דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף לז
(בכורות לו,ב)
אמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם:
שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה;
שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם.
'שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה' -
(בכורות לז,א)
לאפוקי מדרבי יוסי (דמתניתין);
'שלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם' (הא יש חכם - הוא לבדו מתירו) - לאפוקי מדרבי יהודה, דתניא: 'הפרת
נדרים בשלשה; רבי יהודה אומר: אחד מהם חכם'.
'במקום שאין חכם' - כגון מאן (הוי
אותו חכם)?
אמר רב נחמן: כגון אנא.
'רבי יהודה אומר: אחד מהן חכם' מכלל דהנך (דהני תרי) כל דהו (בתמיה, כלומר: אפילו עמי הארץ
השנים? ועמי הארץ היאך ראויין להצטרף)?
אמר רבינא: דמסברי להו (טעמי
הלכות נדרים, ואותו חכם ילמד את השנים) וסברי.
רבי יוסי אומר אפילו יש שם כ"ג [כל
חברי הסנהדרין] [אינו נשחט אלא על פי מומחה]:
אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי.
פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים!?
מהו דתימא נמוקו עמו (הא
קיימא לן במסכת גיטין (דף סז.) 'רבי יוסי נימוקו עמו',
ותיהוי הלכתא כוותיה) - קא משמע לן. ('נימוקו' = טעמו: שהיה מביא טעם
לדבריו כל שעה.)
תפשוט מהא (דאמר רב חננאל משמיה דרב 'אין הלכה
כרבי יוסי'), דהך קמייתא (דאמר רב יהודה לעיל 'ספק משמיה דרב
ספק משמיה דשמואל: שלשה מתירין את הבכור') - משמיה דשמואל איתמר, דאי משמיה דרב
- תרתי למה לי (למה ליה למימר לרב תרתי זימני דשלשה מתירין את הבכור
ואין הלכה כרבי יוסי)?
חדא מכלל דחבירתה איתמר [רבנו
גרשום: אלא ודאי לא איתמר אלא חדא משמיה דרב, ואידך מכללא: מדוקיא דההיא איתמר,
ואליבא דרב].
משנה:
השוחט את הבכור (ומכר מבשרו) ונודע שלא
הראהו (לחכם): מה שאכלו (שהלוקחים אכלו) -
אכלו, ויחזיר להם הדמים (משום קנס: דאיסור ספי ליה),
ומה שלא אכלו, הבשר יקבר (דבכור תם אסור בהנאה)
ויחזיר את הדמים.
וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה: מה שאכלו אכלו,
ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים.
מכרוהו (הלוקחים) לעובד
כוכבים או הטילוהו לכלבים (הואיל ולא גרם להו איסורא) -
ישלמו לו דמי
טרפה (דמי בשר טריפה בזול, והוא יחזיר להם המותר).
גמרא:
תנו רבנן: 'המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצא
טבלים, יין ונמצא יין נסך - מה שאכלו אכלו, ויחזיר להם את הדמים (דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם);
רבי שמעון בן אלעזר אומר: דברים שהנפש קצה (מואסת, כמו ואקוץ בם
(ויקרא כ,כג)) בהן
- יחזיר להן את הדמים, ושאין הנפש קצה בההם - ינכה להם את הדמים (והוא יטול קצת);
ואלו הן 'דברים שהנפש קצה בהן': נבילות וטריפות, שקצים
ורמשים;
ואלו הן 'דברים שאין הנפש קצה בהן': בכורות, טבלים, ויין
נסך.
'בכור' (בתמיה)? ולימא ליה (ישראל לכהן שמכר): 'מאי אפסדתך (הלא אם היה הבשר בידך היה טעון
קבורה, שהרי תם שחטתו)'?
לא, צריכא כגון דזבין ליה (כהן
השוחט לישראל) ממקום מומא, דאמר ליה (כהן): אי לאו
דאכלת (אם היה בידי) - הוה מחזינא ליה (כמו
שהוא שחוט) ושרי ניהליה, כרבי יהודה (דאמרינן
בפרק 'עד כמה' (לעיל כח.) 'השוחט את הבכור ואחר
כך הראה את מומו - רבי יהודה מתיר')
'טבלים' (אמאי יטול קצת)? (לימא ליה מוכר ללוקח:) '(אי
לאו דאכלתנהו) הוה מתקיננא להו ואכלנא להו'?
'יין נסך' (אמאי יטול קצת)?
(ומשני:) על ידי
תערובת (כגון דלא זבין ליה יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרן),
וכרבן שמעון בן גמליאל, דתנן [עבודה זרה פ"ה מ"י]: 'יין
נסך שנפל לבור - כולו אסור בהנאה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר כולו לעובדי
כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו' (לימא ליה: 'אי הדרתיה ניהלי הוה
מזביננא ליה לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו').
הדרן
עלך כל פסולי המקודשין
===================================================
בכורות
פרק ששי על אלו
מומין
(בכורות לז,א)
משנה:
על אלו מומין שוחטין את הבכור:
נפגמה אזנו מן החסחוס (תנוך
האוזן שקורין טנדרי"ן) אבל לא העור (דהדר בריא, ולא הוי מומא; והאי
'עור' היינו אליה רכה של אוזן): נסדקה אף על פי שלא חסרה; ('פגימה' אינה בלא חסרון, אבל 'סדק' משמע נמי בלא חסרון);
ניקבה מלא כרשינה,
או שיבשה.
איזהו 'יבשה'?
כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם.
רבי יוסי בן המשולם אומר: 'יבשה' = שתהא נפרכת (כשממשמשין בה).
גמרא:
אמאי? 'פִּסֵּחַ' ו'עוֵּר'
כתיב (שישחוט בכור עליהן, ומידי אחרינא לא; דכתיב [דברים
טו,כא]:
וכי יהיה בו מום פסח או עור [כל מום רע לא תזבחנו לה' אלקיך] וסמיך ליה [פסוק כב] בשעריך
תאכלנו, דהיינו בלא הקרבה.)
(ומשני:) כתיב נמי 'כי
יהיה בו מום' (דמשמע נמי מומין אחריני).
ואימא 'כי יהיה בו מום' –
כלל; 'פסח או עור' – פרט; כלל ופרט אין בכלל אלא מה
שבפרט: פסח ועור – אִין, מידי אחרינא – לא?
'כל מום רע' חזר וכלל:
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין
- אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
ואימא 'מה הפרט מפורש: מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו (כגון פסח בטל מהילוך ועור בטל מראייה) ואינו חוזר
- אף כל מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו ואיננו חוזר'?
אלמה תנן 'נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור' (הוי מום הא אינה בטילה משמיעה)?
'כל מום רע' ריבויא הוא
(דכתיב כל, ולא דרשינן ליה בכלל ופרט).
אי הכי (דריבויא הוא) - מומין
שבסתר נמי (נשחוט עלייהו)! אלמה תנן 'חוטין (יינצב"ש) החיצונות (שבאמצע הפה) שנפגמו (שחסרו מעט) ושנגממו (שנחתכו בסכין ברוחבו ולא חיסרו אלא
כעין סדק),
והפנימיות (מונשליר"ש) שנעקרו' -
(בכורות לז,ב)
נעקרו – אִין, נפגמו ונגממו לא!?
בעינא 'מום רע' וליכא (אלא בגלוי, שמנוולו).
אי הכי (דכל
מום רע ריבויא הוא) - מום עובר נמי, אלמה תנן 'ולא מן
העור'?
מום עובר סברא הוא: השתא מיפרק לא פרקינן עלויה (פסולי המוקדשין), משחט שחטינן עלויה (בכור
בחוץ)?
דתניא:
[דומה
לספרא בחוקותי פרשתא ד משנה א] (ויקרא
כז,יא) 'ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו
ממנה קרבן לה' [והעמיד את הבהמה לפני הכהן] - בבעלי
מומין הכתוב מדבר;
אתה אומר
בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר? או אינו אלא בבהמה טמאה ממש?
כשהוא אומר (פסוק אחר [ויקרא כז,כז]) ואם
בבהמה הטמאה [ופדה בערכך ויסף חמשתו עליו ואם לא יגאל ונמכר בערכך] -
הרי בהמה טמאה אמור, הא מה אני מקיים 'אשר לא
יקריבו ממנה'? - הוי אומר זה בעלי מומין שנפדו.
יכול יפדו על
מום עובר?
תלמוד לומר:
'אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'': מי שאינה
קריבה כל עיקר, יצתה זו שאינה קריבה היום אלא למחר'.
איבעית אימא: אם כן (דבעל
מום עובר נמי נפדין) 'פִּסֵּחַ' ו'עוֵּר' (דמשמע מומין קבועין ולא עוברין) למה לי (מאי
אהני ליה)?
נסדקה אע"פ שלא חסרה:
תנו רבנן: 'הסדק - כל שהוא; הפגימה - בין בידי אדם בין
בידי שמים (שנולד עמו)';
מכלל דסדק בידי שמים לא?
אלא הכי קתני: 'סדק ופגימה - בין בידי שמים בין בידי
אדם' וכמה שיעור פגימה? - כדי שתחגור (שתעכב בה) בה ציפורן (אם בודקין כבדיקת סכין).
נקבה מלא [כרשינה או שיבשה. איזהו 'יבשה'? - כל שתנקב ואינה מוציאה
טיפת דם. רבי יוסי בן המשולם אומר: 'יבשה' = שתהא נפרכת]:
תנו רבנן: 'כמה 'נקיבת האוזן'? - מלא כרשינה;
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: בכעדשה;
ואיזו היא 'יבשה'?
שאם תינקב אינה מוציאה טיפת דם.
רבי יוסי בן המשולם אומר: יבשה כדי שתהא נפרכת'.
תנא: קרובין דבריהן להיות שוין.
דבריהן דמאן? אילימא דתנא קמא ורבי יוסי בן המשולם, טובא
איכא! אלא דתנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה (דכרשינה אינה גדולה מעדשה אלא מעט).
וסבר רבי יוסי ברבי יהודה כעדשה – אִין, בציר מכעדשה לא?
ורמינהי [דברים
טו,י: ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת
והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן]: 'מרצע';
אין לי אלא מרצע, מנין לרבות הסול (קיסם שראשו חד שקורין ברוק"א),
והסירה (קוץ), והמחט, והמקדח (טריבל"א), והמכתב (עט ברזל)?
תלמוד לומר: 'ולקחת': כל דבר שנלקח ביד - דברי רבי יוסי
ברבי יהודה; רבי אומר: מרצע: מה מרצע מיוחד של מתכת - אף כל של מתכת' (ובפרק קמא דקדושין מפרש פלוגתייהו: דרבי דריש כללי ופרטי, ורבי יוסי דריש
ריבויי ומיעוטי); וקתני סיפא: 'אמר רבי אלעזר: יודן ברבי (אדם גדול) היה דורש: כשהן רוצעין אין רוצעין אלא בַמילת (אליה), וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום',
ואם תאמר במילת היו רוצעין - היאך עבד כהן נעשה בעל מום (הא
הדר בריא)? (בניחותא:) הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן (שהוא
סחוס, ומכל מקום קשיא: דקתני הכא דמן הרציעה נעשה בעל מום, וקאמר רבי יוסי ברבי
יהודה דרציעה ישנה במחט דלא הוי כעדשה)?
אמר רב חנא בר קטינא: לא קשיא: כאן לשחוט, כאן לפסול. (יש מומין הרבה בבכור שפוסלים אותו ליקרב על גבי מזבח ואין מכשירין אותו
לישחט, כדתנן 'אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה כו'.)
מאי 'כרשינה'?
אמר רב שרביא: הינדא (בלשון
זה היו מכירין ובלשון לע"ז ויצ"א).
[מכאן עד למשנה הבאה – הכל
ענין אחד]
בעא מיניה רב הושעיא מרב הונא רבה: כרשינה הנכנסת ויוצאה?
או כרשינה העומדת (כרשינה העומד בנקב בדוחק, ואף על
פי שאינה נכנסת ויוצאת בו הוי מום? או דלמא לא הוי מום עד שיהא הנקב רחב, שכרשינה
תהא נכנסת ויוצאת בו)?
אמר לו: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי (מסיפא נפקא לן דקאמר 'מקדח וחיסומו שנינו' דהיינו, נכנס ויוצא),
דתנן [אהלות פ"ב מ"ג]: '(השדרה והגולגולת שלימין מטמאין באהל, ושאר עצמות אין מטמאין באהל;) השדרה
והגולגולת שחסרו; כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל? בית שמאי אומרים: שתי
חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת; ובגולגולת, בית שמאי אומרים: כמלא מקדח, ובית
הלל אומרים: כדי שינטל מן החי וימות', ויתיב רב חסדא וקמיבעיא ליה: 'כדי
שינטל מן החי וימות', וכמה? אמר ליה רב תחליפא בר אבודימי: הכי אמר שמואל:
כסלע; [ואיתמר: רב ספרא אמר: שמעתתא אמר ליה (רב
תחליפא לרב חסדא, דהכי אתנייה שמואל), ורב שמואל בר יהודה אמר: מתניתא אמר
ליה, וסימניך (שלא תטעה מי אמר שמעתא ומי אמר מתניתא):
'תני רב שמואל בר יהודה' (דאשכחן מקומות הרבה בש"ס
דאיירי רב שמואל בר יהודה בלשון מתניתא: 'תני רב שמואל בר יהודה' במסכת עבודה זרה,
גבי רפואות דבפרק 'אין מעמידין' (דף כח:) ובפרק קמא דיומאתנא רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא: 'ששה פתחין פטורין מן
המזוזה')
ואמר ליה (רב חסדא לרב תחליפא): אם כן (דבית הלל כסלע אמר) עשיתה דברי בית שמאי ודברי בית הלל אחד, דתנן [כלם
פ"יז מ"ב]: 'מאור שלא נעשה בידי אדם (חלון
שלא נעשה בידי אדם: שנפל הכותל מאליו מעט בין בית לבית) – שיעורו (להביא טומאה מבית זה לבית זה) מלא אגרוף גדול (דכיון דלא נעשה בידי אדם - בציר מהכי לא חשיב), וזהו
אגרופו של בן אבטיח (שם האיש בעל בשר);
אמר רבי יוסי: וישנו (לאותו אגרוף) כראש גדול
של אדם; נעשה בידי אדם - שיערוהו כמלא מקדח גדול של לשכה (שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית), שהוא
כפונדיון של האיטלקי וכסלע נירונית (כלומר: לזה ולזה דומה),
וישנו (לאותו סלע ולאותו פונדיון)
(בכורות לח,א)
כמלא נקב של עול (שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול)' (אלמא מקדח הוי כסלע, ומאי איכא בין בית שמאי ובין בית הלל)?
אישתיק (רב תחליפא), ואמר ליה רב חסדא: שמא ('מקדח'
דקאמר בית שמאי בגולגולת -) מקדח וחיסומו שנינו (דלאחר
שנעשה החור - מצדדין את המקדח, ונוטל מצידי הנקב, ומרחיבין את הנקב כדי שיכנס מקדח
ויוצא בריוח, [והיינו 'חיסום': שנוטל מה שחוסם וסותם את הנקב ואינו מניח ליכנס
המקדח ברוחב, ו'מקדח וחיסומו' הוי יותר מסלע])? ואמר ליה
רב תחליפא (לרב חסדא): לא תימא 'שמא', אלא ודאי מקדח
וחיסומו, וצריך להתלות עליה (כלומר: יכול אתה לסמוך על דבר זה),
כחזקיה אבי עקש (שנסמך על עדותו: שלא היה תלמיד
חולק עליו).
[כאן הגמרא מביאה את המקור
שדברי חזקיה בן עקש הם דברים שאפשר לסמוך עליהם:]
דתניא: 'זו עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל
ביבנה, שאמר משום רבן גמליאל הזקן: כל שאין לו תוך בכלי חרס - אין לו אחורים
לחלוקה (שאין אחוריו חלוקים מתוכו: דלא אמרינן 'אם נטמא גבו -
גבו טמא ותוכו טהור' אלא אם נטמא תוכו נטמא גבו; אותו צד שמשתמשין בו קרי 'תוך' אף
על גב דאין לו בית קיבול); נטמא תוכו - נטמא גבו, נטמא גבו - נטמא תוכו'.
(וקפריך:) כלי חרס -
בתוכו תלה רחמנא (דאין מטמא אלא מתוכו דכתיב [ויקרא
יא,לג] וכל כלי חרס אשר יפול מהם
אל תוכו [יטמא ואתו תשברו]): אית ליה תוך - איטמי ליה, לית ליה
תוך - לא איטמי ליה!?
אמר רבי יצחק בר אבין: הכי קאמר: כל שאין לו תוך בכלי חרס
- כנגדו בכלי שטף אין לו אחורים לחלוקה <(כלומר: דכוותיה בכלי שטף שאין לו
נמי תוך - אין לו אחוריים); נטמא תוכו נטמא גבו, נטמא גבו נטמא תוכו. (ולקמן מפרש לה: כלי שטף = כלי עץ דכתיב, (ויקרא
טו,יב) וכל כלי עץ ישטף במים; ולקמיה פריך: וכי אין לו תוך, מי מקבל פשוטי כלי עץ טומאה? ואיכא דאמרי
כלי שטף היינו כלי מתכות, וטעות הוא בידם: דאם כן אמאי פריך לקמן 'מי מקבלי פשוטי
כלי שטף טומאה'? לאו פירכא היא: דודאי פשוטי כלי מתכות טמאים.)
למה לי למיתלייה 'בכלי חרס'? נימא 'כל שאין לו תוך בכלי
שטף אין לו אחורים לחלוקה'?
הא קא משמע לן (להכי תלייה לכלי שטף בכלי חרס): (דהיכא) דיש לו תוך - הרי הוא ככלי חרס: מה כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו,
לא נטמא תוכו לא נטמא גבו - אף כלי שטף: נטמא תוכו נטמא גבו, לא נטמא תוכו לא נטמא
גבו.
בשלמא כלי חרס גלי ביה רחמנא תוכו, אלא כלי שטף מי גלי
ביה רחמנא תוכו?
אי בטומאה דאורייתא - הכי נמי (דפשיטא
לן שאם נטמא גבו נטמא תוכו, בין יש לו תוך בין אין לו תוך); הכא במאי
עסקינן [חזקיה בן עקש]? - (דביש לו תוך נטמא גבו לא נטמא תוכו, ובאין לו תוך איצטריך לאשמועינן דנטמא
תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו) בטומאת משקין דרבנן (כלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאין), דתנן [כלים
פ"כה מ"ו]: 'כלי [שטף]
שנטמא אחוריו במשקין - אחוריו טמאין; תוכו, אגנו (דהיינו
בית קיבול התחתון שיושב עליו; לישנא אחרינא 'אוגנו' = שפתו), אזנו (זהו מה שעושין בחביות של חרס לבית אחיזה, שקורין מנשי"ו [אולי צ"ל מנשון,
או אנש"א; ידית]) וידיו (כגון כלי חרס שעושין לו זנב
לאחוריו לאחוז בו) – טהורין; נטמא תוכו - כולו טמא'
דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי [בפרק קמא
דפסחים (דף יח.)], ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה (כגון רוקו וזובו, דהוי אב הטומאה ומטמאים כלי מדאורייתא, אפילו אדם, דכתיב
(ויקרא טו,ח) וכי
ירוק הזב [... וטמא עד הערב]), הלכך
שויוה רבנן (לכלי שטף הנטמא במשקין) כטומאה דכלי
חרס (דאורייתא: דאם נטמא גבו לא נטמא תוכו), ולא שויוה
רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה (דכלי שטף): (משום ד)עבדו רבנן היכירא (להקל בטומאת משקין) כי
היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים (אלא חולין). (ואי קשיא: אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו? – תריץ: משום דהתם
ליכא למיגזר משום משקה זהב וזבה, דהא אפילו נגעו משקה זב וזבה מאחוריו - לא מקבלי
טומאה אלא מתוכו; ואי משום דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' - ההוא מפורש במסכת נדה (דף מג.) דבהסיט מישתעי קרא, דאיזהו מגעו שהוא ככולו? - הוי אומר זה היסט).
אי הכי אין לו תוך נמי ליעביד נמי היכירא?
כיון דעבדו היכירא ביש לו תוך - ידיע דאין לו תוך דרבנן
ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא (דאיצטריך
רבנן למיגזר בהו משקין? ועוד: דאמרן לעיל 'אי בטומאה דאורייתא הכי נמי' לא
איצטריך לאשמועינן דאין לו אחורים לחליקה)? דומיא דשַׂק בעינן (דכתיב (ויקרא יא,לב) מכל
כלי עץ או בגד או עור או שק: איתקש כלי עץ לשק): מה
שק מיטלטל מלא וריקן - אף כל מיטלטל מלא וריקן (דיש
לו בית קיבול)?
בהנך דחזו למדרסות (כגון
כסא וספסל דמקבלי טומאה על ידי מדרס).
אי הכי חרס נמי (נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזו
למדרסות)?
אין מדרס בכלי חרס (שישבר
אם אדם יושב עליו).
רב פפא אמר [בענין המשנה באהלות
פ"ב מ"ג בתחילת דברי רב הונא רבה]: (הא דאמרת 'עשית בית שמאי ובית הלל אחד' - לאו פירכא היא:)
מקדח גדול שנינו (במשנה ד'מאור העשוי בידי אדם'
דמקדח גדול דהוי כסלע נירונית, אבל 'מקדח' סתם - בציר מסלע, ובית שמאי - במקדח סתם
קאמרי).
מכלל דמקדח סתם זוטרא נמי מכסלע? הניחא לרבי מאיר, אלא
לרבנן מאי איכא למימר, דתנן [אהלות פ"ב מ"ג]: 'באיזה
מקדח אמרו (בית שמאי 'בגולגולת כמלא מקדח')? - בקטן של
רופאים (שקודרין בו את הראש לתקן את המכה) -
דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: בגדול של לשכה'.
ולרבי מאיר מי ניחא? (אם
כן: דשיעורא דבית שמאי זוטר) הוה ליה מקולי בית שמאי (דהיינו
קולא: דבשיעורא זוטא כי האי - פרחה לה טומאת גולגולת) ומחומרי בית
הלל, ואנן, דתנן (בעדיות (פ"ה
משנה א): ןששה דברים מקולי בית שמאי') –
תנן, דלא תנן - לא תנן (שבע לא תנן)!?
אמר רב נחמן: 'סלע נירונית' שנינו, (דהוי)
כמקדח גדול; סלע סתם זוטרא ממקדח סתם (אבל 'כסלע' דקאמרי בית הלל - זוטר
אפילו ממקדח קטן של רופאים; הלכך אפילו לרבי מאיר שיעורא דבית שמאי נפיש).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .