דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(כריתות ה,ב)
תנו רבנן: 'אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי
שתימשך מלכותן שנאמר (מלכים א א,לג) ויאמר המלך להם [קחו עמכם את עבדי אדניכם
והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי] והורדתם אתו אל גחון [פסוק
לד] ומשח אותו שם [צדוק
הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה]'. (גיחון = מעיין קטן סמוך לירושלים, ולא זהו גיחון הגדול היוצא מעדן.)
אמר רב אמי: האי מאן דבעי לידע
אי מסיק שתא אי לא, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי,
וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא: אי משיך נהוריה [אם
האור יימשך עד שיגמר השמן] - נידע דמסיק שתיה;
ומאן דבעי נעביד עיסקי, ובעי
דנידע אי מצלח עיסקי אי לא - נירבי תרנגולא (לשם כך): אי שמין ושפר - נידע דמצלח.
האי מאן דבעי ניפוק באורחא,
ובעי דנידע אי הדר לביתיה - ניעול ניקום בביתא דבהתא (אפל במקצת): אם חזי
(כריתות ו,א)
בבואה לבבואה (צל לצלו) - נידע דאתי לביתיה;
ולאו מילתא היא (דלא ליעביד איניש הכי): דילמא (הוי סימנא בישא ומצער נפשיה) חלשא דעתיה ומתרע מזליה.
אמר אביי: השתא דאמרת סימנא
מילתא היא - יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא (דלעת) ורוביא (תלתן,
והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי) כרתי, סילקא, ותמרי.
אמר ליה רב משרשיא לבניה: כי
בעיתו למיזל למגמר קמיה רבכון - גרוסו מעיקרא מתניתין והדר עולו קמי רבכון; וכי
יתביתו קמי רבכון - חזו לפומיה דרבכון, שנאמר (ישעיהו
ל,כ) [ונתן לכם ד' לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מוריך] והיו עיניך רואות את מוריך; וכי גריסיתו שמעתא - גרוסו על
מיא, דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון; אקילקי (אשפות) דמתא מחסיא, ולא אפדני דפומבדיתא (שלסטין היו, כדאמרינן ב'העור והרוטב' (חולין
קכז.) 'פומבדיתאה אלוייך - אשני אושפיזך'); טב גילדנא
סריא למיכל (דג קטן מוסרח, כדאמרינן בפרק קמא
דמועד קטן (דף יא.) 'כוורא סמוך למיסרחיה
מעלי') מכותחא דרמי כיפי (אפילו
כותח שהוא משובח וחזק שמשבר את האבן כששופכין הימנו על גבי האבן - אף על פי כן לא
תאכלו הימנו, כדאמרינן בפרק 'אלו עוברין' (פסחים מב.) 'שלשה דברים נאמרו בכותח: מטמטם את הלב כו'; כיפי = סלע,
כדמתרגמינן סלע = כיפא).
(שמואל
א ב,א)
ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני [בה' רחב פי על אויבי כי
שמחתי בישועתך]
רמה קרני ולא רמה פכי: דוד ושלמה שנמשחו בקרן - נמשכה מלכותם; שאול ויהוא שנמשחו
מן הפך - לא נמשכה מלכותם.
המפטם את הקטרת:
תנו רבנן: המפטם את הקטרת ללמד בה או למוסרה לציבור – פטור; להריח בה – חייב; והמריח
בה (בקטרת של ציבור) פטור, אלא שמעל';
ומי איכא מעילה בריח? והאמר רבי
שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: 'קול (הנהנה
מקול הכנורות ונבלים של כלי שרת), ומראה (הנהנה ממראה יפה של היכל), וריח (הקטרת) אין בהן משום מעילה!?
(ומשני:) ריח (דקאמר אין בו מעילה) - אחר שתעלה תמרתו (שנעשה מצוותו) אין בו משום מעילה (וכי קאמר 'מעל' - קודם לכן), שהרי אין לך דבר אחר שנעשה
מצותו ומועלין בו.
אלמה לא? והרי תרומת הדשן
דנעשית מצותה ומועלין בה (דכתיב
[ויקרא ו,ג] [והרים
את הדשן...] ושמו [אצל
המזבח] - דמשמע שם תהא גניזתו)?
משום דהוי תרומת הדשן ובגדי
כהונה שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדים.
הניחא לרבנן, אלא לרבי דוסא מאי
איכא למימר, דתניא: '(ויקרא טז,כג) [ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את
בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש] והניחם שם - מלמד שטעונין גניזה; רבי דוסא אומר: כשירין הן לכהן הדיוט,
ומה תלמוד לומר 'והניחם שם'? - שלא ישתמש בהן ביום הכפורים אחר'!? משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה
שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
תרומת הדשן מאי היא?
דתניא: '(ויקרא
ו,ג) [ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש
את העלה על המזבח] ושמו אצל המזבח - מלמד שטעונין גניזה';
עגלה ערופה מאי היא?
דתניא: '(דברים
כא,ד) [והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע] וערפו שם את העגלה בנחל - מלמד שטעון גניזה (שם את העגלה - שם תהא קבורתה לעולם)'.
ולמאן דאמר שני כתובין הבאים
כאחד מלמדין - הכא ודאי אין מלמדין, משום דהוי תרי מיעוטי: בתרומת הדשן כתיב 'ושמו': הדין אִין, מידי אחרינא - לא; גבי
עגלה ערופה כתיב 'הערופה' [דברים
כא,ו: וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם
על העגלה הערופה בנחל] (משמע) ערופה
אִין, מידי אחרינא - לא.
תנו רבנן: 'פיטום הקטרת:
הצרי (שרף
נטף כדמפרש לקמן 'שרף הנוטף מעצי הקטף', ושרף היינו מידי דמנטף מן העץ וקורין
'גומא'), והציפורן (שחלת, דמתרגמינן 'טופרא': שחלקה כצפורן), והחלבנה (גלבנ"א) והלבונה - משקל
שבעים של שבעים מנה;
מור, וקציעה, שיבולת נרד (חד הוא ובלעז שפיג"א), וכרכום - משקל
ששה עשר של ששה עשר מנה;
הקושט שנים עשר, קילופה (בשם, וזהו שמו) שלשה, וקנמון
תשעה (קבין);
בורית (סאבו"ן) כרשינה (הבא מאותו מקום; לישנא אחרינא: עשב הנקרא אירב"ה שנוטי"א,
שעושין ממנו בורית, שקורין 'ספוני'; מפי הרב הגדול) תשעה קבין; (סך
הכל שס"ח מנין;)
יין קפריסין (שבא
ממקום ששמו קפרס; ענין אחר בגליון: יין קפריסין = שעושין מקפרא של אילן הוא, ששמו
קפרס, כגון 'הצלף והקפרס'; מ"ר [= מפי רבי]) סאין תלתא קבין תלתא;
אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק;
מלח סדומית רובע (הקב),
מעלה עשן (שם
עשב) כל שהוא;
רבי נתן אומר: אף כיפת הירדן (עשב הגדל על שפת הירדן) כל שהוא;
ואם נתן בה דבש – פסלה (דכתיב כי כל שאור וכל דבש [לא
תקטירו] (ויקרא ב,יא));
חיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה (כי עייל ביוה"כ, דכתיב (ויקרא טז,ב)
ואל יבא בכל עת אל הקודש
וגו' ולא ימות וגו' [פסוק
ג] בזאת יבא אהרן וגו' - וכי מעייל קטרת שלא כהלכתה – 'ביאה ריקנית' היא, וחייב מיתה);
רבי שמעון [בן גמליאל] אומר (לפרושי אתא): הצרי אינו אלא
שרף הנוטף מעצי הקטף; בורית כרשינה ששפין (מושחין) בה את הציפורן כדי שתהא נאה (ששחורה היא); יין קפריסין
ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה (שיהא
ריחה חזק);
והלא מי רגלים יפין לה? - אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש (שבעזרה היו מפטמין)'.
(מדלא מפקא ליה לברא בשעת שריית סמנים ויתנו בה שם מי
רגלים -) מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר (שמות
ל,לב) [על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו] קדש הוא קדש יהיה לכם - כל מעשיה לא יהו אלא בקדש.
[## אבל הפסוק בשמן המשחה ולא בקטורת? אלא שוקשו להדדי, ]
מיתיבי [שקלים
פ"ד מ"ו]: 'המקדיש נכסיו (קיימא לן 'סתם הקדשות לבדק הבית') והיו בה דברים הראויין לקרבנות הציבור (דקיימא לן המקדיש נכסיו ויש בהן דבר הראוי למזבח אינו יוצא
מידי מזבח לעולם: הראוי ליחיד מוכרין אותו ליחיד הצריך קרבן, והראוי לציבור אי
אפשר להקריבו, דבעי לקנותו מתרומת הקופות) - (הילכך) ינתנו לאומנין
בשכרן' (ובגמרא מפרש באומני בית אבטינס שהיו נוטלין קטרת במסכת
שקלים בפרק 'התרומה מה היו עושין' (הלכה ח)); הני 'דברים הראויין' מאי
נינהו?: אי בהמה וחיה (חיה
לאו דוקא) - תנא ליה! אי יינות שמנים וסלתות -
תנא ליה (התם במסכת שקלים והני ראויין ליחיד
כמו לצבור)!? אלא לאו קטרת (דאינו
ראוי אלא לציבור, אלמא עושין קטרת מן החולין, ובחוץ, וקשיא לרבי יוסי ברבי חנינא)!?
אמר רבי אושעיא: (לעולם בקודש נעשית) באותה הניתנת לאומנים בשכרן (ולא הספיקו ללוקחה הימנו עד שהקדישה), דתנן [שקלים
פ"ד מ"ה]: 'מותר הקטרת (בכל שנה היה נשאר מאותן שלשה מנים יתירין שכהן גדול
מכניס [בהן ידיו], ולא היה מקטיר אלא מלא חפניו, ונשאר המותר; ואותו מותר לא היה ראוי
לשנה הבאה מניסן ואילך, דניסן - ראש השנה דתרומת שקלים, דאמרה תורה 'חדש והבא קרבן
מתרומה חדשה' [במסכת ראש השנה (דף ז.)]
-) מה היו עושין בה? היו מפרישין (מהקדש בדק הבית) שכר האומנין (המחזקים את בדק הבית) , ומחללין אותה (את
מותר זה) על מעות האומנין (מעות דכל זמן שהיא בקדושתה אינן רשאין לתתה לאומנין,
דכל דבר שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם), ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרים ולוקחין אותה מתרומה
חדשה.'
מתקיף לה רב יוסף: הא בכולהו
מותרות תני 'חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה' והכא לא תני (והא מדתני בכולהו מותרין הניתנין לאומנין 'חוזרין
ולוקחין אותן כו', והכא לא תני הכי - מכלל דלאו בקטרת גמורה קמיירי, אלא בשנעשית
חולין, וקרי לה 'ראויין לקרבנות צבור' - ותיובתא דרבי יוסי ברבי חנינא)!?
אלא אמר רב יוסף: (מאי 'ראויין' דקתני? -) באחד מסממני הקטרת (ולא קטרת פטומה).
תנו רבנן: 'קטרת היתה נעשית שס"ח מנה (דהכי סליק חושבנא דסממנין דלעיל; בורית ויין ומעלה עשן
- לאו סממנין נינהו): שס"ה כנגד
ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים, והשאר
ניתנת לאומנין בשכרן';
כדתניא: 'מותר הקטרת מה היו
עושין בה? מפרישין שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותן
לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה'.
(כריתות ו,ב)
תנו רבנן: 'מותר הקטרת אחת לששים או לשבעים שנה* היו
מפטמין אותה לחצאין (שלא
היה צריך לפטם אלא חצי שיעור, משום דמותר דששים או שבעים שנה סלקי לחצי שיעור
הקטרת, פעמים לששים פעמים לשבעים או סמוך להם, לפי שאין כל החפניים שוות); לפיכך יחיד שפיטם לחצאין – חייב, דברי
רבן שמעון בן גמליאל, שאמר משום הסגן; אבל שליש ורביע לא שמעתי (שהיו משהין המותר שמונים שנים או תשעים או מאה: שלא
הוצרכו לפטם אלא שליש או רביע, ויחיד נמי שפיטם שליש או רביע פטור); וחכמים אומרים: בכל יום מתקן במתכונתה
(לישנא דקרא: אם היה רוצה לפטם
הקטרת דבר יום ביומו - עושה) והיה מכניס' (הילכך יחיד שלא פיטם אלא מנה - חייב).
מסייע ליה לרבא, דאמר רבא:
קטורת שפטמו לחצאין – חייב, דכתיב (שמות ל,לז) והקטרת אשר תעשה [במתכנתה לא תעשו לכם קדש
תהיה לך לה'] - כל
שתעשה ('חצאין' דרבא - לאו דוקא, אלא כל
דראוי להקטיר), והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים.
*עיין תוספות ד"ה אחת לע"ב מפטמין לחצאין
תנו רבנן: 'היו מחזירין אותה
למכתשת פעמים בשנה: בימות החמה פזורה שלא תתעפש (מפזרה), בימות הגשמים צבורה כדי שלא תפוג ריחה, וכשהוא שוחק אומר (הממונה כן לשוחק) "הדק היטב היטב הדק"
- דברי אבא יוסי בן יוחנן; ושלש מנין יתירין ששמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום
הכפורים - נותן אותה למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקן יפה יפה כדי שתהא דקה מן
הדקה'.
כדתניא: 'דקה [ויקרא
טז,יב: ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא
חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת] מה תלמוד לומר?
והלא כבר נאמר (שמות ל,לו) ושחקת ממנו
הדק [ונתתה ממנה לפני העדת באהל מועד אשר אועד לך שמה
קדש קדשים תהיה לכם], מה תלמוד לומר 'דקה'? כדי שתהא דקה מן
הדקה'.
אמר מר 'כשהוא שוחק אומר
"היטב הדק הדק היטב"' - מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: כשם
שהדיבור רע ליין (במסכת
מנחות בפרק 'כל הקרבנות' (דף פז.): זרק הגיד של שמרים -
הגזבר הקיש, שהגזבר מקיש בקנה למוציא היין ורומז לו, ובלא דבור, שרע הוא לנסכים,
ולא היה מדבר בפיו שהדבור רע ליין) - כן הדיבור יפה לבשמים.
אמר רבי יוחנן: י"א סממנין
נאמרו לו למשה בסיני. (ולעיל
חשבנו אחד עשר: 1)צרי, 2)צפורן, 3) חלבנה, 4)ולבונה, 5)מר, 6)קציעה, 7)שבולת נרד,
8)כרכום - הרי שמונה; 9)קושט 10)קנמון 11)קילופה - הרי י"א סממנים נאמרו לו
למשה, ולא ניקבו אלא ארבעה, וכל י"א דבעי ניתיב ובלבד שיהא קוטר ועולה,
כדדרשינן לקמן בכלל ופרט כדברי רבי ישמעאל.)
אמר רב הונא: מאי קראה? - [שמות
ל,לד:
ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה] 'קח לך סמים' – תרי, 'נטף
ושחלת וחלבנה' -
הא חמשה; ו'סמים' אחריני – חמשה, הא עשרה; 'ולבונה זכה' – חד, הא חד סרי.
ואימא (כלומר: ממאי דקרא לחושבנא אתא? דילמא למידרש כלל ופרט [וכלל] לחוד הוא
דאתא, ולא למנין אחד עשר?): 'סמים' כלל, 'נטף ושחלת וחלבנה' – פרט, 'סמים' - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל אי אתה דן
אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר שקיטר ועולה (שמתמר ועולה כמקל ולא יפציל לכאן ולכאן) וריחו נודף - אף כל דבר שקיטר
ועולה וריחו נודף? וכי תימא: 'אם כן לכתוב קרא חד פרטא' – לאיי, מיצרך צריכי: דאי
כתב 'נטף', הוה אמינא: 'מין אילן (דהוא
צרי) – אִין, אבל גידולי קרקע לא' - משום הכי כתב 'ושחלת'; ואי כתב 'ושחלת' - הוה אמינא: 'גידולי קרקע
אין אבל מין אילן אימא לא', משום הכי כתב 'נטף'; 'וחלבנה'
- לגופיה אתא, מפני שריחה רע (לאשמועינן
דאף על גב דריחיה רע - משוינן ליה לקטרת)!
אם כן (דבכלל ופרט וכלל לחוד בעי למידרשיה) – מ'קח לך' נפקא ליה (לא נכתוב קרא 'סמים'
אלא 'קח לך' הוה משמע כלל; אלא הכי
נקט ברישא 'סמים' וכתיב נמי 'קח לך': למידרש כלל ופרט וכלל: לקוטר
ועולה, כדלקמן, ולמנין י"א)!
ואימא 'סמים' בתראי - תרין נינהו, כ'סמים' קדמאי?
אם כן נכתוב 'סמים' 'סמים' בהדי
הדדי, וסוף נכתוב 'נטף ושחלת וחלבנה'.
דבי רבי ישמעאל תני: 'סמים' – כלל; 'נטף שחלת וחלבנה' – פרט; 'סמים' - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט
מפורש דבר שקיטר ועולה וריחו נודף - אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף;
או אינו אלא כלל בכלל ראשון (כולה מפרש לקמיה), ופרט בפרט
ראשון?
אמרת: לאו! הא אין לך עליך לדון בלשון אחרון אלא בלשון ראשון'.
(דבי רבי ישמעאל נמי בעיא אחד עשרה, מדקתני 'או אינו
כו', וליכא למידרשיה אלא כדדריש ליה, ובעי קוטר ועולה.)
אמר מר 'או אינו אלא כלל
בכלל ראשון ופרט בפרט ראשון; אמרת לאו הא אין עליך לדון' - מאי קושיא?
הכי קא קשיא ליה: סמים בתראי
תרי, כי סמים קדמאי [= 'כלל ראשון'] תרין?
הדר ושני כדשנין: דאם כן נכתוב
קרא 'סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה'.
ומאי 'פרט בפרט ראשון'?
הכי קא קשיא ליה: מיני אילנות
ילפי מן 'נטף', וגידולי קרקע ילפי מ'שחלת'; [וכוונת
השאלה 'או אינו אלא ... פרט בפרט ראשון' היא:] 'ולילפי נמי מ'לבונה זכה' דאייתי בחד צד, דניתי 'דבר שריחו נודף' ואף על פי שאין קוטר ועולה (והיינו דפריך 'או אינו אלא פרט אחרון' - דהיינו לבונה
- בפרט ראשון מייתי נמי דדמי ליה, ולמעוטי דברר שאין ריחו נודף ולא קוטר ועולה
נאמרה לי כשאר פרטי קמאי, דמייתי מאי דדמי ליה)?' - הדר אמר: 'אם כן (דכשאר פרטי מייתי ליה) נכתוב קרא ל'לבונה זכה' במיצעי
(בהדי שאר פרטי קמאי), ותילף
מינה?' (- והיינו
דקאמר לאו.)
(וקפריך ליה הש"ס: הא - לאו תירוצא הוא:) אי כתביה
'לבונה זכה' במיצעי (בהדי
שאר פרטי, בין שני הכללות) - הויין תרי עשר (כגון 'סמים' = שנים, ונטף
ושחלת וחלבנה ולבונה הרי ששה, וסמים
כנגדן - הרי י"ב; ולהכי לא כתבה בהדי פרט: דלא תימא י"ב בעינן, ולעולם
גמר מיניה)?
אם כן נכתוב קרא 'לבונה זכה'
במיצעי (במקום חלבנה, דנשמע מיניה
די"א הן ונשמע מיניה דאפילו אינו קוטר ועולה), ו'חלבנה' לבסוף (דהא השתא מיהא לאו מידי גמרינן מיניה).
ריש לקיש אמר: מגופה: מה לשון
'קטרת' = דבר שקוטר ועולה.
אמר רב חנא בר בזנא אמר רבי
שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע
ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.
אביי אמר: מהכא: (עמוס
ט,ו) [הבונה בשמים מעלותו] ואגודתו על ארץ יסדה [הקרא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו] (ואגודתו משמע: שכולן ביחד - אז על ארץ
יסדה).
והסך בשמן המשחה:
תנו רבנן: 'הסך בשמן המשחה
לבהמה וכלים פטור; לעובדי כוכבים ולמתים פטור';
בשלמא בהמה וכלים, דכתיב (שמות
ל,לב) על בשר אדם לא ייסך [ובמתכנתו לא תעשו כמהו
קדש הוא קדש יהיה לכם], ובהמה וכלים לאו 'אדם' הוא; מתים נמי פטור, דכיון דמית ליה – 'מת' מיקרי
ולאו 'אדם'; אלא עובדי כוכבים אמאי פטור? הא 'אדם' נינהו?
לאיי, דכתיב (יחזקאל
לד,לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם [אני אלקיכם נאם ד' ה']: אתם קרויין 'אדם' ואין העובדי
כוכבים קרויין 'אדם'.
והכתיב (במדבר לא,מו) ונפש אדם ששה עשר אלף!?
אמר ליה: ההוא לאפוקי בהמה (משום דכתיב בהמה בההוא עניינא, דלא סגי דלא קרי להו
אדם).
והכתיב (יונה ד,יא) ואני לא אחוס על נינוה [העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם
אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה]?
ההוא לאפוקי בהמה;
ואיבעית אימא כדקתני תנא קמיה
דרבי אלעזר: 'כל שישנו ב'סך' (כל
שהוא עובר כשהוא סך את עצמו או אחרים: שמצווה שלא יסוך משמן המשחה לזר) ישנו
ב'בל ייסך' (מצווים
אחרים עליו שלא לסוכו), וכל שאינו ב'סך' אינו ב'בל ייסך'.
תניא אידך: 'הסך בשמן המשחה
לבהמה וכלים לעובדי כוכבים ומתים – פטור; למלכים ולכהנים (לאחר שנמשחו): רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר;
וכמה יסוך ויהא חייב?
רבי מאיר אומר: כל שהוא;
רבי יהודה אומר: כזית'.
והאמר רבי יהודה פטור?
כי פטר רבי יהודה - גבי מלכים
וכהנים; גבי הדיוט מחייב.
רבי מאיר ורבי יהודה במאי
פליגי?
אמר רב יוסף: בהא פליגי:
רבי מאיר סבר: (שמות ל,לב) על בשר אדם לא ייסך [ובמתכנתו לא תעשו כמהו קדש הוא קדש יהיה לכם] כתיב, וכתיב (שמות ל,לג) [איש
אשר ירקח כמהו]
ואשר יתן ממנו על זר [ונכרת מעמיו] מה סיכה כל שהוא (דלא אשכחן שיעור בסיכה) - אף נתינה כל שהוא (אף על גב דנתינה בעלמא כזית כדמפרש לקמן);
ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא: מה נתינה
דעלמא כזית (דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה ואיש כי יאכל קדש (ויקרא כב,יד), וכל אכילה כזית) - אף נתינה דעל זר כזית, אבל סיכה
למימשח מלכים וכהנים - דברי הכל כל שהוא.
ואמר רב יוסף: במאי פליגי רבי
מאיר ורבי יהודה גבי מלכים וכהנים?
רבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו,
ורבי יהודה סבר: בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו, ומלך וכהן
מעיקרא לאו זרים הוו (דהא
נמשחו מתחלה).
אמר רבי איקא בריה דרב אמי:
ואזדו לטעמייהו, דתנן [תרומות פ"ז מ"ב]:
(כריתות ז,א)
'בת כהן שנישאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש (דלא 'זרה', שהרי לא נתחללה: שאם ימות בעלה ותנשא לכהן
– אוכלת, או אם זרע אין לה - הדרא לתרומה), ומיתתה בשריפה;
ניסת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש ('אשם'
לא גרסינן) ומיתתה בחנק - דברי רבי מאיר (ורבי מאיר לטעמיה: דאף על גב דמעיקרא לאו זרה היא -
השתא מיהא זרה הויא); וחכמים אומרים:
אחת זו ואחת זו משלמת הקרן ואינה משלמת החומש ומיתתה בשריפה (דבעינן זר מתחלתו, ו'חכמים' היינו רבי יהודה, בר פלוגתיה [דרבי מאיר])'.
אמר רב יוסף: מחלוקת בנתינת שמן
המשחה, ובשינויי דשנינן (דטעמיה
דרבי מאיר משום דאיתקש לסיכה), אבל נתינה דעלמא (כגון לא יתן עליה לבונה [ויקרא ה,א]
דמנחת חוטא) - דברי הכל כזית (דילפינן
מונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב,יד); והכי מפרשא בפרק 'כל המנחות באות מצה' (מנחות
נט:)).
גופא: תני תנא קמיה דרבי אלעזר: 'כל שישנו ב'סך' ישנו ב'בל ייסך' (מצווים אחרים עליו שלא לסוכו), וכל שאינו ב'סך' אינו ב'בל
ייסך'.
אמר ליה: שפיר קאמרת: [שמות ל,לב: על בשר אדם] לא ייסך [ובמתכנתו לא תעשו כמהו קדש הוא
קדש יהיה לכם]
כתיב, וקרי ביה 'לא יסיך' (לא
ייסך כתיב בשני יודין; שדי חדא לתוך התיבה - וקרי 'לא
יסיך', דמשמע: מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים - מצווה אחר עליו שלא
לסוכו, ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא).
תני רב חנניה קמיה דרבא: מנין
לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב? - שנאמר (שמות
ל,לב) על בשר
אדם לא ייסך [ובמתכנתו
לא תעשו כמהו קדש הוא קדש יהיה לכם].
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב
אשי: מאי שנא מהא, דתניא: 'כהן שסך בשמן של תרומה - בן בתו ישראל מתעגל בו (ופירושו: כהן שסך את עצמו שמן, יכול בן בתו ישראל לבא
להתעגל בו, ואפילו גדול ושף עצמו באבי אמו) ואינו חושש' (אלמא כיון דבטלה בהתירא – בטלה; והכי תניא בהדיא בתוספתא דמסכת תרומות (פ:י
מ"י): 'סך כהן את עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל
ומעגלו על גביו'; ו'בן בתו ישראל' דנקט - משום דרגיל אצלו; והוא הדין לאחריני)?
אמר ליה: התם (ויקרא
כב,ט) [ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא] ומתו בו כי יחללוהו [אני ה' מקדשם] כתיב: כיון דחלליה - הא איתחיל, אבל גבי שמן המשחה כתיב (ויקרא
כא,יב) [ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו] כי נזר [שמן
משחת] אלהיו
עליו [אני ה']: 'שמן משחה' קרייה רחמנא: דאף על גב דאיתא עליו לא
איתחיל.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .