דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(כריתות ו,ב)
אמר רבי איקא בריה דרב אמי:
ואזדו לטעמייהו, דתנן [תרומות פ"ז מ"ב]:
(כריתות ז,א)
'בת כהן שנישאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש (דלא 'זרה', שהרי לא נתחללה: שאם ימות בעלה ותנשא לכהן
– אוכלת, או אם זרע אין לה - הדרא לתרומה), ומיתתה בשריפה;
ניסת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש ('אשם'
לא גרסינן) ומיתתה בחנק - דברי רבי מאיר (ורבי מאיר לטעמיה: דאף על גב דמעיקרא לאו זרה היא -
השתא מיהא זרה הויא); וחכמים אומרים:
אחת זו ואחת זו משלמת הקרן ואינה משלמת החומש ומיתתה בשריפה (דבעינן זר מתחלתו, ו'חכמים' היינו רבי יהודה, בר פלוגתיה [דרבי מאיר])'.
אמר רב יוסף: מחלוקת בנתינת שמן
המשחה, ובשינויי דשנינן (דטעמיה
דרבי מאיר משום דאיתקש לסיכה), אבל נתינה דעלמא (כגון לא יתן עליה לבונה [ויקרא ה,א]
דמנחת חוטא) - דברי הכל כזית (דילפינן
מונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב,יד); והכי מפרשא בפרק 'כל המנחות באות מצה' (מנחות
נט:)).
גופא: תני תנא קמיה דרבי אלעזר: 'כל שישנו ב'סך' ישנו ב'בל ייסך' (מצווים אחרים עליו שלא לסוכו), וכל שאינו ב'סך' אינו ב'בל
ייסך'.
אמר ליה: שפיר קאמרת: [שמות ל,לב:
על בשר אדם]
לא ייסך [ובמתכנתו לא תעשו כמהו קדש הוא קדש יהיה לכם] כתיב, וקרי ביה 'לא יסיך' (לא ייסך כתיב בשני יודין; שדי חדא
לתוך התיבה - וקרי 'לא יסיך', דמשמע: מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים -
מצווה אחר עליו שלא לסוכו, ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא).
תני רב חנניה קמיה דרבא: מנין
לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב? - שנאמר (שמות
ל,לב) על בשר
אדם לא ייסך [ובמתכנתו
לא תעשו כמהו קדש הוא קדש יהיה לכם].
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב
אשי: מאי שנא מהא, דתניא: 'כהן שסך בשמן של תרומה - בן בתו ישראל מתעגל בו (ופירושו: כהן שסך את עצמו שמן, יכול בן בתו ישראל לבא
להתעגל בו, ואפילו גדול ושף עצמו באבי אמו) ואינו חושש' (אלמא כיון דבטלה בהתירא – בטלה; והכי תניא בהדיא בתוספתא דמסכת תרומות (פ"י
מ"י): 'סך כהן את עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל
ומעגלו על גביו'; ו'בן בתו ישראל' דנקט - משום דרגיל אצלו; והוא הדין לאחריני)?
אמר ליה: התם (ויקרא
כב,ט) [ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא] ומתו בו כי יחללוהו [אני ה' מקדשם] כתיב: כיון דחלליה - הא איתחיל, אבל גבי שמן המשחה כתיב (ויקרא
כא,יב) [ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו] כי נזר [שמן
משחת] אלהיו
עליו [אני ה']: 'שמן משחה' קרייה רחמנא: דאף על גב דאיתא עליו לא
איתחיל.
על אלו חייבין על זדונו [כרת ועל שגגתו חטאת, ועל לא הודע שלהם אשם תלוי - חוץ מן
המטמא מקדש וקדשיו, מפני שהוא בעולה ויורד - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אף
המגדף, שנאמר (במדבר טו,כט) [האזרח
בבני ישראל ולגר הגר בתוכם]
תורה אחת יהיה לכם לעֹשה בשגגה - יצא מגדף, שאינו עושה מעשה]:
קתני 'חוץ ממטמא מקדש וקדשיו';
ממאי מפיק ליה?
הכי קתני: 'חוץ ממטמא מקדש
וקדשיו שאין מביא אשם תלוי (שאין
אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבועה, כדמפרש בפרק בתרא (לקמן כה.))'.
וניתני נמי 'חוץ ממי שעבר עליו
יום הכיפורים שאין מביא אשם תלוי'?
אמר ריש לקיש: כי קתני היכא
דאיתיה לחטאת ורחמנא פטריה; עבר עליו יום הכיפורים - ליתיה לחטאת, דקא כפר ליה.
רבי
יוחנן אמר: (מתניתין) במבעט (ביוה"כ):
דקאמר "אין יום הכפורים מכפר", דאי הדר ביה בתר יום הכיפורים - בעי
לאיתויי אשם תלוי (משום הכי לא תני ליה);
וריש לקיש סבר: מבעט נמי מכפר
עליה יום הכיפורים;
ובפלוגתא: האומר "לא יתכפר
לי חטאתי": אביי אמר אינה מכפרת, רבא אמר מכפרת.
היכא דאמר "לא תיקרב"
- דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרת, דכתיב (ויקרא א,ג) [אם
עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד] יקריב אותו לרצונו [לפני ה']; כי פליגי דאמר "תיקרב ולא תכפר": אביי אמר אין מכפרת, דהא אמר
"לא תכפר"; רבא אמר מכפרת: כיון דאמר "תיקרב" - כפרה ממילא
אתי.
והדר ביה רבא, כדתניא [ספרא
אמור פרשתא יא פ"יד מ"א ומ"ב]: 'יכול
יהא יום הכיפורים מכפר על שָׁבִין ועל שאין שבין?
ודין הוא (שלא
יכפר): ומה חטאת ואשם מכפרין
ויוה"כ מכפר: מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין (דלרצונו בעינן [ומשום
דברים אלו חזר בו רבא]) - אף יוה"כ
אין מכפר אלא על השבין;
לא! אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על המזיד כשוגג ('אשם' לאו דוקא נקט, דהא אשכחן אשם אמזיד: בפרק שני (לקמן
ח:) 'ארבעה מביאין על הזדון'), תאמר ביוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג, והואיל ומכפר על המזיד
כשוגג - מכפר על שבין ועל שאין שבין!?
תלמוד לומר: (ויקרא כג,כז) אך [בעשור לחדש השביעי הזה
יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה']) – חִלֵק (יום כפור לשבין, ולא לשאינן שבין)'.
מאי 'שבין' (דקתני 'אין מכפרין אלא על השבין') ו'שאין שבין'? אלימא 'שבין' =
שוגג, 'לא שבין' = מזיד, הא קתני: 'לא אם אמרת בחטאת ואשם כו' (ואם כן מאי קאמר? היינו הך)?!
אלא כי הא דעולא אמר רבי יוחנן:
'אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה ידחה' (והיינו דקאמר 'חטאת אינו מכפר אלא על השבין': ששבין משעת הפרשה עד שעת
הקרבה, ולא שהמיר דתו בינתיים; והכא בעי למילף ביום הכפורים, דאם המיר דת קודם
יוה"כ וחזר בו אחר יוה"כ - דתו לא מכפר עליה יום הכפורים אחר על
עבירותיו שמקמי המרתו); (אמאי?:) נהי דאידחי קרבן (דבקרבן
אמרינן 'הואיל ונדחה לאחר הפרשה ידחה מעל המזבח') - (אבל) גברא (לגבי
יוה"כ) בר כפרה הוא (כישראל
מעליא)!
אלא 'שבין' = דאמר "יכפר
עלי חטאתי", 'שאין שבין' = דאמר "לא תכפר עלי חטאתי"!
שמע מינה.
ורמינהי (אהא דתני לעיל 'יוה"כ אינו מכפר אלא על השבין') [ספרא אמור
פרשתא יא פ"יד מ"א]: 'יכול לא יהא יום
הכפורים מכפר אלא על שנתענה בו ולא עשה בו מלאכה וקראו מקרא קודש (בתקון סדר התפלה); לא נתענה בו ועשה בו מלאכה ולא קראו מקרא קודש - יכול לא יהא
יום כיפורים מכפר?
תלמוד לומר: (ויקרא כג,כח) [וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום
הזה כי] יום כפורים הוא [לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם] מכל מקום'?
ותרוייהו סתם סיפרא הוא, קשיין
אהדדי!?
אמר אביי: לא קשיא: [הא רבי אליבא דרבי יהודה, הא רבי אליבא דידיה] (הכי גרסינן: לא קשיא: הא רבי יהודה, הא רבי), דתניא (ברייתא דקתני יום הכפורים [מכפר] מכל מקום - רבי היא): 'רבי אומר: כל עבירות שבתורה - בין עשה תשובה
ובין לא עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול (של כל המצות), ומגלה פנים
בתורה (דורש באגדות של דופי, כגון מנשה,
שהיה אומר 'מה היה לו למשה לומר ותמנע היתה פילגש'), ומפר ברית בשר, שאם עשה תשובה
יום הכפורים מכפר, ואם לאו - אין יום הכפורים מכפר'.
רבא אמר: הא והא רבי אליבא
דנפשיה, ומודה רבי בעבירות דיום הכפורים גופיה דלא מכפר (דהא דקתני 'לא התענה בו מכפר' - אעבירות דכל השנה, אבל ההיא עבירה
דעינוי - לא מכפר, ו'אך
- חלק' נמי דקתני לעיל - בעבירות דיומיה קאמר<), דאי לא תימא הכי - כרת (כרת = הולך ערירי בלא בנים, ואם יש לו - מתים)
דיוה"כ לרבי, כיון דבכל שעתא ושעתא מכפר - היכי משכחת לה?
ומאי קושיא?: דילמא דעבד עבידתא
כולי ליליא ובהדי עמוד השחר מית, דלא הוה יממא דלכפר ליה (יום הכפורים אינו מכפר אלא היום, כדכתיב (ויקרא
טז,ל) כי ביום הזה)!
תינח כרת דליליא, כרת דיממא
היכי משכחת לה?
ומאי קושיא? דילמא בהדי דקאכל נהמא
חנקתיה אומצא ומית, דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה? אי נמי דעבד עבידתיה סמוך
לשקיעת החמה (דלא הוה שהות לכפורי)? אי נמי
בהדי דעביד עבידתיה פסקיה מרא (דרפיק
בה) לשקיה [השוק שלו] ומית (מיד), דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה?!
וחכמים אומרים אף המגדף [שנאמר (במדבר טו,כט) [האזרח בבני ישראל
ולגר הגר בתוכם] תורה אחת יהיה לכם לעֹשה בשגגה - יצא מגדף, שאינו עושה מעשה]:
מאי 'אף המגדף'?
רבנן שמעו לרבי עקיבא דתני 'בעל
אוב' ולא תני 'ידעוני' (דמתניתין
- רבי עקיבא היא, כדמפרש לקמן: 'מגדף מביא קרבן - דברי רבי עקיבא'); אמרו ליה:
מאי שנא דלא מייתי קרבן, משום דלית ביה מעשה? מגדף נמי (אף מגדף נמי כידעוני) לית ביה מעשה!?
(תימה לי: ולרבי יוחנן, דאמר לעיל (דף
ג:) 'הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו' - מאי 'אף' דקתני
במתניתין?)
תנו רבנן: 'מגדף מביא קרבן,
הואיל ונאמר בו כרת - דברי רבי עקיבא, ואומר (ויקרא
כד,טו) [ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו] ונשא חטאו' (מפרש לקמן כרת במקום קרבן, דכרת דמגדף איירי בקרבן עבודת כוכבים).
וכללא הוא כל היכא דכתיב ביה כרת מייתי קרבן? והא פסח
ומילה דכתיב בהו כרת ולא מייתי קרבן?
(כריתות ז,ב)
הכי קאמר: 'מגדף מביא קרבן,
הואיל ובא בו כרת במקום קרבן - דברי רבי עקיבא'; קסבר מיגו דבעי מכתב כרת בעלמא
וכתיב כרת במקום קרבן - שמע מינה מייתי קרבן; ואומר (במדבר
ט,יג) [והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא
מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו] חטאו ישא [האיש ההוא] - אתא לרבנן (רבנן קאמרי ליה), והכי קאמר רבי עקיבא לרבנן: אמריתו
מגדף לית ביה מעשה!? מהו מגדף? - מברך את השם! אלא כרת דכתיב למאי אתא?
אמרי ליה: ליתן כרת למקלל,
דכתיב במקלל (ויקרא כד,טו) [ואל בני ישראל תדבר לאמר
איש איש כי יקלל אלקיו] ונשא חטאו, וכתיב בפסח שני (במדבר ט,יג) [והאיש אשר הוא טהור
ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו] חטאו ישא [האיש ההוא]; מה להלן כרת - אף כאן כרת.
(הגירסא הכתובה בספרים אינה כפי שיטת הש"ס, וכך
היא בעיני: והכי קאמרי ליה רבנן לרבי עקיבא: אמרת 'מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר
בו כרת במקום קרבן'; מי סברת מגדף דקרא היינו מברך את השם? מגדף היינו עובד עבודה
זרה; והאי דקתני במתניתין 'וחכמים אומרים: אף המגדף כו' - הכי קאמרי:
אף המגדף דידך: אף מברך את השם שאתה קורא אותו 'מגדף' [חייב כרת]; אלא כרת במברך את השם מנא להו? במברך את השם כתיב איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו
(ויקרא כד,טו) ונאמר בפסח (במדבר
ט,יג) חטאו ישא האיש ההוא;
מה להלן כרת - אף כאן כרת; והכי נמי איכא דדריש ליה
בפסחים בפרק 'מי שהיה טמא' (דף צג:),
ודרשי הכי: וחדל לעשות הפסח
– ראשון, דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו - חטאו ישא, ולא נאמר כרת דמגדף במקום קרבן, ולא גמרינן ליה אלא מכרת דפסח [שאינה בת
חטאת, דמצות עשה היא]; ורבי עקיבא אית ליה כרת בפסח שני, ומוקי לחטאו ישא
בפסח שני, וגמר לה ממגדף, וסבר מגדף היינו מברך את השם; ובפסחים (שם) נמי איכא
דדריש ליה הכי.)
תנו רבנן: (במדבר
טו,ל) [והנפש
אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר] את ה' הוא מגדף [ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה]: איסי בן יהודה אומר: כאדם
האומר לחבירו: "גירפתה הקערה וחיסרתה" (הנחת את הקערה מן התבשיל וחסרת גם את העץ) (ר'
מתחלפת בד')
קסבר: מגדף - מברך את השם הוא (ומילתא רבה עבד: דפשט ידו בעיקר);
רבי אלעזר
בן עזריה אומר: כאדם האומר לחבירו "גירפתה הקערה ולא חיסרתה"
קסבר מגדף היינו עובד עבודה זרה (כגון משורר ומזמר לעבודת כוכבים, דלאו מילתא רבה היא כולי האי).
תניא אידך: (במדבר
טו,ל) [והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר] את ה' [הוא מגדף ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה]: רבי אלעזר בן
עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר;
וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך השם [מגדף לרבי עקיבא].
משנה:
יש מביאות קרבן ונאכל, ויש
מביאות קרבן ואינו נאכל, ויש שאינם מביאות;
אלו מביאות קרבן ונאכל: המפלת
כמין בהמה חיה ועוף (מפרש
טעמא במסכת נדה בפרק 'המפלת' (כב:):
הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם), דברי רבי מאיר;
וחכמים אומרים: עד שיהא בו
מצורת אדם.
המפלת סנדל (ולד הוא אלא שנפחתה צורתו) או שיליא (נמי אמרינן במסכת נדה ב'המפלת' (דף כו.): 'אין שיליא בלא ולד') או שפיר (היינו עור הולד) מרוקם (שיש בתוך השפיר צורת איברים קטנים ובמסכת נדה מפרש לה ב'המפלת'), והיוצא
מחותך, וכן שפחה (כנענית) שהפילה (ובגמרא פריך: למה לי למתנייה?) - מביאה קרבן ונאכל;
ואלו מביאות (קרבן: שתי תורים אחת לעולה ואחת לחטאת; ועל של עולה
מתנה עלה: אם מין חובה ילדה - תהא לחובתה, ואם לאו - תהא עולת נדבה; אבל חטאת לא
מצי לאתנויי, דאין חטאת נדבה; ומחייב בספק) ואינן נאכלות (דשמא לאו בת קרבן היא, ומליקתה כנבילה בעלמא; ומשום חולין על המזבח לא
איכפת לן, דכיון דאין למזבח אלא דמה - לא חשיבא 'אכילה'; ובמסכת נזיר (דף
כט.) ילפינן דחטאת העוף באה על הספק): המפלת ואין יודע מה הפילה (אם צורת אדם וחייבת, או דגים וחגבים ופטורה), ושתי נשים
שהפילו (במחבואה): אחת ממין פטור (דגים וחגבים) ואחת ממין חובה (סנדל או שיליא, ואין ידוע אי זו הפילה פטור ואי זו הפילה חובה - מביאות כל
אחת שתי תורים, כמו שפירשתי, ואינו נאכל).
אמר רבי יוסי: אימתי (אינו נאכל)? - בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב (שאינן יכולות להתנות; שהביאו קיניהן לכהן והלכו לדרכן), אבל אם
היו שתיהן עומדות - שתיהן מביאות קרבן, ונאכל (בגמרא מפרש מאי עבדן).
אלו שאין מביאות: המפלת שפיר
מלא מים, מלא דם, מלא גנינים (גוונים); המפלת
כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים; המפלת יום ארבעים (במסכת נדה בפרק 'המפלת' (דף ל):
עד שיעברו ארבעים יום להריון הוי מיא בעלמא), ויוצא דופן;
רבי שמעון מחייב ביוצא דופן.
גמרא:
שפחה מנלן?
דתנו רבנן: (ויקרא
יב,ב) [דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי
נדת דותה תטמא] 'בני ישראל'; אין לי אלא בני ישראל,
גיורת* ושפחה מנין?
תלמוד לומר: 'אשה'.
מאי 'וכן שפחה'? (הא פשיטא לן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה,
דגמרי 'לה' 'לה': כתיב באשה (דברים כד, פסוקים א,ג) וכתב לה ספר כריתות,
וכתיב בשפחה [ויקרא יט,כ] או
חפשה לא נתן לה)
סלקא דעתא אמינא 'כי אמרינן כל
מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, הני מילי בדבר ששוה בין איש ובין אשה, אבל יולדת
- דבנשים איתא באנשים ליתא - אימא לא תחייב שפפחה' אהכי תנא שפחה.
*[##
אולי גיורת שכאשר הזריעה = שנתעברה לפני שנתגיירה, והוה אמינא שרק מי שהזריעה
בישראל חייבת קרבן.]
אלו מביאין קרבן [ואינן
נאכלות: המפלת ואין יודע מה הפילה, ושתי נשים שהפילו: אחת ממין פטור ואחת ממין
חובה.
אמר רבי יוסי: אימתי? - בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב, אבל אם היו שתיהן
עומדות - שתיהן מביאות קרבן, ונאכל]:
מאי עבדין (לרבי יוסי)?
מייתין תרוייהו חד קרבן ודאי,
וחטאת עוף ספק, ומתני (בין
שתיהן יקנו חטאת העוף חדא ודאי, דעולת העוף תביא כל אחת ודאי, ובתנאי: שאם אינה
חייבת - תהא נדבה; אבל חטאת העוף לא מצי למימר תהא נדבה: דאין חטאת נדבה; ולהכי
מייתו חטאת העוף, ויקנוהו בין שתיהן, ומתנין "אם אני חייבת - יהא חלקך מחול
לי, ואם את חייבת - יהא חלקי מחול לך", וממה נפשך הויא מליקתה כשרה).
ומי אית ליה לרבי יוסי תנאה?
והתנן (בפרק 'דם שחיטה' פ"ה מ"ה, לקמן (דף כג.)): 'רבי שמעון אומר: מביאות
שניהן חטאת אחת; רבי יוסי אומר: אין שניהן מביאות חטאת אחת' - אלמא לרבי יוסי
לית ליה תנאה!?
אמר רבא: מודה רבי יוסי (דמתניתין) במחוסר כפרה (בארבעה מחוסרי כפרה דלא מייתי קרבן לשום חטאת, אלא לאשתרויי בקדשים).
וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן:
מודה רבי יוסי במחוסר כפרה. מאי טעמא?
התם (גבי חטאת חלב בפרק 'דם שחיטה') בעי גברא ידיעה, דכתיב (ויקרא
ד,פסוקים כד,כח) או הודע אליו חטאתו (שידע שחטא, ואי לא - מייתי כל חד אשם תלוי, ולא חטאת בשותפות), הילכך לא
מתיין ומתני, אבל הכא, כי מתיין נשים קרבן - לאישתרויי באכילת קדשים, כדתני סיפא
דההיא (בפרק 'דם שחיטה' (שם)): 'רבי
יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא - אין שתים מביאות אותה' (אלמא באה על חטא דוקא נקט).
אלו שאין מביאות כו' ר' שמעון
מחייב ביוצא דופן:
מאי טעמא דרבי שמעון?
אמר ריש לקיש: אמר קרא: (ויקרא
יב,ה) ואם
נקבה תלד [וטמאה שבעים כנדתה וששים יום
וששת ימים תשב על דמי טהרה] - (הוה
ליה למכתב 'ואם נקבה היא') לרבות לידה אחרת; מאי היא? - יוצא
דופן.
ורבנן מאי טעמא?
אמר רב מני בר פטיש: (ויקרא
יב,ב) [דבר אל בני ישראל לאמר] אשה כי תזריע וילדה [זכר
וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא] - עד שתלד ממקום שמזרעת.
משנה:
[ויקרא יב,ה: ואם נקבה תלד וטמאה שבעים
כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה
שבועים+ששים וששה יום = שמונים יום
פסוק ו: ובמלאת ימי טהרה
לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן]
המפלת לאור שמונים ואחד (שילדה נקבה לאור שמונים ואחד, שהיתה ראויה למחר להביא
כפרתה - הפילה): בית שמאי פוטרין מן הקרבן (מלידה שניה [כלומר: מהבאת שני קרבנות] אף על גב דלאחר מלאת הוא,
הואיל ולילה הוא, ולא יצאה שעה ראויה לקרבן: דלילה מחוסר זמן קרבן הוא, דכתיב (ויקרא
ז,לח) ביום צותו; הילכך לענין קרבן - כתוך מלאת דמי), ובית הלל מחייבין.
אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי
שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד (דודאי
חייבת, כדמפרש לקמן בפרק 'ארבעה מחוסרי כפרה' (דף ט.))?: אם שיוה
לו לטומאה (שהרי אתם מודים שמשקיעת החמה של
יום שמונים כלו ימי טוהר שלה, ואם ראתה בליל שמונםי ואחד - טמאה) לא ישוה לו
לקרבן?
אמרו להם בית שמאי: לא! אם
אמרתם במפלת יום שמונים ואחד - שכן יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמר
במפלת לאור שמונים ואחד שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן?
אמרו להן בית הלל: והלא המפלת
יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח: שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן
וחייבת קרבן?
אמרו להן בית שמאי: לא! אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת - שאף על פי
שאינן ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור - תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, שאין
הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור! והדמים (שאתה אומר 'אם שוה לו לטומאה כו') אינן מוכיחים (לקרבן): שהמפלת בתוך מלאת - דמיה טמאים (מפני הלידה) ופטורה מן הקרבן (ואינה חייבת קרבן שני).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to
distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify
of use
at yeshol@zahav.net.il .