דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף מג
(בכורת מב,ב)
אלא רבי יוסי ברבי יהודה היא (ד'שמא'
קאמר, הילכך חליצה בעיא, דשמא זכר הוא ושמא אינו סריס; ולא מתייבמת, דשמא זכר הוא,
וסריס הוא, ואינה זקוקה ליבם ונמצא פוגע באשת אח שיש לה בנים), דתניא: 'רבי
יוסי ברבי יהודה אומר: טומטום לא חולץ שמא יקרע וימצא סריס חמה' (ובמקום אחין קאמר דלא יחלוץ שמא סריס חמה הוא, אבל אין שם אחר – יחלוץ,
ולא מיפטרא יבמתו בולא כלום, דשמא לאו סריס הוא! הילכך אשתו נמי בעיא חליצה, שמא
לאו סריס הוא, ולא מתייבמת - דשמא סריס הוא).
אטו כל דמיקרע - זכר משתכח, נקבה לא משתכח? (דלא מספקא ליה אלא בסריס חמה ובנקבה לא מספקא ליה!)
'שמא' קאמר: שמא יקרע וימצא נקבה, אי נמי זכר נמי: שמא
ימצא סריס חמה.
מאי בינייהו (בין רבי יהודה לרבי יוסי בטומטום
שמת אחיו? הא תרוייהו 'לא יחלוץ' קאמרי)?
אמר רבא:
(בכורות מג,א)
לפסול במקום אחים ולחלוץ שלא במקום אחים איכא בינייהו.
(לפסול
במקום אחין אם יש עמו אחים הגונים, והלך הוא וחלץ לה: לרבי יהודה
לאו כלום עבד, ולא פסלה מן האחין: רצה אחד מן האחין לייבם – מייבם, ולרבי יוסי -
דמחזיק ליה בספק - פסלה מן האחין: דשמא חליצתו חליצה ואין אחד מן האחין יכול
לייבמה: ד'כיון דלא בנה - שוב לא יבנה' [יבמות
י,ב; לב,א] אלא חוזרין וחולצין לה.
ולחלוץ שלא במקום אחין" אם אין אחין אלא טומטום: לרבי יהודה מיפטרא בולא כלום, דהא ודאי
סריס הוא, וכליתיה דמי; ולרבי יוסי בעיא חליצה: שמא לאו סריס הוא; והאי דקאמר 'לא
יחלוץ' - במקום אחין קאמר.)
הדרן
עלך על אלו מומין
בכורות
פרק שביעי מומין אלו
מומי אדם:
ויקרא כא,יז: דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום
לא יקרב להקריב לחם אלקיו
ויקרא כא,יח: כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח או
חרם או שרוע
ויקרא כא,יט: או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד
ויקרא כא,כ: או גבן או דַק או תבלל בעינו או גרב או ילפת או מרוח
אשך
ויקרא כא,כא: כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את
אשי ה' מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב
ויקרא כא,כב לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל
ויקרא כא,כג: אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא
יחלל את מקדשי כי אני ה' מקדשם
מומי בהמה:
ויקרא כב,יח: דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אלהם
איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר
יקריבו לה' לעלה
ויקרא כב,יט: לרצנכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים
ויקרא כב,כ: כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם
ויקרא כב,כא: ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה
בבקר או בצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו
ויקרא כב,כב: עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא
תקריבו אלה לה' ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'
ויקרא כב,כג: ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצה
ויקרא כב,כד: ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא
תעשו
ויקרא כב,כה: ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה כי
משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם
מומי בכור:
דברים טו,יט: כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה'
אלקיך לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך
דברים טו,כ: לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה'
אתה וביתך
דברים טו,כא: וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו
לב' אלקיך
(בכורות מג,א)
משנה:
מומין אלו (האמורין בבכור),
בין קבועין בין עוברים (כל זמן שהן בו) -
פוסלין באדם (לכהן, לעבודה);
ויתר עליהן: הכילון והלפתן והמקבן (מפרש
בגמרא),
ושראשו שקוט וסקיפת (מפרש
בגמרא),
ובעלי חטרות (חלדרוב"ש - פלוגתא; אבל הנך:
כילון וליפתם וכולהו - דברי הכל): רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין;
הקרח פסול;
איזהו 'קרח'? כל שאין לו שיטה של שער מוקפת מאוזן לאוזן;
אם יש לו - הרי זה כשר.
גמרא:
אמאי (פסולין באדם)? והאיכא
יבלת דלא כתיב באורייתא באדם? ותו: 'דק', 'תבלול',
דלא כתיבי בבהמה (דאמרן גבי מומי אדם ולא כתיב
בבהמה, דבשלמא כולהו אינך דמנינן ביה, כמו: חוטין, וזנב, העגל שאינה מגעת לארכובה
- מכל מום רע נפקי! אלא דק וּתבלול איכא למיפרך: מדגלינהו רחמנא באדם, ובבהמה לא גלינהו - שמע מינה לא פסלי
בבהמה)?
(ומשני:) מילף ילפי
מהדדי, דתניא: 'באדם - לא נאמר בו 'יבלת',
בבהמה - לא נאמר 'דק' 'תבלול';
מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? - תלמוד לומר: 'גרב' 'גרב' 'ילפת' 'ילפת'
לגזירה שוה'.
מַפְנֵי! דאי לא מפני - איכא למיפרך: אדם מבהמה לא יליף,
שכן היא עצמה קריבה לגבי מזבח! בהמה מאדם לא ילפא, שכן נתרבה במצות!
לאיי, אפנויי מפני: לכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב, ואנא
אמינא: ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא, גרב - דמאיס (גרב
דמאיס מילפת, דקשה הוא כחרס, ומשקע בבשר, ועושה חריצין) - לא כל
שכן! 'גרב' 'גרב'
דכתב רחמנא למה לי? – לאפנויי!
ולכתבינהו רחמנא כולהו (מומי) בחד
(או באדם או בבהמה), ו'גרב' ו'ילפת'
הכא והכא (גרב לגזירה שוה, וילפת לגלויי עלה דגרב דמופנה הוא),
ולילפו מחדא (אמאי כתב עִוֵר ופִסֵחַ ושבור הכא והכא)?
אהייא (ליכתב)? בהי ליכתב
רחמנא (דלילף אידך מיניה)? אי כתב באדם - הוה אמינא 'כל דפסול באדם פסול בבהמה;
קלוט וחוטין - דליתנהו באדם (דאדם אינו מפריס פרסה, ואינן
נוהגין בו מומי חוטין: דאדם יש לו שינים ואין נראין החוטין, ובהמה - הוא דאית לה
שיניים למעלה ונראין החוטים, ונפסלת בפגימתן) - בבהמה נמי
לא ליפסלו (להכי כתב רחמנא מומים בבהמה, ומנה בה קלוט וחוטין
שנפגמו ושנגממו - דנפקי מחרוץ)! ולכתוב
רחמנא כולהו בבהמה? הוה אמינא 'כל דפסול בבהמה פסול באדם', גבן וחרום דליתנהו
בבהמה (דגבן היינו שיש לו גבינים שקורין שורציל"ש, ובהמה לית לה גבינים, וחרום היינו שחוטמו שקוע בין שתי עיניו, ובהמה אין לה חוטם
בין העינים) - באדם נמי לא לפסלו! ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד, והנך דליתנהו
באידך (דלא שייכי ביה): לכתוב רחמנא בבהמה, והנך דליתנהו באידך לכתוב באדם, ו'גרב' ו'ילפת'
הכא והכא ולילפי מהדדי?
אלא כתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה
שנאמרה ונשנית - לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה (והכא
איכא חידוש באדם: גבן וחרום, ובבהמה: קלוט וחוטין).
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא מום באדם (דמומין פסולין באדם), מום בקדשים, מום בבכור (ומומין
פסולין בבכור דכתיב (דברים טו,כא) וכי
יהיה בו מום)?
צריכא: דאי כתב רחמנא מום באדם - שכן נתרבה במצות; אדם
מבכור בהמה לא אתי (כלומר: אי כתב בבכור ולא כתב בהנך
- אדם מבכור לא אתי): (מה לבכור - דין הוא שיפסלנו המום) שכן
הוא עצמו קרב לגבי מזבח; קדשים מבכור לא אתי, שכן קדושתו מרחם; אדם מקדשים לא אתי (כלומר: אי כתב בקדשים ולא כתב בהנך - הנך לא אתו מינייהו),
שכן הן עצמן קריבין; בכור מקדשים (חטאות ואשמות עולות ושלמים) לא
אתי, שכן (אדם) קדושתו מרובה (במצות)!
חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי.
מהי תיתי? לא לכתב רחמנא בבכור ותיתי מהנך? - מה להנך שכן
קדושתן מרובה, ונוהגין בפשוטין;
לא לכתוב בקדשים, ותיתי מהנך? - מה להנך שכן קדושתן
מאליהן; לא לכתוב באדם, ותיתי מהנך? - מה להנך שכן הן עצמן קריבין לגבי מזבח –
צריכי.
יתר עליהן באדם:
מנא הני מילי?
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: (ויקרא
כא,כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן [הכהן לא יגש להקריב את
אשי ה' מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב] - איש ששוה בזרעו של אהרן (הוא דבעי מומא, הא אין שוה בזרעו של אהרן - בלא מומא נמי מיפסיל).
(בכורות מג,ב)
מאי איכא בין מומא ל'שאינו שוה בזרעו של אהרן' (מאי איכא בין כהן הנפסל במום גמור לכהן הנפסל משום שאין שוה בזרעו של
אהרן, דהיינו כילון וליפתן וכל הנך)?
איכא משום אחולי עבודה: מומא מחיל עבודה, דכתיב (ויקרא
כא,כג) [אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי]
מום בו ולא יחלל [את מקדשי כי אני ה' מקדשם]; 'שאינו שוה
בזרעו של אהרן' לא מחיל עבודה.
מאי איכא בין 'שאינו שוה בזרעו של אהרן' ו'משום מראית
העין' (כגון הנך דקחשיב במתניתין משום מראית העין: שמאוסין לראות, כגון: שנשרו ריסי
עיניו, ושנטלו שיניו)?
איכא בינייהו עשה (מי שאינו שוה בזרעו של אהרן - עובר
בעשה אם עבד, דהכי משמע: השוה בזרע אהרן הוי כהן ויעבוד, שאינו שוה לא יעבוד, ולאו
הבא מכלל עשה - עשה).
'כילון' - דדמי רישיה לאכלא (לכסוי
של חבית: שחד מלמעלה ורחב מלמטה; וחבירו בסנהדרין בפרק 'זה בורר לו אחד' (דף
כח:) 'כי אכלא לדנא').
'לפתא' - דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא (לראש הלפת: שראשה רחב והולכת וכלה למטה);
תנא: 'וצוארו
עומד באמצע ראשו' (שראשו בולט לאחוריו כלפניו).
'מקבן' - דדמי רישיה למקבן (גירסת
רש"י: למקבא: לקרדום שערפו עגול וקצר ברוחב);
'ושראשו שקוט' - מלפניו (שראשו
משופע מלפניו באלכסון, כעין כלי של נגר שקורין בשגו"ג [כלי בעל שני ראשים חדים]);
'וסקיפת' - מאחוריו (שגובה
ראשו חסר מאחוריו);
כדאמרי אינשי: שקיל פיסא (שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה);
תנא: 'וצוארו שקוט ושמוט שקוט': דחביא מחבא (שראשו מוטל בין כתפיו, ודומה כמי שראשו שמוט: אשלויישו"ד)
'שמוט' - דאריך ושמוט.
ובעלי חטרות: רבי יהודה [מכשיר, וחכמים פוסלין]:
דאית ביה עצם - כולי עלמא לא פליגי דפסלא, כי פליגי דלית
ביה עצם: מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן, ומר סבר: קרקורא (חתיכה) דבישרא בעלמא הוא.
הקרח פסול:
אמר רבא: לא שנו אלא שאין לו (שיטה
של שער מקפת מאזן לאזן) לאחריו ויש לו לפניו, אבל יש לו לאחריו – כשר, וכל שכן
שיש לו לאחריו ואין לו לפניו (דטפי הוי נוי בשיש לו לאחריו ולא
לפניו יותר מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע הוי קרח).
ואיכא דמתני אסיפא: 'ואם יש לו - הרי זה כשר'; אמר
רבא: לא שנו (ד'יש לו כשר') אלא שיש לו (שיטה
מקפת מאזן לאזן) לאחריו ואין לו לפניו, אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו (אבל יש לו נמי לפניו) – פסול, וכל שכן שיש לו לפניו ואין לו לאחריו, ודאין לו
כלל – (כל שכן) דפסול.
אמר רבי יוחנן: הקרחנין והננסין והזבלגנין (שעיניהם זבות וזולגות מים) – פסולין, לפי שאינן שוה בזרעו של
אהרן
'קרחנין'? תנינא!? 'ננסין' – תנינא (במתניתין: 'הקפח והננסין והחרש')? 'זבלגנין' איצטריך ליה לאשמועינן (דלא תנן); ומהו דתימא משום מראית העין (כלומר:
והנך נמי איצטריכו, דמהו דתימא הא דפסיל להו במתניתין משום מראית העין -
פסיל להו, ולא עברו בעשה אי פלחי, להכי אשמעינן רבי יוחנן דמשום שאינו שוה בזרעו
של אהרן).
והא כל היכא דאיכא משום מראית העין איתנא קתני? 'ושנשרו
ריסי עיניו (שערו שבבבת העין)
פסול מפני מראית העין'!?
מהו דתימא תני חדא והוא הדין לכולהו (מבעלי חטרות ואילך; דסלקא דעתא אמינא הא דאפיקנא ממי שאינו שוה בזרעו של
אהרן לעיל - לא קאי אלא אכילון וליפתן ומקבן, והנך דבבא קמייתא).
והא כל היכא דאיכא (אחריתי
משום מראית העין) מיהדר ומיתנא 'ושניטלו שיניו פסול משום מראית העין'!?
(ומההיא ידענא דרישא דתנא 'מראית העין' - לא קאי אלא אנשרו ריסי עיניו, דאי
אכולהו קאי - למה ליה למיהדר ומיתנא?)
אלא (הא דאתא רבי יוחנן)
לאפוקי מהאי תנא, דתניא: 'הקרחנין והננסין והזבלגנין כשרים, ולא אמרו 'פסול'
אלא משום מראית העין' (דלא פסיל להו אלא משום מראית העין,
וקא משמע לן רבי יוחנן דהלכתא כמתניתין: דפסלא להו משום דאין שוין בזרעו של אהרן).
מאן האי תנא?
רבי יהודה היא, דתניא: 'רבי יהודה אומר: (ויקרא
א,ח) [וערכו בני אהרן] הכהנים
[את
הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח] -
לרבות הקרחנין (שכשרים לעבודה). (מצאתיה בתורת כהנים [ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ד פרק
פרק ו משנה א])
משנה:
אין לו גבינין (שורציל"ש), או
אין לו אלא גבין אחד - זהו 'גבן' האמור
בתורה.
רבי דוסא אומר: שגבינין שוכבין (ששערות
גביניו גדולים ומוטלין על פניו).
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שיש לו שני גבין ושתי
שדראות.
גמרא:
ו'גבן' - דאין לו משמע? ורמינהו: 'גבן [ויקרא
כא,כ:
או גבן או דַק או תבלל בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך] - שיש לו
גבינין הרבה (ששני גבות עיניו מצטרפות, ואין
הפרש חלק בין זו לזו); אין לו גבינין, או אין לו אלא גבין אחד – מנין?
תלמוד לומר: 'או גבן''.
אמר רבא: זהו מדרש 'או גבן' (והכי קאמר: זהו או גבן
האמור בתורה), רבי דוסא אומר [שגבינין שוכבין] (ורבי דוסא פליג עליה, ולא דריש או) [רבי חנינא בן אנטיגנוס
אומר: שיש לו שני גבין ושתי שדראות]
למימרא דחיי (מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות,
דפסיל רבי חנינא בן אנטיגנוס)? והא איתמר 'המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות',
ואמר רב: 'באשה אינו וולד (ואינה טמאה לידה),
בבהמה אסור באכילה (כנבילה: דנפל הוא, וכמת דמי, ולא
מהניא ליה שחיטה)'!?
כבר רמא ניהליה רב שימי בר חייא לרב (במסכת נדה), ואמר ליה: שימי את! אלא בששדרתו עקומה (שימי את. חכם גדול כמותך אינו יודע לתרץ מתניתין, דמשמע חיי - לאו בשני
גבנין ממש קאמר, אלא ששדרתו עקומה ומיחזי כגבין ושדראות הרבה ,וכי קאמינא אנא -
בשני גבין ממש).
משנה:
החרום פסול;
איזהו 'חרום'?
הכוחל שתי עיניו כאחת (שאין
לו כלל חוטם בין שתי עיניו, וכשהוא כוחל עיניו במכחול - יכול למשוך המכחול מעין
לעין ואין החוטם מעכבו);
שתי עיניו למעלה (כדמפרש בגמרא), ושתי עיניו
למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, רואה את החדר ואת העלייה כאחד, סכי שמש (שאינו יכול להסתכל כנגד החמה), והזגדן (מפרש
בגמרא)
והצירן (מפרש בגמרא);
ושנשרו ריסי עיניו (שערות
שבבבת עיניו) פסול מפני מראית העין (אנשרו ריסי עיניו קאי).
גמרא:
תנו רבנן: 'חרום [ויקרא כא,יח: כי כל איש אשר בו מום לא
יקרב איש עור או פסח או חרם או שרוע] = שחוטמו
שקוע (למעלה בין עיניו);
חוטמו סולד (רטיי"ה: שקצר באורכו),
חוטמו בולם (נסתמו נקביו), חוטמו נוטף (ארוך
ותלוי מלמטה משפתו) – מנין?
תלמוד לומר: 'או
חרום';
רבי יוסי אומר: אין 'חרום' אלא הכוחל שתי עיניו כאחת.
אמרו לו: הפלגת (יותר מדאי אמרת)! -
(בכורות מד,א)
(אלא) אף על פי
שאינו כוחל שתי עיניו כאחת (אף על פי שאינו משוקע כל כך הוי 'חרום').
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .