דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף נא
(בכורות נ,ב)
'ושל דבריהם כסף מדינה' איצטריכא ליה, דתנן [בבא
קמא פ"ח מ"ו]: 'התוקע לחבירו נותן לו סלע', ולא תימא 'סלע =
ארבע זוזי', אלא פלגא דזוזא דקרי אינשי סלע פלגא דזוזא (התוקע
= המכה את חבירו באזנו לשון מורי בבבא קמא; וכאן שמעתי תוקע ממש: שתקע מפיו באזנו;
וראיה ללשון מורי בבבא קמא, וכאן שמעתי: אל תהי בתוקעי כף: שמכין בכפם על כף
חביריהם להיות ערבים בשביל אחרים, וקא משמע לן רב אשי דלא תימא סלע צורי ליתיב
ליה, דהוא ארבע זוז, אלא סלע מדינה, דהוא פלגא, דזוזא שמינית שבסלע צורי).
חנן בישא תקע ליה לההוא גברא; אתא לקמיה דרב הונא, אמר
ליה: הב ליה פלגא דזוזא!
הוה ליה
(בכורות נא,א)
זוזא מאכא בהדיה (שנפחתה צורתו), דלא נפיק (ולא הוה שקיל ליה, כלומר: לא היה ניקח בעיר להוצאה: לא היה הדינר שקול
ושוה לו כלום); תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה.
שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה [ומאה של מוציא שם רע -
כולם בשקל הקדש: במנה צורי; וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ משקלים]:
הא תו למה לי (האי 'וכולם')? הא
תנא ליה רישא?
אונס ומוציא שם רע איצטריך (למיתני
האי 'וכולם בשקל הקודש', משום דרישא לא תנא 'שקל הקודש': ומיהו פשיטא לן
באינך כולהו דסלעים נינהו, דהא בפדיון הבן כתיב (במדבר
ג,מז) חמשת שקלים לגולגלת ובעבד כתיב (שמות כא,לב) [כסף] שלשים שקלים יתן לאדוניו (בעל השור), ובמפתה כתיב (שמות
כב,טז) כסף ישקול, אבל באונס ומוציא שם רע לא כתיב שקל): סלקא דעתך
אמינא כיון דלא כתיב בהו 'שקלים' אימא זוזי בעלמא (הא
דתנא ברישא במנה צורי - כל חד וחד כי דיניה קאמר: דהיכא דכתיב שקלים יהיב שקלים צורים, והיכא דלא כתיב
'שקלים' - ליתיב דינרי צורים)? - קא משמע לן (סיפא 'וכולם בשקל הקודש')
דמילף קא ילפי מהדדי (בכסף קצוב מכסף קצוב, כדרב אסי,
דלעיל אית ספרים דכתוב הכי: 'אטו כולהו בני פדיה נינהו'? וקפריך אמתניתין, דנקט
לשון 'פדיה' בכולהו, דקתני 'וכולן נפדין' והא לא שייכא לשון פדיה אלא בבכור! תני
'כל הנפדין נפדין בכסף ושוה כסף': כל הנפדין כגון בכור אדם, והקדשות, ומעשר [שני]).
חוץ מן השקלים:
תנא: חוץ מן השקלים, ומעשר, והראיון;
שקלים - דתנן [שקלים פ"ב מ"א]: 'מצרפין
שקלים לדרבונות [במשנה: דרכונות]
מפני משאוי הדרך' (בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים
- מצרפין אותו, ולוקחין מהן 'דרבונות': שלל זהב הוו, זהובים טבועים; דרבונות –
אִין, שאר זהב – לא: שאינו טבוע; ובמסכת שקלים (דף ד.) מפרש טעמא: שמא תיזול
מרגליות כו'; והוא הדין לכל שוה כסף: שמא יזול, ונמצא הקדש מפסיד, אבל טיבעא לא
זייל);
מעשר - דכתיב (דברים יד,כה)
[ונתתה
בכסף] וצרת הכסף בידך [והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו] (מעשר שני אינו נפדה אלא בכסף טבוע, ולא בשוה כסף, ואפילו פרוטות טבועות
שפיר דמי);
והראיון (לקנות עולת ראייה הנקנית בשתי מעות
כסף, כדאמרינן בחגיגה (פ"א מ,א דף ב.)
'הראייה שתי כסף' והנך שתי כסף - טבועות בעינן).
תני רב יוסף: שלא יביא סיגה (כסף
סיגים, אלא טבוע) לעזרה. (והאי ברייתא דרב יוסף - לאו לפרושי
אלא לסיועי.)
משנה [ח]:
(אף על גב דאמרן לעיל (דף
מט:) 'וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף') אין
פודין (בכור אדם) לא בעבדים ולא בשטרות (שאם
יש לו שטר על חבירו בחמשה סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו - אינו פדוי) ולא
בקרקעות ולא בהקדשות (מפרש בגמרא);
כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים (משום
פדיון בנו) - חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי (כדאמרינן
בגמרא: שמא יאמרו פודין בשטרות);
לפיכך (דאמרן 'חייב ליתן לו חמשה סלעים') -
אם רצה הכהן ליתן לו במתנה (ולהחזירם לו) – רשאי (אבל תקנתא אחריתי ליכא).
המפריש פדיון בנו ואבד - חייב באחריותו, שנאמר: 'יהיה
לך' ו'פדה תפדה' [במדבר
יח,טו: כל
פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה’ באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת
בכור הבהמה הטמאה תפדה] (כשיהיה לך הפדיון - אז יהיה פדוי;
והאי קרא - לאהרן אמר ליה רחמנא) .
גמרא:
מתניתין דלא כרבי, דתניא [ספרי קרח
פסקא קיח]: 'רבי אומר: בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות'.
מאי טעמא?
דרבי דריש ריבויי ומיעוטי: [במדבר
יח,טז: ופדויו
מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא]: 'ופדויו
מבן חדש תפדה' – ריבה; 'בערכך כסף חמשת שקלים' –
מיעט; 'תפדה' – ריבה: ריבה ומיעט וריבה - ריבה
הכל; מאי רבי? - רבי כל מילי, ומאי מיעט? - מיעט שטרות (דלא
חשיבי מידי).
ורבנן דרשי כלל ופרט: 'ופדויו
מבן חדש' – כלל; 'בערכך כסף חמשת שקלים' –
פרט; 'תפדה' - חזר וכלל (ואף
על גב דהאי תפדה כתיב קודם לפרט - אפילו
הכי דיינינן ליה בכלל ופרט, כדאמרינן לקמן); כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין
הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון - אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו
קרקעות שאין מטלטלין; יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות (ויקרא
כה,מו: והתנחלתם אותם [לבניכם
אחריכם לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו]); יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין -
אין גופן ממון.
אמר ליה רבינא למרימר: ורבי - ריבויי ומיעוטי דריש? והא
רבי כללי ופרטי דריש, במרצע, דתניא: [דברים טו,יז: ולקחת את המרצע
ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן] '[ה]מרצע';
אין לי אלא מרצע, מנין לרבות הסול (ברוק"א בלע"ז)
והסירא (קוץ) והמחט והמקדח והמכתב (עט ברזל)? - תלמוד
לומר: 'ולקחת' - לרבות כל דבר שנלקח ביד - דברי
רבי יוסי ברבי יהודה; רבי אומר: '[ה]מרצע' מה מרצע
מיוחד של מתכת - אף כל של מתכת'; ואמרינן (במסכת קדושין (דף
כא.)):
במאי קא מיפלגי? רבי דריש כללי ופרטי (ולקחת
– כלל; מרצע – פרט; ונתת באזנו - חזר וכלל; מה הפרט מפורש של
מתכת - אף כל של מתכת), רבי יוסי ברבי יהודה דריש ריבויי ומיעוטי (ומאי רבי? - רבי כל מילי, ומאי מיעט? - מיעט סם)!?
אִין, בעלמא רבי כללי ופרטי דריש, והכא (היינו טעמא דדריש ריבויי ומיעוטי) - כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי
רבי ישמעאל (בשילהי 'אלו טריפות' (חולין
פז.)): '(ויקרא
יא,ט) [את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים
בימים ובנחלים אתם תאכלו] ''במים' 'במים'
שתי פעמים (כל מקום שנאמר במים במים שתי פעמים, כלומר: כל מקום
שנאמר שני כללות זו אצל זו ופרט אחריהן, כגון הכא: את
זה תאכלו מכל אשר במים אשר לו סנפיר וקשקשת במים,
דהיינו שתי כללות, דמשמע דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת, ופרט הכתוב אחריהם בימים ובנחלים דמשמע בימים ובנחלים שנובעים - הם
בעינן סנפיר וקשקשת, אבל הגדילים במים מכונסין מיתאכלי בלא סנפיר וקשקשת) -
אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט (לא דיינינן ליה בכלל ופרט, אלא
מטילין הפרט ביניהן ודנין אותו ברבויי ומיעוטי)' (והכא נמי: ופדויו מבן חדש – כלל; תפדה
- חזר וכלל, הרי שתי כללות הסמוכות זה לזהה, והפרט אחריו - הלכך בריבוי ומיעוטי
דרשינן להו)!
ורבנן (דדרשי להו בכללי ופרטי)
אמרי כדאמרינן במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה - הטל פרט
ביניהם ודונם בכלל ופרט.
ולא בהקדשות:
פשיטא! לאו דידיה נינהו!
אימא
(בכורות נא,ב)
'ולא הקדשות (נפדין) בכל אלו' (בעבדים שטרות וקרקעות; והתם נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין).
כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים חייב ליתן לו [ובנו אינו פדוי; לפיכך
- אם רצה הכהן ליתן לו במתנה –
רשאי.]:
אמר עולא: דבר תורה בנו פדוי לכשיתן; מאי טעמא אין בנו
פדוי? - גזירה שמא יאמרו פודין בשטר (אפילו אין נותנין כלום; אי נמי
בשטר שיש לו על חבירו).
תני תנא קמיה דרב נחמן: 'בנו פדוי לכשיתן' (שהרי נתן הפדיון)!
אמר ליה רב נחמן: זו דברי רבי יוסי ברבי יהודה סתימתא,
ואמרי לה זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימתא, אבל חכמים אומרים: אין בנו פדוי!
והלכתא אין בנו פדוי.
לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי:
תנינא להא, דתנו רבנן: 'נתנו לעשרה כהנים בבת אחת (שהניח לפני כולן חמש סלעים והלך לו) – יצא; בזה אחר זה (ולכהן אחר; הכי תניא ליה בתוספתא) – יצא; נטלו (הכהן) והחזירו לו – יצא; וכך היה מנהגו של רבי טרפון (כהן היה) שהיה נוטל ומחזיר, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: קיים זה
הלכה זו'.
'הלכה זו' ותו לא?
אלא קיים זה אף הלכה זו.
רבי חנינא (כהן היה) הוה רגיל
ושקיל ומהדר; חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה (כדי
שיראנו מהלך ובא לפניו, ויחזיר לו חמש סלעים שנתן בפדיון בנו), אמר ליה:
"לא גמרת ויהיבת (נתינה גמורה, אלא כדי שאחזירם לך), מידעם
ביש עבדת (דבר רע עשית); הילכך אין בנו פדוי (הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם)". (לשון
אחר: אפילו לא אחזירם - אין בנך פדוי.)
המפריש פדיון בנו ואבד - חייב באחריותו:
מנלן (דחייב באחריותו)?
(ואף על גב דקא נסיב קרא במתניתין
קבעי 'מנלן', ולקמן פריך ליה רב פפא.)
אמר רבי שמעון בן לקיש: אתיא ערך ערך מערכין (כתיב הכא בבכור (במדבר יח,טז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך
מה ערכין חייב באחריותן עד שיבאו לידי גזבר, כדאמר בפרק בתרא דשחיטת חולין (דף
קלט.): ונתן את הערכך ביום ההוא וגו' (ויקרא כז,כג): חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר).
רב דימי אמר רבי יונתן: [שמות לד,כ:
ופטר
חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו] כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני
ריקם, ויליף ריקם ריקם מעולת ראייה [שמות
כג,טו:
את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת
ממצרים ולא יראו פני ריקם]: מה עולת ראייה חייב באחריותו (דהא חובה היא עליה, דלא גרעה היא מנדר, שאם מתה או נגנבה - חייב באחריותה,
דכמאן דטעין ליה אכתפיה דמי) - אף פדיון הבן חייב באחריותו (ועוד
דכתיב (שמות כג,טו) לא יראו פני ריקם
- ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אישתכח דאאיתחזי ריקם בעזרה; אבל מלא יראו פני ריקם דבכור לא הוה שמעינן: דההוא לאו
'פנים' ממש קאמר, דהא לאו בעזרה מייתי לה, דלכהן יהיב ליה, והוה אמינא: בהפרשה
סגיא ליה).
מתקיף לה רב פפא: קרא לקרא (קרא
צריך לאיתויי לסיועי לקרא? הא תנא דמתניתין קרא אחרינא קנסיב לה)?
אלא אמר רב פפא: הא כדקתני טעמא [במדבר
יח,טו: כל
פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה’ באדם ובבהמה] יהיה
לך אך פדה תפדה [את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה],
וכי איתמר דריש לקיש - ארישא איתמר:
'מת לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן – יתן'; מנא
לן (דחייב לתת לאחר מיתה)?
אמר רבי שמעון בן לקיש: אתיא ערך ערך מערכין (דאמר במסכת ערכין (דף כ.):
'אמר "ערכי עלי" ומת - יתנו היורשים; אמר "ערך פלוני עלי"
ומת - על הנודר ליתן', ומקרא יליף במסכת ערכין; ובתורת כהנים [ספרא
בחוקותי פרשתא ג משנה טו]: 'יכול אם אמר "ערך פלוני
עלי" ומת יהא פטור? - תלמוד לומר: יעריכנו [ויקרא כז,ח]
- אפילו מת'; והכי נמי: כי מת לאחר שלשים - נתחייב האב בפדיונו).
רב דימי אמר רבי יונתן: [שמות
כג,טו:
את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת
ממצרים] ולא יראו פני ריקם: מה להלן (עולת ראייה) יורשין חייבין (דעולת חובה היא, וגבי עולת חובה
תנן [קנים פ"ב מ"ה]
'האשה שהביאה חטאתה ומתה - יביאו יורשין עולתה') - אף כאן (הכי נמי כי מת לאחר שלשים -
נתחייב האב בפדיונו) יורשין חייבין (לאחר מיתת האב והבן, דהוו מחוייבים
ומתו).
משנה [ט]:
הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי
האם (נכסי מלוג [?? אם נשואה בעלה יורשה,
ואם אינה נשואה - כל נכסי האם! –וכן שואל הרש"ש]); ואינו נוטל
בשבח (אם השביחו נכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו - אין הבכור נוטל פי שנים בשבח
אלא שמין את הנכסים מה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן, והבכור שנטל שני חלקים בקרקעות:
יתן מעות לפי ששוה שבח חלק השני שנטל בשביל הבכורה, ואותן מעות יחלקו בין כולם) ולא
בראוי כבמוחזק (בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו, אבל ראויין
היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן - אין הבכור נוטל פי שנים בהן),
(בכורות נב,א)
המשך המשנה
ולא האשה בכתובתה (לא בשבח שהשביחו: אם אינם שוין
הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובה, ואחר כך השביחו - אינה נוטלת אלא כמה שהיו
שוין, ולא בראוי כבמוחזק),
ולא הבנות (שהיה מקבל עליו לזון את בתה שהיה
לה מאיש אחר חמש שנים) במזונותיהן (אינה ניזונת לאחר מיתתו אלא לפי מה
שהנכסים שוין לא בשבח ולא בראוי),
ולא היבם (שנוטל פי שנים: חלקו וחלק המת
שייבם את אשתו - אינו נוטל בחלק אחיו לא בשבח ולא בראוי),
וכולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק (מפרש בגמרא אמאי נקיט ליה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify
of use
at yeshol@zahav.net.il .