דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף מה
(בכורת מד,ב)
משנה:
מקיש בקרסוליו (שארכבותיו עוקמות לחוץ, וקרסוליו
לפנים, ונוקשין זה לזה כשהוא מהלך), ובארכבותיו (היינו
איפכא: שרגליו עקומות לחוץ, ומרחיק זה מזה עד שארכבותיו מלמעלה העקומות כלפי פנים
נוקשות זו לזו),
(בכורות מה,א)
המשך המשנה
ובעל הפיקים, העיקל (כדמפרש) –
(וקמפרש 'עיקל' ברישא:)
איזהו 'העיקל'? כל שהוא מקיף פרסותיו (כשיושב ומחבר פרסות רגליו זו לזו)
ואין ארכבותיו נוקשות זו לזו (שעוקמות כלפי חוץ);
פיקה יוצא מגודלו (חתיכת בשר עגול כפיקה יוצאה מגודלו);
עקיבו יוצא לאחוריו (כדמפרש
בגמרא: ששוקו עומד באמצע רגלו: שחצי הרגל עומד בפנים וחצי לאחור);
פרסותיו רחבות כשל אווז (שקלושות
הן כשל אווז, ואין ארכן יתר על רחבן);
אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות למעלה: עד הפרק (פרק האמצעי) – כשר;
למטה מן הפרק (דהיינו לצד הצפורן: שמחוברין כולן)
וחתכה (שיהו מסולקים) – כשר;
היתה בה יתרת (אצבע יתירה) וחתכה: אם
יש בה עצם – פסול (הואיל וחתכה, שהרי הוא מחוסר אבר
שנברא בו),
ואם לאו – כשר (דלא חשיב אלא תלתול בעלמא);
יתר בידיו וברגליו: שש ושש, עשרים וארבע (מפרש לגבי קרא בגמרא אמאי נקט להו; ומתניתין - לישנא דקרא נקט):
רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין;
השולט בשתי ידיו: רבי פוסל, וחכמים מכשירין.
גמרא:
תנו רבנן [ספרא אמור פרשתא ג משנה י]: '[ויקרא
כא,יט:
או איש אשר יהיה בו] שבר רגל [או שבר יד];
אין לי אלא שבר רגל, מנין לרבות הקישן (היינו המקיש בקרסוליו),
והעיקל והקילבן (היינו פיקה יוצאה מגודלו)?
תלמוד לומר: או שבר רגל'[בספרא: תלמוד לומר: איש!?].
תנא: 'בעל הפיקין והשופנר'.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: 'בעל הפיקין'
= שיש לו כסתות הרבה (שאיסתוורא שלו, שקורין קביל"א
[קרסול], גדולה מאד); 'שופנר' = שאין לו כסתות כל עיקר.
פיקה יוצא מגודלו ועקיבו יוצא לאחוריו:
אמר רבי אלעזר: שוקו יוצא באמצע רגלו.
פרסותיו רחבות כשל אווז:
אמר רב פפא: לא תימא דטריפה (קלוש,
טנב"א [דק]) ולא
סדיקא [שאין
לו שסע בין אצבעות הרגלים, כלומר: שהרגל נראית ללא אצבעות ניכרות],
אלא כיון דטריפה - אף על גב דסדיקא.
אצבעותיו מורכבות זו על גב זו או קלוטות:
תנו רבנן: '[ויקרא כא,יט: או איש אשר יהיה בו שבר
רגל או] שבר יד; אין לי אלא שבר יד, אצבעות מורכבות
זו על גבי זו, או קלוטות למעלה מן הפרק ('למעלה'
דברייתא היינו 'למטה' דמתניתין) וחתכן -
והאמרת כשר!?
אלא
ולא חתכן – מנין?
תלמוד לומר: 'או שבר
יד''.
היתה בו יתרת וחתכה: אם יש בה עצם – פסול, ואם לאו -
כשר:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שנספרת (עם שאר האצבעות) על גבי היד (שעומדת בשורתן; בההיא קתני מתניתין
דחשיב אבר).
תנו רבנן: 'יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן ('ואין בה צפורן' רבותא נקט: אף על גב דאין בה צפורן - חשיב אבר אם נספרת
על גבי היד) - מטמא במגע ובמשא, ומטמא באהל (וכגון
שיש בה בשר קצת, ולא כזית: דאי הוה בה כזית בשר - אפילו אינה נספרת, או אין בה עצם
- נמי הוה מטמא באהל, דהא כזית מן המת מטממא באהל! ואי לא הוה בשר כלל - אפילו
נספרת נמי דחשיב 'אבר' - לא מטמא באהל: דאין עצמות מטמאין באהל אלא רוב בנין או
רוב מנין, או רובע הקב; אבל השתא: דאיכא מקצת בשר - מטמא אף על גב דליכא כזית,
הואיל ונספרת על גב היד: דחשיב 'אבר'; דהכי אמרינן במסכת נדה בפרק 'יוצא דופן' (דף
מג:): 'האברים אין להם שיעור: אפילו פחות מכזית מן
הנבילה ופחות מכזית מן המת'), ועולה למנין קכ"ה (אם אין בה בשר - עולה למנין קכ"ה, דזהו רוב מנין אברי המת: דאברי המת
רמ"ח, ורוב מנינו של מת מטמא באהל).
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ובנספרת על גב היד (דאי לא קיימא בשורת האצבעות - לא חשיב 'אבר', הואיל ואין בה צפורן).
אמר רב חסדא: דבר זה - רבינו הגדול (רב)
אמרו, המקום יהיה בעזרו: יתרת שיש בה עצם ואין בה צפורן - מטמא במגע ובמשא, ואין
מטמא באהל (ובאינה נספרת, כדמפרש:).
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ובשאינה נספרת על גב
היד (דאיכא תרתי לגריעותא: אין בה צפורן ואינה נספרת; אבל יש בה צפורן - מטמאה
ואף על גב דאינה נספרת, והכי תנן
בפרק 'בא סימן' (נדה דף מט.)); אמר רבי יוחנן: עשו דבריהם כדברי
נביאות (שאין צריכין ליתן טעם לנבואתן, לפי שבלא טעם שומעים להם - כך הם לא נתנו
טעם לדבריהם): מה נפשך: אי 'אבר' הוא - באהל נמי תטמא, ואי לאו 'אבר' הוא -
במגע ובמשא נמי לא ליטמי!?
אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: משום
עצם כשעורה נגעו בה.
רב פפא אמר: גזירה שאינה נספרת אטו נספרת.
אי הכי, שאינה נספרת - באהל נמי תטמא!?
עבדו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרפו עלייהו תרומה
וקדשים.
תנן התם [אהלות פ"ב מ"א]: 'רוב
בנינו ורוב מנינו של מת - אף על פי שאין בו רובע טמאין (באהל)' (וגבי אהלות תנינן לה)
תנו רבנן: 'איזהו 'רוב בנינו'?
שני שוקיים וירך אחד, הואיל ורוב גובהו בגדול (דזהו רוב הגובה באדם גדול שאינו ננס באברים: דשני שוקיים וירך אחד הוי רוב
גובה הגוף בלא הראש, דלגבי בנין המת לא חשיב ראשו בברייתא דאהלות, דקתני 'איזהו
בנינו? - השוקיים והירכיים הגוף והשדרה'; נ"א: 'הואיל ורוב בנינו בגודל'
גרסינן, והכי לישנא דתוספתא: בגודל בגובה);
איזהו 'רוב מנינו'?
קכ"ה'.
אמר ליה רבינא לרבא: תנא מניינא אתא לאשמועינן (בתמיה: דכיון דרמ"ח אברים, פשיטא דרובא הוי קכ"ה)?
