דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף לח
(בכורות לז,ב)
[מכאן עד למשנה הבאה – הכל
ענין אחד]
בעא מיניה רב הושעיא מרב הונא רבה: כרשינה הנכנסת ויוצאה?
או כרשינה העומדת (כרשינה העומד בנקב בדוחק, ואף על
פי שאינה נכנסת ויוצאת בו הוי מום? או דלמא לא הוי מום עד שיהא הנקב רחב, שכרשינה
תהא נכנסת ויוצאת בו)?
אמר לו: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי (מסיפא נפקא לן דקאמר 'מקדח וחיסומו שנינו' דהיינו, נכנס ויוצא),
דתנן [אהלות פ"ב מ"ג]: '(השדרה והגולגולת שלימין מטמאין באהל, ושאר עצמות אין מטמאין באהל;) השדרה
והגולגולת שחסרו; כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל? בית שמאי אומרים: שתי
חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת; ובגולגולת, בית שמאי אומרים: כמלא מקדח, ובית
הלל אומרים: כדי שינטל מן החי וימות', ויתיב רב חסדא וקמיבעיא ליה: 'כדי
שינטל מן החי וימות', וכמה? אמר ליה רב תחליפא בר אבודימי: הכי אמר שמואל:
כסלע; [ואיתמר: רב ספרא אמר: שמעתתא אמר ליה (רב
תחליפא לרב חסדא, דהכי אתנייה שמואל), ורב שמואל בר יהודה אמר: מתניתא אמר
ליה, וסימניך (שלא תטעה מי אמר שמעתא ומי אמר מתניתא):
'תני רב שמואל בר יהודה' (דאשכחן מקומות הרבה בש"ס
דאיירי רב שמואל בר יהודה בלשון מתניתא: 'תני רב שמואל בר יהודה' במסכת עבודה זרה,
גבי רפואות דבפרק 'אין מעמידין' (דף כח:) ובפרק קמא דיומאתנא רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא: 'ששה פתחין פטורין מן
המזוזה')
ואמר ליה (רב חסדא לרב תחליפא): אם כן (דבית הלל כסלע אמר) עשיתה דברי בית שמאי ודברי בית הלל אחד, דתנן [כלם
פ"יז מ"ב]: 'מאור שלא נעשה בידי אדם (חלון
שלא נעשה בידי אדם: שנפל הכותל מאליו מעט בין בית לבית) – שיעורו (להביא טומאה מבית זה לבית זה) מלא אגרוף גדול (דכיון דלא נעשה בידי אדם - בציר מהכי לא חשיב), וזהו
אגרופו של בן אבטיח (שם האיש בעל בשר);
אמר רבי יוסי: וישנו (לאותו אגרוף) כראש גדול
של אדם; נעשה בידי אדם - שיערוהו כמלא מקדח גדול של לשכה (שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית), שהוא
כפונדיון של האיטלקי וכסלע נירונית (כלומר: לזה ולזה דומה),
וישנו (לאותו סלע ולאותו פונדיון)
(בכורות לח,א)
כמלא נקב של עול (שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול)' (אלמא מקדח הוי כסלע, ומאי איכא בין בית שמאי ובין בית הלל)?
אישתיק (רב תחליפא), ואמר ליה רב חסדא: שמא ('מקדח'
דקאמר בית שמאי בגולגולת -) מקדח וחיסומו שנינו (דלאחר
שנעשה החור - מצדדין את המקדח, ונוטל מצידי הנקב, ומרחיבין את הנקב כדי שיכנס מקדח
ויוצא בריוח, [והיינו 'חיסום': שנוטל מה שחוסם וסותם את הנקב ואינו מניח ליכנס
המקדח ברוחב, ו'מקדח וחיסומו' הוי יותר מסלע])? ואמר ליה
רב תחליפא (לרב חסדא): לא תימא 'שמא', אלא ודאי מקדח
וחיסומו, וצריך להתלות עליה (כלומר: יכול אתה לסמוך על דבר זה),
כחזקיה אבי עקש (שנסמך על עדותו: שלא היה תלמיד
חולק עליו).
[כאן הגמרא מביאה את המקור
שדברי חזקיה בן עקש הם דברים שאפשר לסמוך עליהם:]
דתניא: 'זו עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל
ביבנה, שאמר משום רבן גמליאל הזקן: כל שאין לו תוך בכלי חרס - אין לו אחורים
לחלוקה (שאין אחוריו חלוקים מתוכו: דלא אמרינן 'אם נטמא גבו -
גבו טמא ותוכו טהור' אלא אם נטמא תוכו נטמא גבו; אותו צד שמשתמשין בו קרי 'תוך' אף
על גב דאין לו בית קיבול); נטמא תוכו - נטמא גבו, נטמא גבו - נטמא תוכו'.
(וקפריך:) כלי חרס -
בתוכו תלה רחמנא (דאין מטמא אלא מתוכו דכתיב [ויקרא
יא,לג] וכל כלי חרס אשר יפול מהם
אל תוכו [יטמא ואתו תשברו]): אית ליה תוך - איטמי ליה, לית ליה
תוך - לא איטמי ליה!?
אמר רבי יצחק בר אבין: הכי קאמר: כל שאין לו תוך בכלי חרס
- כנגדו בכלי שטף אין לו אחורים לחלוקה (כלומר: דכוותיה בכלי שטף שאין לו
נמי תוך - אין לו אחוריים); נטמא תוכו נטמא גבו, נטמא גבו נטמא תוכו. (ולקמן מפרש לה: כלי שטף = כלי עץ דכתיב, (ויקרא
טו,יב) וכל כלי עץ ישטף במים; ולקמיה פריך: וכי אין לו תוך, מי מקבל פשוטי כלי עץ טומאה? ואיכא דאמרי
כלי שטף היינו כלי מתכות, וטעות הוא בידם: דאם כן אמאי פריך לקמן 'מי מקבלי פשוטי
כלי שטף טומאה'? לאו פירכא היא: דודאי פשוטי כלי מתכות טמאים.)
למה לי למיתלייה 'בכלי חרס'? נימא 'כל שאין לו תוך בכלי
שטף אין לו אחורים לחלוקה'?
הא קא משמע לן (להכי תלייה לכלי שטף בכלי חרס): (דהיכא) דיש לו תוך - הרי הוא ככלי חרס: מה כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו,
לא נטמא תוכו לא נטמא גבו - אף כלי שטף: נטמא תוכו נטמא גבו, לא נטמא תוכו לא נטמא
גבו.
בשלמא כלי חרס גלי ביה רחמנא תוכו, אלא כלי שטף מי גלי
ביה רחמנא תוכו?
אי בטומאה דאורייתא - הכי נמי (דפשיטא
לן שאם נטמא גבו נטמא תוכו, בין יש לו תוך בין אין לו תוך); הכא במאי
עסקינן [חזקיה בן עקש]? - (דביש לו תוך נטמא גבו לא נטמא תוכו, ובאין לו תוך איצטריך לאשמועינן דנטמא
תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו) בטומאת משקין דרבנן (כלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאין), דתנן [כלים
פ"כה מ"ו]: 'כלי [שטף]
שנטמא אחוריו במשקין - אחוריו טמאין; תוכו, אגנו (דהיינו
בית קיבול התחתון שיושב עליו; לישנא אחרינא 'אוגנו' = שפתו), אזנו (זהו מה שעושין בחביות של חרס לבית אחיזה, שקורין מנשי"ו [אולי צ"ל מנשון,
או אנש"א; ידית]) וידיו (כגון כלי חרס שעושין לו זנב
לאחוריו לאחוז בו) – טהורין; נטמא תוכו - כולו טמא'
דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי [בפרק קמא
דפסחים (דף יח.)], ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה (כגון רוקו וזובו, דהוי אב הטומאה ומטמאים כלי מדאורייתא, אפילו אדם, דכתיב
(ויקרא טו,ח) וכי
ירוק הזב [... וטמא עד הערב]),
הלכך שויוה רבנן (לכלי שטף הנטמא במשקין)
כטומאה דכלי חרס (דאורייתא: דאם נטמא גבו לא נטמא
תוכו),
ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה (דכלי שטף): (משום ד)עבדו רבנן היכירא (להקל בטומאת משקין) כי
היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים (אלא חולין). (ואי קשיא: אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו? – תריץ: משום דהתם
ליכא למיגזר משום משקה זהב וזבה, דהא אפילו נגעו משקה זב וזבה מאחוריו - לא מקבלי
טומאה אלא מתוכו; ואי משום דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' - ההוא מפורש במסכת נדה (דף מג.) דבהסיט מישתעי קרא, דאיזהו מגעו שהוא ככולו? - הוי אומר זה היסט).
אי הכי אין לו תוך נמי ליעביד נמי היכירא?
כיון דעבדו היכירא ביש לו תוך - ידיע דאין לו תוך דרבנן
ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא (דאיצטריך
רבנן למיגזר בהו משקין? ועוד: דאמרן לעיל 'אי בטומאה דאורייתא הכי נמי' לא
איצטריך לאשמועינן דאין לו אחורים לחליקה)? דומיא דשַׂק בעינן (דכתיב (ויקרא יא,לב) מכל
כלי עץ או בגד או עור או שק: איתקש כלי עץ לשק): מה
שק מיטלטל מלא וריקן - אף כל מיטלטל מלא וריקן (דיש
לו בית קיבול)?
בהנך דחזו למדרסות (כגון
כסא וספסל דמקבלי טומאה על ידי מדרס).
אי הכי חרס נמי (נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזו
למדרסות)?
אין מדרס בכלי חרס (שישבר
אם אדם יושב עליו).
רב פפא אמר [בענין המשנה באהלות
פ"ב מ"ג בתחילת דברי רב הונא רבה]: (הא דאמרת 'עשית בית שמאי ובית הלל אחד' - לאו פירכא היא:)
מקדח גדול שנינו (במשנה ד'מאור העשוי בידי אדם'
דמקדח גדול דהוי כסלע נירונית, אבל 'מקדח' סתם - בציר מסלע, ובית שמאי - במקדח סתם
קאמרי).
מכלל דמקדח סתם זוטרא נמי מכסלע? הניחא לרבי מאיר, אלא
לרבנן מאי איכא למימר, דתנן [אהלות פ"ב מ"ג]: 'באיזה
מקדח אמרו (בית שמאי 'בגולגולת כמלא מקדח')? - בקטן של
רופאים (שקודרין בו את הראש לתקן את המכה) -
דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: בגדול של לשכה'.
ולרבי מאיר מי ניחא? (אם
כן: דשיעורא דבית שמאי זוטר) הוה ליה מקולי בית שמאי (דהיינו
קולא: דבשיעורא זוטא כי האי - פרחה לה טומאת גולגולת) ומחומרי בית
הלל, ואנן, דתנן (בעדיות (פ"ה
מ"א): 'ששה דברים מקולי בית שמאי') –
תנן, דלא תנן - לא תנן (שבע לא תנן)!?
אמר רב נחמן: 'סלע נירונית' שנינו, (דהוי)
כמקדח גדול; סלע סתם זוטרא ממקדח סתם (אבל 'כסלע' דקאמרי בית הלל - זוטר
אפילו ממקדח קטן של רופאים; הלכך אפילו לרבי מאיר שיעורא דבית שמאי נפיש).
משנה:
הריס של עין (מפרש בגמרא) שניקב,
שנפגם, שנסדק - הרי בעינו ' דַק' (כלומר הרי שיש בעינו 'דק' = טיילא [כתם בעין המצמצם את הראייה]);
תבלול (מפרש מאי היא), חלזון (חולי היא שקורין לימו"ן), נחש (מפרש
בגמרא),
ועינב (מיי"ל [ברקית]).
איזהו 'תבלול'?
לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור ('סירא'
היינו שורה שבעין סביב לשחור; שחור הוא שקורין 'פרונילא' [אישון],
שמשם מראית העין באה, ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור -
הוי מום);
(אם חוט של) שחור (יוצא מן השחור ופוסק בסירא ו)נכנס בלבן - אינו מום: שאין מומין בלבן (דלאו 'עין' הוא, אלא 'שומן העין').
(בכורות לח,ב )
גמרא:
מאי 'הריס'?
אמר רב פפא: תורא ברא דעינא (שורה
חיצונה של עין, היינו 'בת עין' המכסה את העין) [עפעף].
דק תבלול:
תנו רבנן: 'דק משוקע (דק
המשקע את העין) הרי זה מום, צף - אינו מום'.
והתניא איפכא?
לא קשיא: הא בשחור, הא בלבן; (השתא
קסלקא דעתא דמוקים חדא בשחור של עין וחדא בלבן של עין;)
והא 'אין מומין בלבן'?
לא, הא בדוק לבן הא בדוק שחור, דאמר רבה בר בר חנה: סח לי
רבי יאשיה דמן אושא: דק שחור משוקע הרי זה מום, צף - אינו מום; דק לבן משוקע אינו
מום, צף הרי זה מום'; וסימניך ברקא (מייל"א, דהוי לבן וצף והוי
מום; הכא נמי סימן זה יהא לך בדוֹק: דלבן וצף הוי מום; כגון 'השוכר את החמור והבריקה'
(בבא מציעא פ"ו מ"ג; דף עח.)).
חלזון נחש ועינב:
איבעיא להו: 'חלזון' הוא 'נחש'? או דלמא 'חלזון' או
'נחש'?
תא שמע דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן [נ"א: יונתן] בן אלעזר: זקן אחד (כהן) היה בשכונתינו, ורבי שמעון בן יוסי בן לקוניא שמו, ומימי לא
עברתי לפניו (שגדול הדור היה); פעם אחת עברתי לפניו, אמר לי: שב
בני, שב! חלזון זה (בכור היה לו לאותו זקן והיה לו
חלזון בעינים) - מום קבוע לשחוט עליו, וזהו 'נחש' שאמרו חכמים; ואף על פי
שאמרו 'אין אדם רואה מומין לעצמו', אבל מורה הלכה לתלמידים, ותלמידים מורין לו.
והאמר רבי אבא אמר רב הונא: 'כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא
(הלכה חדשה שלא שמענוה מאחר), אם קודם מעשה אמרה (קודם שבא מעשה ההלכה בידו) - שומעין לו (ועושין
מעשה),
ואם לאו - אין שומעין לו (דבשביל המעשה אומרה)' (והכא מאן ציית ליה במאי דאמר דמום קבוע הוא)!?
איהו נמי מורה ובא הוה מעיקרא.
איזהו תבלול לבן הפוסק את הסירא:
מתניתין (דקתני 'אין מום בלבן')
מני?
רבי יוסי היא, דתניא: 'לבן ונכנס בשחור שחור ונכנס
בלבן - הרי זה מום, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: לבן ונכנס בשחור הרי זה מום,
שחור ונכנס בלבן - אינו מום, שאין מומין בלבן'.
אמר רב: מאי טעמא דרבי יוסי? - דכתיב (תהלים
עג,ז) יצא מחלב עינימו [עברו משכיות לבב] (יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעינו, ושומן העין - בלבן הוא):
תרבא דעינא איקרי 'עינימו', סתמא - לא איקרי;
ורבי מאיר מאי טעמא? מה לשון 'תבלול'? - דבר המבלבל את
העינים (שפוסק הסירא ומערב השחור והלבן; כל היכי דעבר - הוי מבלבל).
משנה:
חורוור (חולי הוא: שיש כמין טיפין לבנות
בעין; תרגום 'לָבָן' = חיור) והמים (שעיניו נוטפות מים)
הקבועין (אתרוייהו קאי: אחורוור ואמים);
איזהו חורוור הקבוע?
כל ששהה שמונים יום.
רבי חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקין אותו שלש פעמים בתוך
שמונים יום (ואם לא בדקוהו - אף על פי שנמצא שם החורוור ביום
שמונים - לא הוי מום: דשמא בינתים הלך לו וחזר, שכן דרכו).
ואלו הן 'מים הקבועין' (כלומר:
במאי ידעינן אי קבועין הן אי עוברים)?
אכל לח ויבש של גשמים (אם
האכילוהו לרפואה תבן ומספוא שקורין פיצ"א לח הגדל בניסן ויבש הגדל בתשרי, כדמפרש
בגמרא, והאכילוהו ביחד לח ויבש של גשמים הגדל בשדה בית הבעל, דסגי ליה בגשמים), (או) לח ויבש של שלחים (קרקע שצריכה להשקות), או
אכל היבש ואחר כך הלח (או שלא אכל לח ויבש ביחד אלא אכל
יבש ואחר כך אכל לח לרפואה) - (אין זו דרך רפואה; אף על פי שלא
נתרפא בכך -) אינו מום, עד שיאכל הלח ואחר כך היבש (דזו
היא דרך רפואתו, ואם לא נתרפא - הוי מום).
גמרא:
מתניתין (דקתני 'חורוור קבוע שמונים יום')
מני?
רבי יהודה היא, דתניא: 'חורוור קבוע - ארבעים יום,
ומים הקבועים - שמונים יום, דברי רבי מאיר; ורבי יהודה אומר: חורוור - שמונים יום;
ואלו הן 'מים הקבועים': אכל לח ויבש של בית השלחין, או
שאכל יבש ואחר כך אכל הלח - אין מום עד שיאכל יבש אחר הלח (אכל לח ויבש של בית הבעל שאין צריך להשקותה - ההוא הוי רפואה; ולא לח ויבש
של שלחין, דלא הוי רפואה, ולא בדקנא ביה; או שאכל יבש של בית הבעל, ואחר כך לח -
אינו נבדק בכך, דאין זו דרך רפואה), וישַנו שלשה חדשים (דשלשה חדשים בדקינן ליה בהכי - הרי זה מום אם לא נתרפא בכך).'
והא תרוייהו תננהי 'אכל לח ויבש של גשמים, לח ויבש של
בית השלחין' (דבין של בית הבעל בין של שלחין,
ואי אכיל יבש אחר הלח – מסי [מרפא], ובדקינן, ומתניתין כרבי
יהודה אוקימתא)?
חסורי מיחסרא (מתניתין), והכי קתני:
'אכל לח ויבש של גשמים - הרי זה מום; בית השלחין - אינו מום;
ודגשמים נמי: אכל יבש ואחר כך אכל לח - אינו מום, עד שיאכל יבש אחר
הלח'.
'וישנו שלשה חדשים'? - איני!
והתניא [והא] רב אידי בר אבין: אמר רב יצחק בר אשיאן: 'אדר וניסן - לח,
אלול ותשרי יבש'!?
אימא: אדר וחצי ניסן לח, אלול וחצי תשרי יבש.
איבעיא להו: לח בזמן לח (מספוא
הגדל באדר וניסן מאכילין אותו באדר וניסן) ויבש בזמן היבש (מספוא הגדל באלול ותשרי מאכילין אותו בתשרי: דלא שחטי ליה עד שיעברו עליו
כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם)? או דלמא לח ויבש בזמן הלח?
תא שמע (דלח בזמן לח ויבש בזמן יבש),
דאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: 'אדר וניסן – לח, אלול ותשרי – יבש'!
דלמא פירי דאלול ותשרי מאכילנא ליה באדר וניסן.
וכמה מאכילין אותו (בכל
יום)?
אמר רבי יוחנן משום רבי פנחס בן ערובא: כגרוגרת.
אמר עולא: בעי במערבא: כגרוגרות בסעודה ראשונה (שאוכל בכל יום יהבינן ליה מן הרפואה כגרוגרות)
(בכורות לט,א)
או דלמא בכל סעודה וסעודה?: אם תימצי לומר בסעודה ראשונה,
קודם אכילה או לאחר אכילה? (דאי אמרת בכל סעודה - תו לא מיבעי
מידי: דודאי לא איכפת לן אי קודם אכילה או לאחר אכילה, דהא בסעודה שניה - אחר
אכילה הוא, ומוכלינן ליה! אבל אם תימצי לומר דלא יהבינן ליה אלא בסעודה ראשונה
שבכל יום מיבעי לן:)
קודם אכילה ודאי מעלי ליה, כסמא (כדרך
סם שכל אדם שותה סם לרפואה קודם אכילה);
לאחר אכילה מאי (מי הויא בדיקה בהכי או לא)?
קודם שתיה או לאחר שתיה?
קודם שתיה ודאי מעלי ליה, כשערי (שדרך
בהמה לאכול שעורים קודם שתיה); לאחר שתיה מאי?
קשור או מותר? מותר ודאי מעלי ליה (דניחא
ליה עלמא),
קשור מאי? לבדו או עם חבירו? עם חבירו ודאי מעלי ליה (עם
חבירו נייח ליה בצוותא, ומהניא ליה אכילה); לבדו מאי?
בעיר ובשדה, בשדה ודאי מעלי ליה (ניחא
ליה באוירא), בעיר מאי?
בעי רב אשי: אם תימצי לומר בשדה, גינה הסמוכה לעיר מאי (גינה הסמוכה לעיר הויא כשדה או לא)?
תיקו.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות
שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .