דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

לזכר אמי מורתי חנה הולנדר ז"ל נפטרה ד אלול תשס"ב

 

כריתות דף ד

 

(כריתות ג,ב)

לרבי יוחנן, דאמר 'כפיפת קומתו הוי מעשה', עקימת

 

 

(כריתות ד,א)

שפתיו נהוי מעשה גבי מגדף?

אמר רבא: שאני מגדף הואיל וישנו בלב (עיקר איסורו תלוי ברוע לבו: ידע למי גידף - הילכך לא חשיב מעשה, אבל השתחואה - אנו רואין שמשתחוה לעבודת כוכבים! גליון: הואיל וישנו בלב עיקר איסורו במחשבת הלב, ואין כאן מעשה, ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו; אבל כפיפת קומתו היינו עיקר איסורו: דאילו היה מדבר במקבל עבודת כוכבים בלא השתחואה - לא מחייב: דאין עיקר בלב אלא כפיפה היא החיוב - נראה לי), אבל בעלמא עקימת שפתיו הוי מעשה.

מתיב רבי זירא: 'יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה' (בתורת כהנים גבי פר כהן משיח [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא א פרק א משנה א-ב, בשנויי לשון] והכי אמרינן: 'אחר שריבינו דברים שהן בעבודת כוכבים ודברים שאינן בעבודת כוכבים, יכול שאני מרבה המסית והמדיח ועדים זוממין? - תלמוד לומר: ועשה - יצאו אלו שאין בהן מעשה' - יצאו מכלל חטאת) – ואמאי? הא 'על פי' כתיב בהן [דברים יז,ו: על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד] (ונימא עקימת פיו הוי מעשה; גיליון: הא על פי כתיב, והיכי אמרת 'אבל בעלמא הוי ביה מעשה')!

אמר רבא: שאני עדים זוממין, הואיל וישנן בראייה (עיקר עדותן בראיית העין: שמעידין מה שראו, הילכך לא חשיב מעשה).

תוספות ד"ה הואיל וישנן בראיה. תימה: מאי משני ממסית ומדיח?

ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים: דכיון דמגדף ישנו בלב - כל הני נמי הכי הוא, אבל עדים זוממין - דאינן בלב - אצטריך לשנויי דישנו בראיה;

ובספרו כתב: 'עדים זוממין, הואיל וישנו באם', פירוש: באם לא יגיד [ונשא עונו] [ויקרא ה,א], ומפרש בפרק 'שבועת העדות' דאין מתחייבין אלא בבית דין, ולהכי מעקימת שפתים לא מחייבי: דאם כן אפילו חוץ לבית דין נמי, והגדתן לחוד, דהיינו פיהן לא גרמא להו, אבל בעלמא: דמחייב על פי דבורן לחוד - עקימת שפתיו הוי מעשה.

 

האוכל חלב:

תנו רבנן: '(ויקרא ז,כג) [דבר אל בני ישראל לאמר] כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו - לחייב על כל אחת ואחת (מלקות אם אכלן בהתראה אחת), דברי רבי ישמעאל; וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת';

נימא בהא קמיפלגי: דרבי ישמעאל סבר לוקין (על כל אחד ואחד) [##וגם מביאים קרבן, וגם יש כרת?] על לאו שבכללות [שבפסוק זה נאסרו גם חלב שור וגם חלב כשב וגם חלב עז], ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות? (ואי תיקשי לא לילקי אפילו חדא? - דחדא מיהא לקי.)

לעולם סבר רבי ישמעאל אין לוקין על לאו שבכללות, ושאני הכא דמייתרי ליה קראי: נכתוב קרא 'כל חלב לא תאכלו', 'שור וכשב ועז' למה לי? - שמע מינה לחלק!

ורבנן?

אי לא כתיב 'שור וכשב ועז' הוה אמינא: אפילו חלב חיה במשמע, להכי כתב 'שור כשב ועז': למימרא דחלב שור וכשב ועז - הוא דאסור, אבל דחיה – שרי.

שפיר קאמרי ליה?

אלא היינו טעמא דרבי ישמעאל: דקסבר 'אם כן לכתוב 'כל חלב שור לא תאכלו', 'כשב ועז' למה לי? - שמע מינה לחלק!

ורבנן סברי: אי כתב רחמנא 'כל חלב שור' - הוה אמינא: נילף שור שור מסיני (גירסת רש"י: ויליף שור שור משבת: למען ינוח שורך (שמות כג,יב)): מה גבי סיני חיה ועוף כיוצא בהן - אף גבי אכילה חיה ועוף כיוצא בהן (דהכי מוקמינן בבבא קמא בפרק 'שור שנגח את הפרה' (דף נד: ע"ש)), להכי כתב רחמנא 'שור וכשב ועז': למימרא דהני דאסור, אבל חיה ועוף שרי.

שפיר קאמרי ליה!

אלא היינו טעמא: דקסבר נכתוב 'כל חלב כשב לא תאכלו' (דליכא השתא גזירה שוה [משור]), אי נמי 'כל חלב עז לא תאכלו', 'שור וכשב ועז' למה לי? - שמע מינה לחלק!

ורבנן סברי: אי כתב 'כל חלב כשב', הוה אמינא: חלב כשב אסור, ושור ועז שרי; וכי תימא: מאי אולמיה דכשב? - משום דנתרבה באליה, וכדתנא רבי חנניא:

למה מנה הכתוב אימורין בשור ואימורים בכשב ואימורים בעז, דכתיב (במדבר יח,יז) אך בכור שור [או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה']? צריכי: דאי כתב שור, הוה אמינא: כשב ועז לא ילפינן מיניה, דאיכא למיפרך: 'מה לשור שכן נתרבה בנסכים (חצי ההין יהיה לפר [במדבר כח,יד])'!

נכתוב רחמנא בכשב ונילף שור ועז מכשב? - איכא למיפרך 'מה לכשב שכן נתרבה באליה'!

נכתוב רחמנא עז ונילף שור וכשב מיניה? - איכא למיפרך 'מה לעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים (ביחיד)!

מן חד לא ילפינן, נכתוב תרתי ונילף חדא מתרתי (חד מתרי = הצד השוה שבהן, שהן מין בהמה וחלבו אסור ואימורי בכוריהם קריבים);

הי דין נילף? שור מכשב ועז? - אית להון פירכא: מה לכשב ועז שכן נתרבו אצל הפסח;

לא נכתוב כשב, ונילף משור ועז? - אית להון פירכא: מה לשור ועז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים (פר בצבור ועז ביחיד)!

לא נכתוב עז, ונילף משור וכשב? - אית להון פירכא: מה לשור וכשב שכן יש בוו צד ריבוי (הכי גרסינן: מה לשור וכשב שכן יש בהן ריבוי אצל מזבח: שור בנסכים, וכשב באליה; אבל עז אין בקרבָנוֹ ריבוי אצל מזבח)! הלכך לא ילפי מהדדי.

שפיר קאמרי ליה!?

אלא לעולם טעמא דרבי ישמעאל כדאמרינן מעיקרא: דאם כן נכתוב 'כל חלב' ולישתוק; מאי אמרת?: האי דכתב 'שור וכשב ועז' למשרי חלב חיה'? הא כי כתב קרא - בעניינא דקדשים (דכתיב (ויקרא ז,כה) כי כל אוכל חלב מן הבהמה [אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האכלת מעמיה]), ודבר למד מעניינו (והואיל ובעניינא דקדשים כתיב - ודאי אין חיה נוהגת בהו, הלכך לא איצטריך 'שור וכבש' למישרי חיה)!

מכלל דרבנן סברי לא ילפינן (לאו דכל חלב) דבר למד מעניינו (בתמיה)?

לא! דכולי עלמא ילפינן דבר הלמד מעניינו (בעלמא, אבל הכא לאו 'עניינו': דהאי לאו והאי כרת),

<והכא בהא פליגי: רבי ישמעאל סבר למידין לאו מלאו, בין מלאו ובין מלאו דכרת,  ד'כל חלב שור וכשב ועז' מלאו ד'חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו' (ויקרא ג,יז) דכתיב בעניינא דקדשים, ובקדשים לא אית בהון חיה - אף כל 'חלב שור', כי כתיב ליה סתמא - ליכא לספוקי בחיה, הלכך 'שור וכשב ועז' - לחלק הוא דאתא: לחייב על כל אחת ואחת, וילפינן לאו ד'כל חלב' ולאו ד'חוקת עולם' מכרת (ויקרא ז,כה) ד'כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה [אשה לה' ונכרתה הנפש האכלת מעמיה]': מה ההוא לחלק - אף הדין לחלק; ורבנן לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן>

(והכא בהא קמיפלגי כו'. גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועין שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש בתוך הגירסא, וכך הצעה ולא יותר:) והכא בהא קמיפלגי: מר סבר למידין לאו מלאו ולאו מכרת, ומר סבר לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן (והכי פירושא: רבי ישמעאל סבר למידין דבר מעניינו, בין לאו מלאו, בין לאו מכרת, ורבנן סברי לאו מלאו למידין זה מזה כשהן בפרשה אחת דבר למד מעניינו, כי ההיא דבשר בחלב השנויה בפרק 'כל הבשר' (חולין קטו:): 'לא תאכלנו - בבשר בחלב הכתוב מדבר', אבל לאו מכרת כעין הכא - לא ילפינן דבר למד מעניינו; הלכך: אי לא כתיב שור וכשב ועז הוה אמינא חיה במשמע).

ואיבעית אימא[1] היינו טעמייהו דרבנן (משום דהאי שור וכשב ועז מיבעי להו לכדרב מרי), כדאמר ליה רב מרי לרב זביד: אלא מעתה אליה דחולין תיתסר (דחֵלב איקרי [בפרק 'כל הבשר' (חולין קיז.)])? אמר ליה: עליך [אולי עדיף "אליך"] אמר קרא (ויקרא ז,כג) [דבר אל בני ישראל לאמר] כל חלב שור וכשב ועז [לא תאכלו] - דבר השוה בשלשתן בעינן (שנקרא חלב בשלשתן), וליכא (ואליה לא איקרי 'חלב' אלא בכשב); הלכך, כי אתא 'שור וכשב ועז' למישרי אליה דחולין הוא דאתא.

ורבי ישמעאל אמר לך: אם כן לימא קרא 'כל חלב שור וכשב' (ומהתם ממעיטנא אליה דבעינן דבר השוה בשניהן), 'עז' למה לי? שמע מינה לחלק.

אמר רבי חנינא: מודה רבי ישמעאל לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת; מאי טעמא? - דלא דמי הדין לאו ללאו דעריות (להכי נקט 'עריות': דאיכא מילי טובא, ואיכא לאו בכל חדא).

 

תנו רבנן [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא ה משנה ד]: [(ויקרא ד,ב) דבר אל בני ישראל לאמר: נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה] 'ועשה אחת' 'ועשה הנה' - לחייב על כל אחת ואחת (מאחת מהנה משמע: מאחת חייב 'הנה' = כמה חטאות): שאם אכל חלב וחלב (שני זיתי חלב): שם אחד (חלב הכליות או חלב הדקין - שם אחד) בשני העלמות - חייב שתים; שתי שמות (כזית משעל הכוליא וכזית משעל הדקין) בהעלם אחת - חייב שתים'.

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: בשלמא 'שם אחד בשני העלמות חייב שתים', משום דהעלמות מחלקין (דכיון דנודע לו בינתים - הרי הן שתי שגגות, וחטאת - בידיעה תלה רחמנא, דכתיב (ויקרא ד,כג,כח) או הודע אליו); אלא שני שמות בהעלם אחת - אמאי חייב שתים? הא בעינן העלמות מוחלקין וליכא?

אמר ליה: הכא במאי עסקינן? כגון דאכל חלב דנותר (דאיכא שתי שגגות משתי כריתות: חלב ונותר), דמחייב (שתי חטאות:) משום נותר ומשום חלב.

(לישנא אחרינא: חייב שנים: אחד משום חלב, ואחד משום קדש: אשם מעילה, ודלא כרבי יהודה [להלן] דמחייב משום חלב שתים: משום שני לאוין דכתיבי בחלב בתרי פסוקי.)

אמר ליה: אם כן ניחייב נמי (אשם מעילות) משום [ויקרא כב,י] '[וכל זר לא יאכל] קודש [תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש] [דלגבי נותר, אפילו כהן 'זר' הוי - רבנו גרשום]?

אלא אמר רב ששת: כגון דאכל חלב דהקדש (ולעולם משום חלב חייב שתים, ולהכי לא חשיב אשם מעילות אלא [התנא מנה קרבנות רק] של שם אחד [ולא דבר בסך כל הקרבנות]) ורבי יהודה היא (דמחייב אחלב מוקדשין שתים משום חלב; ו'שני שמות [בהעלם אחת - חייב שתים]' דקתני - משום דבחלב מוקדשין כתיבי תרי קראי [כדלהלן ע"ב, בדברי רב שיזבי: (ויקרא ז,כג) דבר אל בני ישראל לאמר: כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו; (ויקרא ג,יז) חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו]) , דתניא: 'אכל חלב נבלה אכל חלב מוקדשין חייב שתים (חלב נבלה לוקה שתים: משום חלב ומשום נבלה; והמוקדשין - משום חלב ומשום זרות); רבי יהודה אומר: חלב מוקדשין לוקה שלש (שנים משום חלב, כדמפרש לקמן, ואחד משום זרות)'.

מחייכו עלה במערבא: ונוקמה (להא דלעיל דקתני 'שתי שמות', כלומר: משתי בהמות משני מינין) כגון חלב דשור וכשב ועז, ורבי ישמעאל היא, דאמר לוקה שלש!?

 

(כריתות ד,ב)

אלמא לא אוקמה כרבי ישמעאל?

דאמר רבי חנינא: מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן (וברייתא דלעיל בקרבן קמיירי, דגבי חטאות כתיב (ויקרא ד,ב) ועשה מאחת מהנה) שאינו חייב אלא חטאת אחת.

השתא נמי כרבי יהודה לא מתוקמא, דהא אמר רבי אלעזר: מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת!

אלא אמר ריש לקיש משום בר תאוטני: הכא (הא דקתני 'שתי שמות') במאי עסקינן? - כגון שאכלן בשני תמחויין (שני מאכלין, דהיינו 'שתי שמות', כגון: תבשיל וצלי), ואליבא דרבי יהושע דאמר (בפרק 'אמרו לו' (לקמן טו:)) 'תמחויין מחלקים'.

 

גופא: 'אכל חלב נבילה לוקה שתים; חלב מוקדשין לוקה שתים; רבי יהודה אומר: חלב מוקדשין לוקה שלש'; אמר ליה רב שיזבי לרבא: בשלמא לרבי יהודה - היינו דכתיבי תרי קראי: (חד בקדשים:) (ויקרא ג,יז) חקת עולם [לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו] (דהא בעניינא דקדשים כתיב), (וחד בין בחולין בין בקדשים:) (ויקרא ז,כג) [דבר אל בני ישראל לאמר] כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו [שטמ"ק ז: (ויקרא ג,יז) חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם] כל חלב וכל דם לא תאכלו] (הילכך בחלב המוקדשים איכא שני לאוין משום חלב; וחלב חולין נפקא ליה לרבי יהודה כדאמרינן בפרק 'אלו עוברין' (פסחים מג,ב; דומה לספרא צו פרשתא י משנה ט) 'כי כל אוכל חלב מן הבהמה [אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האכלת מעמיה]  [ויקרא ז,כה] - אין לי אלא חלב תמימין הראוי ליקרב, חלבב בעלי מומין מנין? - תלמוד לומר כל חלב [בספרא: מן הבהמה]; חולין מנין? - תלמוד לומר כי כל [אוכל חלב]); (ויקרא כב,י) וכל זר לא יאכל קדש [תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש] - הא תלתא לאוין, אלא לרבנן מאי טעמא?

קסברי (רבנן) לאו ד'חוקת עולם' בקדשים (דהא בעניינא דקדשים כתיב), ולאו ד'כל חלב שור' בחולין (ולא בקדשים), וצריכי: דאי כתב רחמנא בקדשים, הוה אמינא 'קדשים הוא דחמירי דאסור חלבו, אבל חולין דאסור חלבו אימא לא' (והכי פירושא: אבל חולין דקילי אימא לא אסיר חלבו; דאסור חלבו אימא לא כלומר: אימא לא אסור חלבו, ולשון הפוך היא, לשון גרסא ירושלמית) - משום הכי כתב רחמנא 'כל חלב שור'; ואי כתב 'כל חלב שור' הוה אמינא 'חלב דחולין הוא דאסור, משום דלא הותר מכללו, אבל חלב מוקדשין - דהותר מכללו (חלב מוקדשין הותר מכללו, דהא אליה איקרי 'חלב' בכבש, ואישתראי בשור ועז) - הוה אמינא מדהותר בשרן אישתרי נמי חלבן' – צריכי.

ורבי יהודה סבר: כי כתיב חלב שור - בעניינא דקדשים כתיב (כדאמרן לעיל [ב"ח: מפסוק כי כל]).

אלא מכלל דרבנן סברי לא ילפינן דבר מעניינו (בתמיה)?

לא, דכולי עלמא ילפינן דבר מעניינו, ובהא קמיפלגי: רבי יהודה סבר למידין (דבר מעניינו) (בין) לאו מלאו (כגון בעלמא, גבי אבר מן חי, בפרק 'גד הנשה' (חולין קב.)) ולאו מכרת (בין לאו מכרת, כגון הכא: מה כרת בקדשים - אף לאו בקדשים), ורבנן סברי לאו מלאו ילפינן (כי התם), לאו מכרת לא ילפינן (הלכך בחולין כתיב).

(ואף בזו הספרים משובשים וכולה גרסא ליתא.)

אלא לרבי יהודה, (ויקרא ג,יז)'[חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם] כל חלב וכל דם לא תאכלו' למאי אתא?

מיבעי ליה להקיש, דתניא: '(ויקרא ג,יז) [חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם] כל חלב וכל דם לא תאכלו: מה חלב לוקה שתים - אף דם לוקה שתים, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: אין בו אלא אזהרה אחת'. (הכי גרסינן: תנו רבנן: כל חלב וכל דם לא תאכלו - רבי יהודה אומר: מה חלב לוקה שתים - אף דם לוקה שתים; וחכמים אומרים: אין בו אלא אזהרה אחת.)

ומאי שנא חלב דלוקה שתים בלא היקישא (כלומר: מאי טעמא כתביה לדם בהדי חלב? ליכתביה באנפי נפשיה, ואנא ידענא דלוקה שנים, דמאי שנא חלב דלוקה שתים בלא הקישא)? - דכתב ביה תרי קראי: (ויקרא ג,יז) [חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם] כל חלב וכל דם לא תאכלו, ויקרא ז,כג) [דבר אל בני ישראל לאמר] כל חלב שור וכשב [ועז לא תאכלו]? דם נמי בלאו היקישא נילקי שתים, דכתיב ביה תרי לאוין: 'כל חלב וכל דם לא תאכלו', (ויקרא ז,כו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה (כלומר: אי הוה כתיב באנפי נפשיה, כגון 'כל דם לא תאכלו' - לכתוב בחקת עולם למה לי דכתיב בהדי חלב?)!

אלא אימא: מה חלב לוקה שלש - אף דם לוקה שלש.

ומאי שנא חלב, דלוקה שלש, דכתיב ביה הלין תרי לאוין, ולאו דזרות, הא תלתא - דם נמי לילקי שלש, דאית ביה הלין תרי לאווין ולאו דזרות?

איצטריך: סלקא דעתא אמינא 'הואיל ואיתמעיט דם ממעילה - ליתמעיט מזרות' (דם אימעיט ממעילה בסוף 'כל הבשר' בשחיטת חולין (דף קיז.), ואימא: כי היכי דאימעיט מזרות קרבן מעילה - אימעיט נמי ממלקות דזרות?) - קא משמע לן היקישא;

ואלא לרבנן הקישא למאי אתא (כיון דתרצינן דלרבי יהודה לא בעי הקישא אלא משום זרות, ורבנן פליגי עליה, ואמרי: אין בו אלא אזהרה אחת - מכלל דסבירא להו מזרות נמי אימעיט, ולדידהו הקישא למה לי)?

מיבעי ליה לכדתניא: (ויקרא ג,יז)'[חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם] כל חלב וכל דם לא תאכלו: מה חלב מיוחד: שחלבו חלוק מבשרו (שלא נאמר איסור חלב אלא בשור וכשב ועז שחלבן אסור ובשרן מותר) ואין מצטרפין זה עם זה (לאיסור שבה שהרי אין כאן אלא איסור החלב לבדו ואין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר) - אף דם שדמו חלוק מבשרו (אף דם, אף על פי שאיסורו נוהג בטמאין וראוי להצטרף הדם והבשר להתחייב בכזית משניהן משום טמא - לא יצטרפו, שנלמד דם מחלב: מה החלב על כרחיה לחלקו מפרידו מלהצטרף, שהרי חלוקין זה לאיסור וזה להיתר: דאין איסור והיתר מצטרפים, אף דם הטמאים: הואיל ודמן חלוק מבשרן: שיש על הדם איסור כרת משום דם, מה שאין כן בבשר - אינו מצטרף אפילו לענין לטמא), אוציא דם שרצים (מדין ההיקש הזה) הואיל דאין דמן חלוק מבשרן (שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום שרץ, כדאמרינן בפרק 'דם שחיטה' (לקמן כא:) 'יצאו שרצים שאין בהן טומאה קלה כו') – (הילכך) מצטרפין (זה עם זה, שהרי שם אחד להן; הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין: דאין מוזהר על דמן משום דם, כדאמרינן בפרק דם שחיטה (שם), שאין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כו')';

והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: (ויקרא יא,כט) וזה לכם הטמא [בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו] - לימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפין זה עם זה'!? [השווה לספרא שמיני פרשתא ה משנה ב] (דם שרץ מוזה נפקא, דאי ללמוד לשרץ גופיה - הא כתיב אלה הטמאים לכם [ויקרא יא,לא])

אי לאו היקישא, סלקא דעתא אמינא 'הני מילי לטומאה (לכעדשה), אבל לאכילה (בכזית) אימא לא' - אשמעינן היקישא לאכילה.

אמר רבינא: הילכך (דאמרת 'כל שאין דמו חלוק מבשרו מצטרפין') דם נחש ובשרו מצטרפין (אף על גב דלאו בר טומאה הוא - מצטרף דמו לבשרו לכזית לאכילה; דאין מוזהרין על דמו אלא משום בשרו).

מאי קא משמע לן? היינו היקישא!?

סלקא דעתך אמינא 'שרץ דאיתרבי לטומאה (כדאמרן: וזה לכם הטמא - לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לטומאה) - איתרבי לאכילה, נחש דלא איתרבי לטומאה - לא איתרבי לאכילה' - קא משמע לן היקישא: כל מילי דאין דמו חלוק מבשרו משמע.

 

אמר רבא: שלש כריתות האמורות בדם (תרין באחרי מות [ויקרא יז,י: ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה ויקרא יז,יד: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת] וחד בצו את אהרן [ויקרא ז,כז: כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההוא מעמיו]) למאי?

אחת לדם חולין [ויקרא יז,י], ואחת לדם קדשים [ויקרא ז,כז שבפרשת שלמים?], ואחת לדם התמצית [ויקרא יז,יד].

הניחא לרבי יהודה, דתניא [תופסתא כריתות פ"ב מ"יב]: 'דם התמצית באזהרה; רבי יהודה אומר בכרת', אלא לרבנן, ההיא למאי אתא?

ואפילו לרבי יהודה (לא נפקא ליה דם התמצית מחד מהנך כריתות) כרת נפקא ליה מן 'כל דם'!?, דתניא [ראה לספרא אחרי מות פרשתא ח משנה ג]: 'רבי יהודה אומר: (הוה ליה למיכתב) 'דם', מה תלמוד לומר 'כל דם' (ב'אחרי מות' [ויקרא יז,י] ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני [בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה])? אין לי (שיהא בכרת) אלא דם קדשים שהנפש יוצא בו שהוא מכפר (שמתכפר בו: שראוי לכפרה על המזבח, דהא כפרה כתיבא הכא [ויקרא יז,יא]: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והני הוא דראויין לכפרה), דם חולין ודם התמצית (לקדשים, דאינם ראוין לכפרה, כדאמרינן בסוף 'תמיד נשחט' בפסחים (דף סה.)) מנין [שהוא בכרת]? - תלמוד לומר 'כל דם'' [ואם כן אין צורך בפסוק בויקרא יז,יד]!?

אלא אימא אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי (אלא לעולם רבנן דלא נפקא לחולין מריבויא דקרא דכל, ואף על גב דלית להו כרת בדם התמצית - מיבעי להו חד כרת לדם כיסוי: לדם חיה ועוף שכיסהו ונתגלה; סלקא דעתך אמינא בטלה אגב ארעא, ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב? - קא משמע לן).

 

ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם למה?

(הנך דלא אתו לדרשה: חד (ויקרא ג,יז) דחקת עולם [חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו], וחד ב'צו את אהרן': (ויקרא ז,כו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם [לעוף ולבהמה], וחד ב'אחרי מות': (ויקרא יז,יד) [כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל] דם כל בשר לא תאכלו [כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת], ותרי ב'ראה אנכי' (דברים יב,טז) רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים (דברים יב,כד) לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים - הרי חמשה; ודכתיב לעיל מיניה [דברים יב,כג] [רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ו]לא תאכל הנפש עם הבשר - באבר מן החי משתעי; ודכתיב בתריה [דברים יב,כה] לא תאכלנו [למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'] - מוקמינן בפרק 'כל הבשר' בשחיטת חולין (דף קטו:) אזהרה לבשר בחלב; ועוד כתיב ב'ראה אנכי' (דברים יב,טז) רק את דמו לא תאכלו [על הארץ תשפכנו כמים] ומוקמינן ליה בפרק שני דבכורות (דף טו.) לחלב פסולי המוקדשים, ודכתיב ב'אחרי מות' (ויקרא יז,יב) כל נפש מכם לא תאכל דם מוקים ליה בתורת כהנים [ספרא אחרי מות פרשתא ח פרק יא משנה יב] 'להזהיר גדולים על הקטנים' [אך בספרא שלפנינו 'להזהיר גדולים על קטנים' נפקא מהפסוק ויקרא יז,יד: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת])

אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית.

 

אמר רבי אילא: אכל מעשר (שני של) דגן ותירוש ויצהר לוקה שלש (משום [דברים יב,יז] לא תוכל לאכול בשעריך [מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך]).

והא אין לוקין על לאו שבכללות?

שאני הכא, דמייתרי קראי: מכדי כתב רחמנא (דברים יד,כג) ואכלת לפני ה' אלהיך [במקום אשר יבחר לשכן שמו שם] מעשר דגנך תירושך ויצהרך [ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים] בפנים אין בחוץ לא; למה לי דכתב רחמנא (דברים יב,יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך [ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך] – לחלק.

אי מההוא - הוה אמינא: 'הני מילי בעשה (לאו הבא מכלל עשה - עשה), אבל בלאו אימא לא!' - אמטו להכי

 

(כריתות ה,א)

כתב רחמנא 'לא תוכל' - לאוקמה בלאו.

ועדיין לאו שבכללות הוא?

אם כן נימא קרא 'לא תוכל לאכלם בשעריך' (דהא איירי לעיל [דברים יב,יא] עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם וגו'), 'מעשר דגנך תירושך ויצהרך' למה לי? ליחודי אכילה אכל חד וחד.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il

 

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

 הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use
at yeshol@zahav.net.il .