דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(כריתות כ,ב)
אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעוף (בין
בבהמה בין בחיה בין בעופות) בין טמאין בין טהורין, (בין) דם
נחירה (ובין) דם עיקור (שעקר סימניהם), (ובין) דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו (כרת:
ד'דם הנפש' הן; ובגמרא מפרש: 'איזהו דם היקז? - שהנפש יוצאה בו');
דם הטחול, דם הלב, דם ביצים (ביצי
איל ושור; לשון אחר דם ביצים המוזרות שנתאדמו מחמת חמימות, שישבה עליהן התרנגולת), דם
חגבים דם התמצית אין חייבין עליו (כרת:
שאין כרת אלא בדם הנפש, דכתיב (ויקרא יז,יד) כי נפש כל בשר
דמו היא כל אוכליו יכרת);
רבי יהודה מחייב בדם התמצית.
גמרא:
תנו רבנן [ספרא צו פרשתא י משנה יא]: '(ויקרא
ז,כו) [ו]כל דם לא תאכלו [בכל מושבתיכם לעוף
ולבהמה]; שומע אני
אפילו דם מהלכי שתים, דם ביצים, דם חגבים, דם דגים - הכל בכלל?
תלמוד לומר:
'לעוף
ולבהמה': מה עוף
ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה (טומאת אוכלין בכביצה) וטומאה חמורה (כשהיא נבלה מטמאה במשא) ויש
בהן איסור (קודם שחיטה) והיתר (לאחר
שחיטה), והן מין בשר - אף כל שיש בהן טומאה
קלה; אוציא דם מהלכי שתים שיש בהן טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה,
(כריתות כא,א)
אוציא דם
שרצים* שאין בהם טומאה חמורה (שאין שרצים מטמאין אדם לטמא בגדים), אוציא דם ביצים שאין מין בשר, דם
דגים דם חגבים שכולו היתר (מפרש לקמן (ע"ב));
* תוספות ד"ה אוציא דם שרצים
שאין בהן טומאה חמורה. ואף על גב דמטמא במגע, במשא מיהא לא מטמא, ולא בגדים.
'לעוף ולבהמה' (למה
נאמרו שניהם, שהרי מאחד מהן הייתי דן כעין הפרט): (כלומר: אם לא נאמר אלא עוף, הייתי
אומר:) אי מה עוף שאין בה כלאים (מפרש לקמן: כלאי הצמר, דנוצת העוף אין בהן משום כלאים) אף בהמה שאין בה כלאים (כגון שור ועז חייבין על דמן, אבל לא על דם צאן שהרי בצמרן כלאים)?
תלמוד לומר:
'ולבהמה'.
אי מה בהמה
שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים (כגון
עוף טמא שאינו טעון שילוח - חייבין על דמו, אבל עופות טהורין לא)?
תלמוד לומר 'לעוף ולבהמה'.
ואימא: 'כל דם' = כלל; 'עוף
ובהמה' = פרט; כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט: עוף ובהמה – אִין,
מידי אחרינא – לא!?
(ויקרא ז,כז) [כל]
נפש אשר תאכל כל דם [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] - חזר וכלל;
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא: כללא קמא – לאו, כללא
בתרא כרת!?
האי תנא דבי רבי ישמעאל - כללי ופרטי דרשינן מן הדין
גוונא (בשלהי 'אלו טרפות' (חולין סו.)), ואף על גב
דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא.
אמר מר: 'כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה
הפרט מפורש דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בה איסור והיתר, ויש בהן מין
בשר - אף כל דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה וכו''; 'אף כל' דקתני -
לאיתויי מאי?
אמר רב אדא בר אבין: לאתויי דמו של כוי. (וחיה לא איצטריך לרבות, דחיה בכלל 'בהמה' בפרק 'בהמה המקשה' (חולין
עא.), כדמפרש רבי יוחנן לקמיה.)
מאי קסבר?: אי קסבר 'כוי ספיקא הוא', איצטריך קרא למיסר
ספיקא (בתמיה: דלמאי מדמינן ליה? אי לחיה דמה אסור, אי לבהמה דמה אסור)?
אלא קסבר 'כוי בריה בפני עצמו הוא'.