קא משמע לן כדתניא [תוספתא אהלות פ"א
מ"ג]: 'חסר שאין בו אלא מאתים (שנברא
חסר בכל יד ובכל רגל שתי אצבעות, דהיינו שמונה אצבעות ובכל אצבע יש שש עצמות; כך
מפרש במסכת אהלות - הרי חסר מן האצבעות מ"ח, ולא נשתיירו אלא מאתים),
ויתר שיש בו מאתים ושמונים ואחד (כגון אשה שנבראת יתירה ארבע
אצבעות: בכל יד ורגל ששה, והרי ארבע אצבעות יתירין הוי כ"ד עצמות יותר; ובאשה
יש שני צירין ושני דלתות ומפתח, כדאמרינן לקמן - הרי כ"ט אברין יותר; הוסיפן
על רמ"ח ותמצא רע"ז; וארבע הנותרין לא ידענא היכי מתרמי, דודאי אין בכל
אצבע אלא שש עצמות סך הכל, לא שורש ולא ענף, והכי מפרש באהלות) –
כולן (כל אלו יתירין - חשובין לאברים, ו)עולין
למנין קכ"ה' (ושמעינן מינה) זיל בתר
רובא דאינשי. (דאף על גב דקכ"ה לא הוי רובא דידיה, דהא
רפ"א היו לו - אפילו הכי הוי קכ"ה רובא, וגבי חסר נמי: אף על גב דהוי
רובא דידיה ק"א - אפילו הכי לא חשיב רובא אלא קכ"ה).
אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל
ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך; בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים; אמר להם:
שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים (קרדונ"ש)
ושני דלתות.
תניא: 'רבי אל[י]עזר אומר: כשם שצירים לבית - כך צירים
לאשה, שנאמר (שמואל א ד,יט) [וכלתו אשת פינחס הרה ללת
ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלקים ומת חמיה ואישה] ותכרע
ותלד כי נהפכו עליה ציריה;
רבי יהושע אומר: כשם שדלתות לבית - כך דלתות לאשה,
שנאמר (איוב ג,י) כי לא סגר דלתי בטני [ויסתר עמל
מעיני];
רבי עקיבא אומר: כשם שמפתח לבית - כך מפתח לאשה, שנאמר (בראשית
כט,לא; ל,כב) ויפתח את רחמה'.
לרבי עקיבא קשיא דתלמידי רבי ישמעאל (מפתח הוו להו רנ"ג, וקשיא לתלמידי רבי ישמעאל דלא מצאו אלא רנ"ב)?
דלמא איידי דזוטרא (המפתח)
אתמוחי מתמח (מחמת שליקה).
אמר רבא: וכולן (כל היתירין הללו שבאשה) אין
מטמאין באהל (האבר בפני עצמו שיש עליו בשר קצת), שנאמר (במדבר
יט,יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל [כל הבא אל האהל וכל אשר
באהל יטמא שבעת ימים]: דבר השוה לכל אדם.
אמר ליה אביי: ובאיש ליכא? והכתיב (ישעיהו
כא,ג) [על כן מלאו מתני חלחלה] צירים
אחזוני כצירי יולדה [נעויתי משמע נבהלתי מראות]!?
צירי בשר (תירוצא הוא: לא חשיב 'אבר' בלא עצם).
והכתיב (דניאל י,טז) [והנה כדמות בני אדם
נגע על שפתי ואפתח פי ואדברה ואמרה אל העמד לנגדי] אדני
במראה נהפכו צירי [עלי ולא עצרתי כח]!
הכא נמי צירי בשר.
הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי - מאתים וארבעים ושמנה
היכי משכחת לה? לא באיש ולא באשה!?
(בכורות מה,ב)
יתר בידיו וברגליו [שש ושש, עשרים וארבע: רבי
יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין; השולט בשתי ידיו: רבי פוסל, וחכמים מכשירין]:
אמר רבי יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו: (שמואל
ב כא,כ) ותהי עוד מלחמה [בגת] ויהי איש מדין (מדון קרי)
ואצבעת ידיו ואצבעת רגליו שש ושש [עשרים וארבע מספר וגם הוא ילד להרפה]; מר
סבר בגנותיה משתעי, ומר סבר בשבחיה משתעי.
אמר רבה: מה לי דכתיב 'שש ושש
עשרים וארבע מספר'?
צריכי: דאי כתב רחמנא 'שש ושש',
הוה אמינא שית דידיה ושית דכרעיה (בידו אחת וברגלו אחת היה יתר, ולא
בשתיהן) -
כתב 'עשרים וארבע'; ואי כתב עשרים וארבע, הוה אמינא:
חמש מהאי גיסא ושבע מהאי גיסא - כתב 'שש ושש מספר'.
בנספרת על גבי היד:
תניא: 'אמר רבי יהודה: מעשה באדם אחד שבא לפני רבי
טרפון יתר בידיו וברגליו, שש ושש עשרים וארבע; אמר לו: "כמותך ירבה
בישראל"!
אמר לו רבי יוסי: משם ראיה? כך אמר לו: כמותך יתמעטו
ממזירי ונתיני מישראל' (כל
ממזרים שבישראל יהיו כמותך ויהיו ניכרין שמטפה פסולה הן, ולא ידבקו בהן).
השולט בשתי ידיו:
תנו רבנן: 'איטר - בין ביד בין ברגל – פסול; השולט
בשתי ידיו: רבי פוסל וחכמים מכשירין'!
מר סבר: כחישותא אתחלא (ליה)
בימין, ומר סבר: בריותא אתחלא בשמאל.
משנה:
הכושי הגיחור והלבקן והקפח (מפרשים
בגמרא),
והננס והחרש והשוטה והשיכור, ובעלי נגעים טהורים (כגון
ספחת דאי נגעים טמאים לא איצטריך למימר דאפילו אכניסה דעזרה הוי חייב כרת) -
פסולין באדם וכשרים בבהמה;
רבן שמעון בן גמליאל אומר: שוטה מן הבהמה אינה מן המובחר;
רבי אלעזר [נ"א: רבי אליעזר בן יעקב] אומר: אף בעלי הדלדולין (גירסת רש"י: התלתולין: כמין חתיכות בשר יוצאות ותולות להם) -
פסולין באדם וכשרין בבהמה.
גמרא:
'כושי' = אוכמא; 'גיחור' = חיוורא; 'לבקן'
= סומקא (רו"ש בלעז). איני! והא ההוא דאמר להו: "מאן בעי לוקיאני"
ואישתכח חיוורא (טלאים לבנים היו)!?
אלא: 'כושי' = אוכמא; 'גיחור' = סומקא,
כדאמרי אינשי: סומקא גיחיא (לסומקא רגילי אינשי למיקרייה
'גוהיא');
'לבקן' = חיוורא, כההוא דאמר להו: "מאן בעי לוקיאני", ואישתכח חיוורי.
קפח:
תני רב זביד: גבוה.
איני! והתני רבי אבהו: מנין שהקב"ה משתבח בבעלי
קומה? שנאמר (עמוס ב,ט) ואנכי השמדתי את האמורי
מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו [וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת].
אמר רב פפא באריכא שמיטה סניא (דארוך
הוא, ודק: שאינו עבה לפי אורכו; ולפי שדק הוא - אינו יכול לסבול קומתו, ונכפף,
ונראה כמו שחליותיו שמוטות).
אמר ריש לקיש: גבוה לא ישא גבוהית, שמא יצא מהן תורן; ננס
לא ישא ננסת, שמא יצא מהם אצבעי; לבן לא ישא לבנה, שמא יצא מהם בוהק (שלבן ביותר); שחור לא ישא שחורה, שמא יצא מהן טפוח (שחור כקדירה; וחבירו בשילהי מסכת שבת (פ"כד
מ"ה, דף קנז.): 'ופקקו את המאור בטפיח').
החרש השוטה והשכור:
'שכור' מחיל עבודה (בתמיה:
אחולי אחיל עבודה, דכתיב (ויקרא י,ט) יין
ושכר אל תשת וכתיב בתריה [פסוק י] להבדיל בין הקודש ובין החול)!? בהדי מומי
דמחילי עבודה בעי למיחשב?
בשאר דברים המשכרים (וקתני
ליה גבי מומין הבאין מחמת שאין שוין בזרעו של אהרן, דאמרינן בריש פירקין, דלא מחלי
עבודה), ודלא
כרבי יהודה (דמשוי לשאר דברים המשכרים דין יין דמחלי עבודה, דקאמר
במסכת כריתות (תוספתא כריתות פ"א מ"יב; דף יג:) 'על היין במיתה ועל שאר משכרין באזהרה' ונפקא לן משכר אל תשת וכתיב בתריה ולהבדיל בין הקדש ובין החול, אלמא לרבי יהודה שאר
משכרין מחלי עבודה), דתניא [תוספתא כריתות פ"א מ,יב]: 'אכל
דבילה קעילית (הגדילה באותו מקום, ומשכרת כיין) ושתה
חלב או דבש (מי"ד MEAD בלע"ז; מים ודבש שלוקין ביחד),
נכנס למקדש – חייב (מלקות)' (כרבי יהודה מוקמינן לה בפרק 'אמרו לו' בכריתות (שם), דקאמר התם 'על שאר משכרין באזהרה דאל
תשת: דכיון דכתיבי שאר משכרין מחלי עבודה, דהא כתיב בין הקודש ובין החול [ויקרא י,י], ומתניתין, דלא חשיב להו גבי הנך דמחלי עבודה - דלא כרבי יהודה).
משנה:
אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה: אותו ואת בנו (פסול לקרבן דמחוסר זמן הוא), טריפה, ויוצא דופן, <ושנעבדה בהן
עבירה ושהמית את האדם> והנושא נשים בעבירה (גרושה
וחלוצה) -
פסול עד שידירנה הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.
גמרא:
'ואלו כשירין באדם' – מאי 'באותו ואת בנו'? אילימא
אהרן ובניו - דכותיה תייש ובנו מי נהיג? והתניא: 'אותו ואת בנו נוהג בנקבות
ואינו נוהג בזכרים'?
אלא תיישה ובנה - דכוותה הכא כהנת ובנה? כהנת בת עבודה
היא?
לעולם אהרן ובניו, דכוותה הכא תייש ובנו.
אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין: עדא אמרה (זאת אומרת) חנניה היא, דתניא: 'אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו
נוהג בזכרים; חנניה אומר: נוהג בזכרים (האב והבן או בת)
ובנקבות'.
והנושא נשים [בעבירה - פסול עד שידירנה הנאה]:
תנא: 'נודר ועובד(אף
על פי שעדיין לא גירש - מותר לעבוד משנדר שלא תהנה ממנו והוא ממנה),
יורד ומגרש';
וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה?
קסבר: (הבא להתיר נדרו)
צריך לפרט את הנדר (צריך שיפרט על מה נדר, וכי שמע
דמשום דפסולה לו נדר - לא שרי נדריה).
הניחא למאן דאמר צריך לפרט את הנדר, אלא למאן דאמר אין
צריך לפרט את הנדר מאי איכא למימר?
דמדרינן ליה ברבים (פלוגתא
היא במסכת גיטין [ב'השולח גט' דף מו.]
גבי המוציא את אשתו משום נדר).
הניחא למאן דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, אלא למאן
דאמר יש לו הפרה מאי איכא למימר?
דמדרינן
(בכורות מו,א)
ליה אדעת רבים.
אמר אמימר: הלכתא: אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו
הפרה, על דעת הרבים אין לו הפרה;
והני מילי (דאין לו הפרה לנדר שהודר על דעת
רבים)
לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה –
כי ההוא דמקרי דרדקי, אדריה רב אחא (שלא
ילמד עוד תינוקות) דקא פשע בינוקי (מלקה אותן ומתים),
ואהדריה רבינא: דלא אשכח דהוה דייק כוותיה.
והמטמא למתים [פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים]:
מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה (בלא
נדר),
ומאי שנא התם דמדרינן ליה?
התם (גבי נשים) יצרו תקפו (להכי מדרינן ליה).
הדרן
עלך מומין אלו
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .