דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף לו
(בכורות לה,ב)
אמר ליה רב פפא לאביי: לרבי מאיר, דאמר 'החשוד על הדבר לא
דנו ולא מעידו', וקאמר רבי מאיר 'החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה', כהנים הכי
נמי דלא דייני דינא? והכתיב: (דברים כא,ה) [ונגשו הכהנים
בני לוי כי בם בחר ידוד אלקיך לשרתו ולברך בשם ה'] ועל
פיהם יהיה כל ריב וכל נגע?
(בכורות לו,א)
אימר דאמר רב מאיר לחששא, לאחזוקינהו (בחשודים) מי אמר? ('חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה
כולה' - היכא דמוחזק לן דעובר על דבר אחד.)
איבעיא להו: עד מפי עד - מהו לעדות בכור (להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה)?
רב אסי אסר ורב אשי שרי.
א"ל רב אסי לרב אשי: והא תנא דבי מנשה 'אין עד מפי
עד כשר אלא לעדות האשה (שמת בעלה במדינת הים)'?
תני 'אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד' (ובעדות בכור נמי אשה כשרה, דאמרינן 'הלכתא כרבן שמעון ואפילו בתו'.)
רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור; קרי עליה מרימר 'יימר שרי
בוכרא' (יימר המתיר בכורות; לשון גנאי)!
והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור.
[השוה שבת קמה,ב; ושם
המחלוקת בין רב אמי ורב אסי; אך אם כן - היה צריך להיות 'רבי אמי ורבי
אסי', שהרי הם היו בארץ ישראל; ולכן יתכן לקיים את הגירסה כאן, שהמחלוקת היא בין
רב אסי וחברו אשי הקדום, שבדרך כלל אין נותנים לו תואר רב, כמן שלא נתנו תואר רב
לשמואל. את תנא דבי מנשה מצטטים רב יהודה [סנהדרין נז,ב], ולפי זה נראה שאפשר שכאן
אכן כגירסת הספרים: רב אסי, ורב אשי – הקדום.]
אמר רבי אילעא: לא היו מוחזקין בו (בטלה)
שהוא בכור, ובא אחד (כהן, בעליו) ואמר שהוא
בכור ומומו עמו (שלא הוטל מום זה בכוונה, ואתי
לאחוויי לחכם אי קבוע הוא אי עובר הוא) – נאמן (דהפה
שאסר ואמר 'בכור הוא' - התיר ואמר 'מומו עמו').
מאי קא משמע לן? שהפה שאסר הוא הפה שהתיר? תנינא [כתובות
פ"ב מ"ה]: 'האשה שאמרה "אשת איש הייתי (ולא היינו מוחזקין בה שהיא אשת איש מעולם) וגרושה אני"
– נאמנת (ומותרת להנשא): שהפה שאסר הוא הפה שהתיר'?
מהו דתימא התם הוא דאי בעיא לא אמרה (כלומר: אי הוה חשידא להינשא בחיי בעלה בלא גירושין, הוה שתקה ולא אמרה
'אשת איש הייתי', דהא בפנויה מחזקינן לה) אבל הכא (בבכור) דלא
סגיא דלא אמר (בכור הוא, כי היכי דלימא ליה חכם מום קבוע הוא או עובר):
דקדשים בחוץ לא אכיל (דקדשים תמימים אין הכהן נחשד לאכול
בחוץ, דבר כרת הוא! אבל נחשד להטיל בו מום, דלאו בעלמא הוא, ולא יהא נאמן),
אימא לא 'הפה שאסר' הוא? - קא משמע לן (דנאמן), דאי משום
הכי (דהוא הטיל בו מום) הוה שדי ביה מומא דניכר (אפילו
לעם הארץ שהוא מום) ואכיל ליה (ותו לא הוה בעי למיתי קמן ולמימר
'בכור הוא', דהא אין אדם אחר יודע שהוא בכור! ובקדשים בחוץ נמי ליכא לספוקיה: דהא
מום ניכר שדא ביה, והיכא דאנן יודעין שהוא בכור - ליכא למימר הכי: דבעל כרחך אתי
לקמן: דאי הוה שחיט ליה בלא מומחה, כיון דכולי עלמא ידעי שהוא בכור - הוו חשדי ליה).
מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מההוא גברא דאוגר ליה
חמרא לחבריה, ואמר ליה: "לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא! זיל באורחא
דנרש דליכא מיא!"; אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא, ואתא ואמר ליה:
"באורחא דנהר פקוד אזלי, ומיהו מיא לא הוו!" ואמר רבא: מה לו לשקר! אי
בעי אמר 'באורחא דנרש אזלי'!? ואמר אביי: 'מה לו לשקר' במקום עדים לא אמרינן (דאנן סהדי דכל שעתא איכא מיא) - (והכא
נמי: כיון דאנן סהדי דכהנים חשודים על המומין - לא נימא 'מה לי לשקר')?
הכי? השתא: התם ודאי איכא מיא התם ודאישדי ביה מומא חששא
הוא, ובמקום חששא אמרינן 'מה לו לשקר'.
יתיב רבינא וקאמר להאי שמעתא (דרבי
אילעאי) בלא
גברא (בסתמא אמר ליה 'לא היו מוחזקין בו שהוא בכור כו'); אמר ליה
רבא זוטי לרבינא: אנן משמיה דרבי אילעא מתנינן לה.
רבי צדוק הוה ליה בוכרא, רמא ליה שערי בסלי; בהדי דקאכיל
איבזע שיפתיה; אתא לקמיה דרבי יהושע, אמר ליה: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ (ומי חשדינא אנא למישדי ביה מומא בכוונה ככהן עם הארץ)?
אמר לו רבי יהושע: הן (חלקנו
ולא חשידת).
אתא לקמיה דרבן גמליאל, אמר ליה: חילקנו בין חבר לעם
הארץ?
אמר ליה רבן גמליאל: לא!
אמר ליה: והא רבי יהושע אמר לי 'הן'?
אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין (מגינים:
תלמידי חכמים הנלחמים במלחמה של תורה) לבית המדרש; כיון שנכנסו לבית המדרש
- עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר ללעם הארץ?
אמר ליה רבי יהושע: לאו.
אמר ליה רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן! יהושע עמוד על
רגליך ויעידו בך!
עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: היאך אעשה (יכול להכחישו)? אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת (הייתי יכול להכחיש ולומר 'לא אמרתי'), עכשיו שאני
חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי (ודאי כך אמרתי וחוזרני בי)?
והיה רבן גמליאל עומד ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו עד
שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן "עמוד (שתוק)!"
– ועמד (ושתק).
משנה:
נאמן הכהן לומר "הראיתי בכור זה (לחכם) ובעל מום הוא (ואמר לי שמום קבוע הוא)"
(ושוחטו, ובלבד שיהו לו עדים שלא הטילו בו).
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: נאמן הכהן לומר (לחכם): "בכור זה נתן לי ישראל במומו (במום
זה שבו)"!
מאי טעמא?
כל מילתא דעבידא לאיגלויי (דאתי
חכם ואמר "לא התרתיו לך") - לא משקרי בה אינשי.
אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא: 'נאמן הכהן לומר
"הראיתי בכור זה ובעל מום הוא' מאי טעמא? לאו משום דאמרינן 'כל מילתא
דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי'?
התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל (לא!
לעולם אימא לך מילתא דעבידא לאיגלויי משקרי אינשי והכא - היינו טעמא
דמהימן: דלא חשידי כהני לאכול קדשים תמימים בחוץ, הלכך אי לאו דשרי ליה חכם - לא
הוה אמר 'שרא לי' ושחיט ליה בלא התרת מומחה), אבל הכא (דקא
מחוי ליה לחכם ואמר 'במום זה נתן לי ישראל' כדי שלא יצטרך להביא עדים שמאליו נפל
בו),
כיון דחשידי (כהני להטיל מום ולמימר 'נפל מאליו') –
חשידי (נמי להטיל מום ולמימר 'ישראל נתנו לי במומו').
מתיב רב שיזבי [דמאי פ"ד מ"ה]: 'האומר
למי שאין נאמן על המעשר "קח לי ממי שהוא נאמן", או "ממי שהוא
מעשר" (שאינו לוקח פירות מעם הארץ או ממי שלוקח מעם הארץ,
וּמְעשר דמאי קודם שימכרם) – אינו (שליח
זה)
נאמן (לומר 'מנאמן לקחתיו')';
אמאי? נימא 'כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי'?
שאני התם
(בכורות לו,ב)
דאית ליה לאשתמוטי (ולמימר
'אי לדידך לא מהימן, אנא הוה חשיבנא ליה מהימן', הלכך לא מירתת מעיקרא).