אשכחן דמו, חלבו מנלן?
מ'כל חלב' [ויקרא
ז,כג:
דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו];
נבלתו (איסור אכילת נבלתו)
מנלן?
מ'כל נבלה'; [דברים יד,כא: לא תאכלו כל נבלה לגר
אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב
אמו]
גיד הנשה מנלן?
בכף הירך תליה רחמנא [בראשית
לב,לג:
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך
יעקב בגיד הנשה] (דכל דאית ליה כף - שקורין
פולפ"א - נוהג בו גיד הנשה, והאי דאינו נוהג בעוף - בפרק 'גיד הנשה' (שם
דף צב) מפרש דלא עגיל כף דידיה) והא אית ליה
כף הירך;
טומאתו (שתטמא נבלתו) ושחיטתו
מנלן?
סברא: מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה - טומאתו ושחיטתו נמי
כבהמה.
אמר מר: 'אוציא דם מהלכי שתים שיש בהן טומאה חמורה
ואין בהן טומאה קלה' – ורמינהי (במסכת עוקצין [פ"ג
מ"ב]): 'החותך מן האדם ... צריך מחשבה והכשר' וקשיא לן: מחשבה
למה לי? תעשה חתיכה שלו מחשבה (דכיון דחתכיה – אחשביה [וכתוצאה מזה] דאי נגעה ביה טומאה מקבל טומאה)!? ואמר ריש לקיש: בחותכו לכלב,
ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא.
ולא? והתנן [טהרות פ"ח מ"ו]: 'כלל
אמרו בטהרות: כל המיוחד לאכול אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב'!?
ההוא - לאסוקי טומאה מיניה: דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם,
לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב; הכא - לאחותי ליה טומאה: אי חזי לאדם - אִין,
אי לא חזי לאדם - לא; מכל מקום קתני 'מחשבה', ומחשבה - לטומאה קלה היא!?
הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה טמא הוא טומאה חמורה.
דכוותה גבי בהמה לאחר מיתה: אי בשר - מטמא טומאה חמורה,
ואם דם - מטמא טומאה חמורה, דתנן [עדויות פ"ה מ"א]: 'דם
נבילות: בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין'!?
לא נצרכא אלא לכדתנן [עוקצין
פ"ג מ"ג]: 'נבלת בהמה טמאה
בכל מקום (ואפילו בשווקים שיש שם רוב עם), נבלת עוף הטהור בכפרים (שהעם
מועטים) צריך מחשבה (צריכה מחשבה לאכילה לקבל טומאת אוכלין, הואיל דאין דרך לאוכלה) ואין צריך הכשר (משום דמטמאין טומאה חמורה: דנבלת בהמה מטמאה במשא, ונבלת עוף טהור מטמא
בגדים אבית הבליעה, ואמרינן לקמן דכל שסופו לטמא טומאה חמורה - אינו צריך הכשר)*; נבלת בהמה טהורה בכל מקום (ואפילו בכפרים שהעם מועט)
ונבלת עוף טהור, וחֵלֶב (בהמה וחיה) בשוקים (שהעם מרובין) אין צריכין לא מחשבה (נבלת
בהמה טהורה ועוף טהור - דסתמא למאכל עובדי כוכבים עומדת) ולא הכשר (דנבלת
בהמה ועוף מטמאין טומאה חמורה, 'וחלב' - בחלב שחוטה קמיירי, שהרי הוכשר בדם
שחיטה)',
ואמר ליה רב לרבי חייא: מחשבה למה לי? לטומאה קלה? היא גופה טומאה היא (טומאת נבילות)!?
אמר ליה: כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצרפה לפחות מכביצה
אוכלין, דהאי והאי הוי כביצה (בפחות מכזית ליכא טומאת נבילות,
וכי חשיב עליה לאכילה - מצטרף לבהדי אוכלין פחות מכביצה לטומאת אוכלין).
*(הכא
לא גרסינן 'והחלב' ואף על גב דתנינא לה גבי שווקים, דמשמע: הא בכפרים צריך מחשבה -
לא תנן ליה ברישא, דלא מיתני ליה 'אינו צריך הכשר', דאי בחלב נבלה צריך הכשר: דאינה
מטמאה טומאה חמורה, ואי בחלב דשחוטה, כיון דבכפרים קאי - לא מיתכשר בדם שחיטה,
דהכשר דקודם מחשבה לאו הכשר הוא, כדאמרינן ב'העור והרוטב' (חולין
קכח.): עולשין שליקטן לבהמה ונמלך עליהן לאדם - צריכים הכשר
שני; משנה זו בשילהי מסכת עוקצין.)
אי הכי (דפחות מכזית הוא ולא אתי לעולם
לידי טומאת נבילות) ליבעי נמי הכשר, דהא תנא דבי רבי ישמעאל: '(ויקרא
יא,לז) [וכי יפל מנבלתם] על כל זרע זרוע אשר יזרע
[טהור
הוא]: מה זרעים מיוחדין שאין סופן לטמא טומאה חמורה וצריך הכשר - אף
כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריך הכשר'!?
אמר ליה: הני מילי באוכלין דעלמא דלית בו פחות מכזית
נבלה, אבל הכא - דאיכא בגויה פחות מכזית נבילה - כיון דאילו מצרף ליה כזית לא בעי
הכשר,
(כריתות כא,ב)
לאפוקי מת (כלומר: להכי אמרינן לעיל 'יצאו
מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה'): אף על גב דממליא ליה (לפחות מכביצה אוכלין מפחות מכזית מן המת) - לא מטמא
טומאת אוכלין (לא מצטרף בהדיה לטומאת אוכלין) משום דבטלה
דעתו אצל כל אדם.
רב חנניא אמר: אפילו תימא דהוי כזית, הכא במאי עסקינן?
- כגון שחיפהו בבצק (פחות מכביצה, וזה משלימו לכביצה: דאף על גב דהוא גופיה טמא - מהני ליה
צירוף, דהשתא לא מטמא במגע, דהא מכוסה הוא, וכי אמר דמצטרף בהדי בצק לטומאת אוכלין
- דאיכא כביצה אוכלין טמאין ומטמאין אוכלין אחחרים הנוגעים בהן).
אי הכי (דמכוסה הוא ואין סופו לטמא טומאה
חמורה)
הכשר נמי ניבעי?
הני מילי באוכלין אחריני דלא מטמו לא במגע ולא במשא, אבל
הכא, נהי דלא מטמא במגע - דקמחפי בבצק - במשא מיהת ליטמא, דהא טעון ליה, (להכי קתני לעיל 'מהלכי שתים אין בהן טומאה קלה')
לאפוקי מת: דאף על גב דחיפהו בבצק מטמא טומאה חמורה (דכל
אהל שעל המת שאין בו חלל טפח) דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת (כדאמרינן
ב'העור והרוטב' (חולין קכה.)).
[אמר מר: 'יצאו שרצים שאין בהן טומאה' – ולא? שרץ
מטמא במגע!
במשא לא מטמא -' (אמר מר יצאו שרצים כו'. נראה בעיני
דלא גרסינן להא מילתא, דקא משני ליה 'במשא מיהא לא מטמא' דהא עוף נמי לא מטמא
במשא, ואמר לעיל דמטמא טומאה חמורה!?)]
אמר מר [לעיל כא,א]: 'יצא דם
דגים ודם חגבים שכולן היתר' מאי 'כולו היתר'?: אילימא דחלבו מותר - הרי
חיה דחלבה מותר ודמה אסור! ואלא משום דלית בהו איסור גיד הנשה - והרי עוף, דלית
ביה איסור גיד הנשה ודמו אסור! אלא מאי 'כולו היתר'? - דלא בעי שחיטה.
אמר מר: 'מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה [שאין בה כלאים]? -
תלמוד לומר 'בהמה''; כלאים דמאי?: אילימא כלאים
דהרבעה וכלאים דחרישה, והתנן [בבא קמא בפרק 'שור שנגח את
הפרה' (פ"ה מ"ז דף נד:)]: '(אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור כו' ולכלאים ולשבת וכן) חיה
ועוף כיוצא בהן'!?
אלא אמר אביי: שצימרו אין חייבין עליו משום כלאים.
אמר רב יהודה אמר רב: דם שרצים לוקין עליו בכזית. (קא סלקא דעתך משום דם.)
מיתיבי [תוספתא כריתות פ"ב
מ"יב]: 'דם
הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים - הרי אלו בלא תעשה (ולא
בכרת שאינו דם הנפש); דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים - אסור ואין חייבין
עליו (מלקות)'; מאי 'אין חייבין עליו'? –
כרת, אלאו מחייב; [וכאן הקושיא:]
חדא: דהיינו רישא (דאם כן מה הפרש בין דם מהלכי שתים
לדם האברים, ואמאי פלגינהו לתרתי מילי)? ועוד: תנא (דלעיל)
מלאו נמי קא ממעט ליה, דקתני 'יצא דם שרצים (מכלל
דם ד'לא תאכלו') שאין בהן
טומאה חמורה'!?
אמר רבי זירא: התרו בו משום שרץ – לוקה (כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ד:)
'וזה לכם הטמא (ויקרא
יא,כט) - לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לכזית לאכילה';
אלמא דם שרצים כבשרן); משום דם - אינו לוקה.
אמר רב: דם דגים שכינסו (בכלי) -
אסור (דמיחלף בדם בהמה, והרואה אומר מותר לאכול דם).
מיתיבי [תוספתא כריתות פ"ב
מ"יב]: (היינו סיפא דהך ברייתא דקתני לעיל
דם הטחול דם הלב כו'): 'דם דגים דם חגבים מותר' - ואפילו
לכתחלה!?
ההיא בשלא כינסו, כי קא אמר רב בשכינסו;
דכוותה גבי מהלכי שתים בשלא כינסו (דקתני
בהך מציעתא 'אסור ואין חייבין עליו' מוקמת נמי בשלא כנסו, דהא הכי תרצת לסיפא
דברייתא) -
מי אסור? והא תניא : 'דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו (דם
שעל הככר, אף על גב דלאו ככנסו דמי, וליכא איסורא -מיהו מצות פרוש יש בו), של
בין השינים (אבל של בין השינים דאכתי מחובר הוא
- אפילו מצות פרוש אין בו) מוצצו ובולעו ואינו חושש (ולא
ככנסו דמי)'!?
אלא כי תניא ההיא מתניתא - דאית ביה קשקשים (מותר לכתחלה, דלא אתי לאיחלופי בדם בהמה חיה ועוף), כי קאמר רב
אסור - דלית ביה קשקשים.
אמר רב ששת: דם מהלכי שתים (אדם) -
אפילו מצות פרוש אין בו (דאינו מצוה לפרוש ממנו, אפילו משום
מצות פרישה בעלמא).
מיתיבי [תוספתא כריתות פ"ב
מ"יב]: 'דם הטחול דם הלב דם הכליות דם אברים הרי אלו בלא תעשה; דם
מהלכי שתים דם שרצים ורמשים אסור ואין חייב עליו'!?
כי תניא אסור -
(כריתות כב,א)
דפירש (שפירש מן האדם בכלי או על גבי ככר); כי
קאמר רב - בדלא פירש,
כדתניא: 'דם שעל גבי ככר - גוררו ואוכלו; של בין
השינים - מוצץ ובולע ואינו חושש'.
איכא דמתני לה להא דרב ששת על הדא, דתניא [דומה
לספרא שמיני פרשתא ב פרק ד משנה ד]: 'יכול חָלָב מהלכי שתים (חלב דאשה) יהא אוכלו עובר בלאו?: ודין הוא: מה בהמה טמאה שהקלתה במגעה (שאין בה זיבות ונדות) החמרתה
בחלבה, מהלכי שתים שהחמרתה במגען - אינו דין שתחמיר בחלבן?
תלמוד לומר: (ויקרא
יא,כט) וזה
לכם הטמא [בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו] זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא -
אלא טהור;
אוציא את
החלב שאין שוה בכל (דבטהורה מותר, ובבהמה טמאה אסור) ולא אוציא הדם ששוה בכל?
תלמוד לומר: וזה לכם הטמא - זה טמא ואין דם מהלכי שתים טמא -
אלא טהור'.
אמר עלה רב ששת: אפילו מצות פרוש אין בו.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.geocities.com/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.geocities.com/yeshol