גב דלא חטא, כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע - לבו נוקפו הוה, הלכך גמר ומקדיש.

אמר רב ששת: מודה רבי מאיר לחכמים

 

(כריתות כד,א)

במפריש שני אשמות לאחריות (שאם יאבד האחד - יקריב לחבירו) ונתכפר באחת מהן, דשני ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

מאי טעמא?

עד כאן לא פליגי רבי מאיר עליהון דרבנן אלא משום דלא גלי דעתיה דלבו נוקפו, אבל הכא - מכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי (כלומר: דהא ידעינן דגלי דעתיה דלבו נוקפו, דלא הוה ליה לאפרושי אלא חד והוא הפריש תרי); מאי טעמא אפריש תרי? דסבר: 'אי מירכס חדא - מיכפרנא באידך חבריה'; וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה -  הואיל וכך היה - גמר והקדישו.

אמר רב יהודה אמר רב: מודים חכמים לרבי מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו (שאמרו לו שנים "אכלת ספק חלב בשוגג", והפריש אשם תלוי על פיהם, ובאו עדים אחרים והזימום ואמרו "הלא אותו היום עמנו הייתם"), דיצא (אשמו לחולין) וירעה בעדר.

מאי טעמא?

עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו ואמרינן 'לבו נוקפו', אבל היכא דעל פי עדים אפרשיה - לא הוה סמוך עילוי דעדים (דהא יודע בעצמו שלא אכל), דסבר: דלמא אתו אחרים (מייתינא סהדי) ומזמי להו.

מתיב רבא: 'שור הנסקל אינו כן: אם עד שלא נסקל - יצא וירעה בעדר'; היכי דמי?  אילימא דאתו בי תרי אמרי "הרג", ובי תרי אמרי "לא הרג" - מאי חזית דציית לבתראי? ציית להו לקמאי! אלא לאו - בעדי הזמה (ובשור הנסקל - הוא דמודים חכמים לרבי מאיר דאינו כאשם תלוי, משום דליכא למימר לבו נוקפו, הילכך יצא וירעה בעדר); ודכוותיה גבי אשם תלוי בעדי הזמה, ופליגי (הא דפליג באשם תלוי - בעדי הזמה פליגי: דאף על גב דהוזמו עדים אמרי רבנן ד'קדוש הוא', דלבו נוקפו)!

אמר ליה אביי: ודלמא שור הנסקל (דנודע שלא הרג, ו)הכי דמי: כגון שבא הרוג ברגליו (אותו האיש שאמרו עליו ששור זה הרגו בא לפנינו ברגליו בריא ושלם, בהא מודו רבנן דיצא השור וירעה בעדר), ודכוותיה גבי אשם תלוי: כגון דהוכרה חתיכה (הנותרת, ונמצא שהיא חלב, ואותה שאכל היתה שומן - בההיא פליגי רבנן ואמרי דקדוש הוא, דאמרינן: מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו), אבל היכא דאפרשיה לאשם תלוי על פי עדים – לא (דאיכא למימר לא נקפו לבו, דסבר: "מייתינא סהדי ומזמי להו" - בההיא לא פליגי רבנן).

בפלוגתא (כי היכי דפליגי רבא ורב יהודה לעיל, דאמר 'מודין חכמים באשם תלוי שהוזמו עדיו', ופליג עליה רבא, ואותביה שור הנסקל - הכי נמי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש):

אשם תלוי שהוזמו עדיו, רבי אלעזר [גירסת השטמ"ק וכן גירסת רש"י כאן:] ריש לקיש [כפי שאמר רש"י לעיל: 'הכי נמי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש'] אומר: הרי היא כמנחת קנאות (מנחת סוטה), דתניא: 'נמצאו עדיה (אותן שאמרו שנסתרה עם האיש) זוממין - מנחתה תצא לחולין';

רבי יוחנן אמר: ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה;

ורבי יוחנן - נדמייה למנחת קנאות (מנחת סוטה)?

לא דמי: מנחת קנאות - לא לכפרה קאתייא, אלא לברר עון (אם אמת אם שקר); אבל אשם תלוי, דלכפרה אתי - מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו (לאחר שנגמר דינו ליסקל) - כל המחזיק בו זכה בו (דהפקר הוא משנגמר דינו).

אמר רבא: מסתברא טעמא דרבי יוחנן כגון דאמרי ליה "נרבע שורו" (וגמרו דינו בסקילה על פיהם: דודאי מסתמא אפקריה מיניה, דסבר עדי אמת הן, הילכך הפקר הוא), אבל אמרו "רבע שורו הוא בעצמו" - מידע ידיע דלא רבע ולא מפקר ליה, וטרח ומייתי עדים (להזימם).

ומאי שנא מהא דאמר רבה בר איתי אמר ריש לקיש: עיר הנדחת שהוזמו עדיה - כל המחזיק בה זכה בה? (ואף על גב דכל חד וחד ידע שלא חטא, ואיכא למימר ממוניה הוא, ולא אפקריה, ותיובתא דרבא)?

עיר הנדחת - דרבים נינהו - כל חד אמר בדעתיה: "אנא לא חטאי, אחרינא חטא" (ואמרינן ב'חלק' (סנהדרין דף קיא.) 'צדיקים שבעיר הנדחת יוצאין ממנה ערומין וממונם אבד), ומפקר ממוניה, אבל הכא - דבדידיה תליא מילתא -  הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקר ליה, וטרח ומייתי עדים.

 

אמר ריש לקיש: הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה (מקבל) "אי אפשי בה" - כל המחזיק בה זכה בה (דהפקר היא).

ומאי שנא מהא דאמר רבה בר אבהו [אייבו?] אמר רב ששת, ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רב ששת: 'מקבל מתנה (שטר מתנת קרקע), שאמר (המקבל) לאחר שבאת מתנה לידו "מתנה זו תיבטל", "מבוטלת", "אי אפשי בה" - דבריו קיימין לא אמר כלום; "בטילה [היא]", "אינה מתנה" - לא אמר כלום דבריו קיימין' (הכי גרסינן: תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין; הכי גרסינן לה ב"השולח גט"; וטעמא מפרש התם: משום ד"תבטל" "מבוטלת" "אי אפשי בה" - להבא משמע, והוא כבר קבלה, לפיכך לא אמר כלום, ואם יש עליו בעל חוב - גובה אותה הימנו)? (ומהא ליכא לאותוביה לריש לקיש, דכי אמר ריש לקיש - במתנת מטלטלין, דכיון דאתי לידיה והפקירה הויא הפקר, אבל זה לא הפקיר את השדה, אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת; אלא סיפא תמיה לן אדריש לקיש, דקתני: 'בטילה היא", "אינה מתנה" - דבריו קיימין, דלשעבר משמע, והכי קאמר: כשקבלתיה - לאו לשם מתנה קיבלתיה, והודאת בעל דין כמאה עדים; לפיכך דבריו קיימין.)

 

(כריתות כד,ב)

מאי? לאו 'דבריו קיימין' דהדרא למרה (אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרה)?

לא, 'דבריו קיימין' - והוא נמי לא קני לה, (ולמרה נמי לא הדרא,) וכל המחזיק בה זכה בה. (והוא הדין דהוה נמי מצי לתרוצי: לא דמי לדריש לקיש דהכא: דכיון דאמר "לא לשם מתנה קיבלתיה" - הויא למרה: דכי יהיב איניש מתנה - אדעתיה דמקבלי לה מיניה, ואי לא מקבלי - לאו מתנה היא; אבל דריש לקיש, לאחר שקבלה בתורת מתנה – הפקירה; והכי מתרצינן לקמן בשמעתין קשיא אחריתי; ומיהו כל כמה דמצי לדחויי – לא משני הכי; ולקמן דלא מצי לדחוייה - שנייה הכי.)

מיתיבי [לריש לקיש]: 'האומר לחבירו (שהיה שותף עמו בשדה זו): דין ודברים אין לי על שדה זו, אין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה[1] - לא אמר כלום (ולא אבד זכותו)' - והא 'ידי מסולקת הימנה' כ'אי אפשי' דמי, וקתני 'לא אמר כלום' (ד'אי אפשי בה' - לאו לשון הפקר ולא לשון מתנה הוא, תיובתא דריש לקיש ורב ששת, דאמרו 'דבריו קיימין')?

שאני התם, דאמר: כי סליק נפשיה - מדין ודברים; מגופה דשדה לא סליק נפשיה (ובהכי עסקינן: דאמר כל הלשונות הללו ביחד, הילכך אמרינן: כולהו - אדין ודברים קיימו, והכי קאמר: לא דין ולא דברים יש לי על שדה זו עם שום אדם, כי מוחזקת שלי היא, ואין לי עסק בה עם שום אדם בדין ודברים, וידי מסולקות הימנה בדין ודברים).

מיתיבי [דומה לתוספתא בבא בתרא פ"ח מ"א]: (שכיב מרע) הכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר הלה "אי אפשי בהן", אם היה רבו שני כהן - אוכלין בתרומה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר "אי אפשי בהן" - כבר זכו בהן יורשין' (בפרק שני ד'שחיטת חולין' (לט,ב) מוקמינן פלוגתא בשזיכה לו שטר מתנה על ידי אחר, ושתק, ולבסוף צווח; רבנן סברי: מדאישתיק - מינח ניחא ליה, וקנאה, והשתא הוא דהדר ביה; ורבי שמעון [בן גמליאל] סבר: הוכיח סופו על תחלתו שלא נתרצה בתחלה)'.

בשלמא לרבן שמעון בן גמליאל (מדרבי שמעון [בן גמליאל] לא קשיא לריש לקיש: דכיון דאית ליה 'הוכיח סופו על תחלתו' - לא יצאו מיד הראשון), קסבר: כי יהיב איניש מתנה - אדעתא דמקבלין לה מיניה; כי לא מקבלין לה מיניה - הדרא למרה (אבל לריש לקיש - משקנאה הפקירה);

אלא לתנא קמא (קשיא לריש לקיש, כיון דלית ליה 'הוכיח סופו', וקנאו שני): אי 'כי אמר "אי אפשי בהן" כל המחזיק בהן זכה בהן' (אי אמרת 'אי אפשי' - לשון הפקר הוא), הכא, דאמר שני "אי אפשי בהן" - (כל המחזיק בהן זכה, כדריש לקיש, וקנו עצמן בני חורין מן ההפקר, דהפקר נינהו -) הוו להו זרים, וקאכלי (עבדים) זרים תרומה (אלא: לאו מדאכלי בתרומה - שמע מינה: לא אמר שני כלום, דלאו לשון הפקר הוא, ותיובתא דריש לקיש ודרב ששת דאמרו 'דבריו קיימים' והוי הפקר ויצא לחירות, דהא זוכה בעצמו מהפקירא)!?

קסבר: המפקיר עבדו - יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו, וקסבר: מעוכב לגט שחרור - אוכל בתרומה.

 

רבי אליעזר אומר: יקרב כו' [שאם אינו בא על חֵטא זה - הרי הוא בא על חֵטא אחר]: 

לרבי אליעזר למה לי חֵטא? הא אמר רבי אליעזר 'אשם תלוי בנדבה אתי', דתנן [משנה ג, להלן דף כה,א] 'רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום'?

אמר רב אשי: רבי אליעזר ד'אמרו לו' הוא, דתנן: 'אלא אומרים לו: המתן עד שתכנס לבית הספק' (דקצת איסורא בעיא, אי עשה, אי לאו, אי כרת).

 

אם משנשחט נודע [לו - ישפך הדם, והבשר יצא לבית השריפה]: 

קתני 'הבשר יצא לבית השרפה', אלמא חולין שנשחטו בעזרה – בשריפה; ורמינהי [במשנה ב]: 'אשם ודאי אינו כן: אם עד שלא נשחט - יצא וירעה בעדר; משנשחט - הרי זה יקבר' [שטמ"ק: אלמא חולין שנשחטו בעזרה בקבורה]!?

אמר רבי אלעזר: תברא: מי ששנה זו לא שנה זו.

אמר רבה: אשם ודאי על אשם תלוי קרמית? אשם ודאי, כיון דלא צריך ליה - לא מקדיש ליה (אשם ודאי מסתמא לא אקדשיה אי הוה ידע דלא צריך ליה, הילכך הקדש טעות הוא); (אבל) אשם תלוי - מתוך שלבו נוקפו - גומר ומקדשו (הא ספק הוא ליה והוה סבור דשמא לא חטא, ואפילו הכי אקדשיה; הילכך גלי אדעתיה דלבו נוקפו וגמר והקדישו, ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה, אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול, ובשרפה, כדאמרינן בפסחים בפרק 'כל שעה' (כד,א)); אלא אי קשיא - אשם ודאי על אשם ודאי קשיא, דקתני '[אשם ודאי אינו כן: עד שלא נשחט - יצא וירעה בעדר; משנשחט -] הרי זה יקבר', אימא סיפא '[נזרק הדם] והבשר יצא לבית השריפה'! - הא ודאי תברא, מי ששנה זו לא שנה זו!

רב אשי אמר: רישא, דקתני באשם תלוי; 'והבשר יצא לבית השריפה' לא קשיא: משום דמיתחזי כזבח פסול.

(הכי גרסינן: רב אשי אמר: משום דמיחזי כזבח פסול ואשם ודאי קא מתרץ רב אשי: דמיחזי שלאחר זריקה אירע בו פסול, ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים.) 

 

נזרק הדם - הבשר יאכל: 

ואמאי? הא הויא ליה ידיעה (ורחמנא אמר 'ולא ידע' הוא דמביא אשם תלוי, הא אי ידע - לא)?

אמר רבא: אמר קרא (ויקרא ה,יח): [והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג] והוא לא ידע ונסלח לו והא לא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה (זריקה היינו עיקר כפרה, דכתיב (ויקרא יז,יא) ואני נתתיו לכם על המזבח [לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר]).

 

רבי יוסי אומר אפילו הדם בכוס [יזרק, והבשר יאכל]: 

לרבי יוסי אמאי יזרק? הא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה!?

אמר רבא: רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון, דאמר (בבבא קמא בפרק 'מרובה' (דף עו:)) 'כל העומד ליזרק כזרוק דמי'.

אימר דאמר רבי שמעון במידי דעומד ליזרק, אבל האי אין 'עומד ליזרק' (דהא לא חטא, וסופו להוודע קודם זריקה, ואיגלאי מילתא למפרע דאינו עומד ליזרק)!?

אמרי במערבא: קסבר רבי יוסי: כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב (כגון הכא: דנתקבל הדם בכלי שרת).

 

[משנה ב] אשם ודאי אינו כן [עד שלא נשחט - יצא וירעה בעדר; משנשחט - הרי זה יקבר; נזרק הדם - הבשר יצא לבית השריפה;

שור הנסקל אינו כן: עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר; משנסקל מותר בהנאה;

עגלה ערופה אינו כן: עד שלא נערפה - תצא ותרעה בעדר; משנערפה תקבר במקומה, שעל ספק באה מתחלה; כיפרה ספקה והלכה לה]: 

איתמר: עגלה ערופה אימתי נאסרת?

רב המנונא אמר: מחיים;

רבה אמר: לאחר עריפה.

בשלמא לרבה - מעידנא דאיתעביד בה מעשה, אלא לרב המנונא מאימתי?

 

(כריתות כה,א)

אמר רבי ינאי: גבול שמעתי בה ושכחתי, ונסבין חברייא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.geocities.com/yeshol

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

 הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.geocities.com/yeshol