סיפא ודאי מסייעא ליה: '"מאיש פלוני" (דהזכיר לו משלח שם הנאמן) – הרי זה (השליח)
נאמן (דחייש 'שמא יתבעני ונמצאתי משקר')' (והך סיפא ודאי מסייעא ליה לרב יהודה, דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה
אינשי)!
התם, כיון דאית ליה תובע – מירתת. (כלומר:
מהא לא תסייעיה, דהתם מירתת שליח: כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש – סבר:
ודאי יתבענו, אבל גבי בכור - לא מירתת האי כהן, דסבר: מי יטרח לחפש אחר דברי
ולישאל לאותו ישראל אם נתנו לי במומו?)
אמר רבי ירמיה בר אבא: מנא ליה ליהודה הא (דאמרן לעיל 'נאמן כהן לומר: בכור זה נתן לי ישראל במומו')?
אנא - בגידול קבעתיה (אני שניתיה לגידול),
וגידול קבע בדידיה (והוא שנאה לרב יהודה, והכי אמרי
לגידול: נאמן ישראל לומר כו'; לישנא אחרינא בגידול קבעתה: לחכם אחד 'גדול'
שניתיה),
והכי אמר לי: 'נאמן ישראל לומר "בכור זה נתתי לכהן במומו".
ישראל? פשיטא!?
לא, צריך בקטן (שהיה קטן הטלה כשנתנו לו)
והגדיל; מהו דתימא לא קים ליה (דמשום דהגדיל הטלה - אינו מכירו,
ושמא אחר הוא, והאי כהן הטיל בו מום) - קא משמע לן.
בסורא מתנו כלשנא בתרא (נאמן
ישראל),
בפומבדיתא כלשנא קמא (דאפילו הכהן נאמן);
והלכתא אפילו כלשנא קמא.
רפרם בפומבדיתא הוה ליה בוכרא, ויהביה ליה לכהן בלא מומא;
אזל שדא ביה מומא. יומא חד חלש (רפרם) בעיניה,
אייתיה (האי כהן לבוכרא) לקמיה (למיחזי אם מום קבוע הוא, וסבר ההוא
כהן 'השתא חייש בעיניה ולא יכיר שזה הוא שנתן לי בלא מום'), אמר ליה:
בכור זה נתן לי ישראל במומו; ארפסיניה לעיניה (פתח
עינו בכח) -
חזייה בשקריה (שהכיר שהוא נתנו לו בלא מום), אמר ליה:
לאו אנא דיהיבתיה לך?
ואפילו הכי לא חש לה (רפרם)
למילתא (למימר דלא יהיה עוד כהן נאמן לומר 'בכור זה נתנו לי ישראל במומו')?
האי - הוא דחציף (שהרי הוא החזיק עצמו כחצוף לשני
דברים: אחד - שהטיל בו מום, ועוד - דהיה לו להראותו לחכם אחר והראהו לזה עצמו
שנתנו לו),
כולי עלמא לא חציפי.
ההוא שרוע (עינו אחת גדולה ואחת קטנה)
דאתא לקמיה דרב אשי, אמר: למאי ניחוש ליה?: אי כהן הוא אי ישראל הוא (שלא היה מכיר בזה אם כהן אם ישראל, ואמר: ואפילו הוא כהן וחשוד על הבכור -
אין כאן חשדא) - הרי בכור ומומו עמו (שהרי כך נולד)!
אמר ליה רבינא לרב אשי: ודלמא ישראל הוא, ואמר רב יהודה:
'אין רואין בכור ישראל אלא אם כן כהן עמו (דשמא אם יאמר לו קבוע - ישחטנו
ויאכל הוא: דכיון דקבוע הוא - הרי הוא נאכל לכל אדם, אלא שגזילת כהן הוא, והאי לא
חייש לגזילה ואכיל ליה)'?
אמר ליה: הכי? השתא: התם (גבי
שאר מומין שאין מובהקין, איכא למיחשדיה לישראל שמא יגזול את הכהן, ואף על גב דאדם
כשר הוא - בהא מילתא דלא בעי לשוחטו אלא על פי מומחה), (ד)נהי דקדשים בחוץ לא אכיל (דבכרת הוא השוחט קדשים בחוץ),
אממוניה דכהן חשיד (מיהו אגזילה דכהן, דלאו בעלמא -
חשיד);
הכא, מכדי ידע דהאי מום מובהק הוא, מאי טעמא אתיוה קמיה רבנן? משום כבודו דחכם! על
כבודו דחכם לא עביד, איסורא עבד (בתמיה! ודאי לא יגזול)!?
משנה:
הכל נאמנין על מומי מעשר (להעיד
שמאליו נפל בו, ובספק מעשר קאמר, כגון קרא לתשיעי "עשירי", דאמרינן בפרק
אחרון (לקמן נט.) 'אינו נאכל אלא במום').
גמרא:
מאי טעמא?
דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא.
מי ידע הי נפיק (בפתח עשירי שיטיל בו מום מעיקרא)?
וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה (כלומר בעשירי), (ויקרא
כז,לג) לא יבקר בין טוב לרע [ולא ימירנו ואם המר ימירנו
והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל] אמר רחמנא!?
אלא דאי בעי שדי ביה מומא בכולי עדריה.
משנה:
בכור שנסמית עינו, ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו (דהוי מום מובהק) - הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת (שאינן חכמים).
רבי יוסי אומר: אפילו יש שם כ"ג [כל חברי הסנהדרין] - אינו נשחט אלא על פי מומחה.
גמרא:
גמרא:
רבי שמלאי ורבי יהודה נשיאה, תרוייהו משמיה דרבי יהושע בן
לוי, אמרי - ואמרי לה רבי שמלאי ורבי יהושע בן לוי, תרוייהו משום רבי יהודה נשיאה
אמרי: התרת בכור בחוצה לארץ (שאינו ראוי להקריב ואפילו בזמן בית
המקדש) - על
פי שלשה בני הכנסת.
אמר רבא: ובמומין מובהקין.
מאי קא משמע לן?: תנינא: 'בכור שנסמית עינו ושנקטעה
ידו ושנשתברה רגלו - הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת'!?
אי ממתניתין, הוה אמינא 'בחוצה לארץ - אפילו מומין שאין
מובהקין, והאי דקתני 'מובהקין' - להודיעך כחו דרבי יוסי! קא משמע לן.
אמר רב יהודה אמר רבי ירמיה בר אבא, ספק (אמרה לי רבי ירמיה) משמיה דרב, ספק (אמרה לי) משמיה
דשמואל: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה (במומין
מובהקין).
מאי קא משמע לן? תנינא 'הרי זה ישחט על פי שלשה בני
הכנסת'?
אי ממתניתין, הוה אמינא במקום מומחה - קא משמע לן: במקום
שאין מומחה – אִין, במקום שיש מומחה – לא.
אמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם:
שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה;
שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם.
'שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה' -
(בכורות לז,א)
לאפוקי מדרבי יוסי (דמתניתין);
'שלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם' (הא יש חכם - הוא לבדו מתירו) - לאפוקי מדרבי יהודה, דתניא: 'הפרת
נדרים בשלשה; רבי יהודה אומר: אחד מהם חכם'.
'במקום שאין חכם' - כגון מאן (הוי
אותו חכם)?
אמר רב נחמן: כגון אנא.
'רבי יהודה אומר: אחד מהן חכם' מכלל דהנך (דהני תרי) כל דהו (בתמיה, כלומר: אפילו עמי הארץ
השנים? ועמי הארץ היאך ראויין להצטרף)?
אמר רבינא: דמסברי להו (טעמי
הלכות נדרים, ואותו חכם יְלַמֵּד את השנים) וסברי.
רבי יוסי אומר אפילו יש שם כ"ג [כל
חברי הסנהדרין] [אינו נשחט אלא על פי מומחה]:
אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי.
פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים!?
מהו דתימא נמוקו עמו (הא
קיימא לן במסכת גיטין (דף סז.) 'רבי יוסי נימוקו עמו',
ותיהוי הלכתא כוותיה) - קא משמע לן. ('נימוקו' = טעמו: שהיה מביא טעם
לדבריו כל שעה.)
תפשוט מהא (דאמר רב חננאל משמיה דרב 'אין הלכה
כרבי יוסי'), דהך קמייתא (דאמר רב יהודה לעיל 'ספק משמיה דרב
ספק משמיה דשמואל: שלשה מתירין את הבכור') - משמיה דשמואל איתמר, דאי משמיה דרב
- תרתי למה לי (למה ליה למימר לרב תרתי זימני דשלשה מתירין את הבכור
ואין הלכה כרבי יוסי)?
חדא מכלל דחבירתה איתמר [רבנו
גרשום: אלא ודאי לא איתמר אלא חדא משמיה דרב, ואידך מכללא: מדוקיא דההיא איתמר,
ואליבא דרב].
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .