דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף לה
(בכורות לד,ב)
בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: צורם אוזן בבכור ומת מהו לקנוס
בנו אחריו (שלא יאכל מאותו בכור עולמית)? אם תימצי
לומר מוכר עבדו לעובדי כוכבים ומת (במסכת גיטין, דקיימא לן: קונסין אותו
לפדותו עד עשרה בדמיו, ומיבעיא לן התם: אם מת המוכר - מהו לקנוס בנו אחריו? אם
תימצי לומר ולמיפשט בההיא ד)קנסו בנו אחריו, (התם דינא הוא:) דכל
יומא ויומא מפקע ליה ממצות; אם תימצי לומר כוון מלאכתו במועד ומת (הא דאמרינן במועד קטן (דף יב:)
המכוין מלאכתו במועד - דמניח כרמו לבצור ואומר "במועד אבצירנה, שהרי
דבר האבוד הוא, והתירוהו חכמים במועד" - תאבד ולא יבצרנה הואיל ולכך
נתכוין, ומיבעיא לן התם: אם מת קודם המועד - מהו לקנוס בנו אחריו ולא יבצרנה
במועד?) (ואם תימצי לומר התם הוא ד)לא קנסו בנו אחריו משום דלא עבדא
לאיסורא (דהא לא עביד אביו איסורא, דהא מת קודם המועד), הכא (אבל הכא עבד איסורא דמטיל מום בקדשים) - מאי?
לדידיה קנסו רבנן והא ליתיה? או דלמא לממוניה (לבכור)
קנסו רבנן, והא איתיה?
אמר ליה: תניתוה [שביעית פ"ד מ"ב]: 'שדה
שנתקווצה בשביעית (שנטל קוציה ממנה שהיו תלושין
ומפוזרין בה) - תזרע למוצאי שביעית (דליכא
למיקנס מידי, דהא לא עבד בשביעית עבודה חשובה); ניטייבה (נזדבלה על ידי עגלות ומשואות של זבל) נידיירה (על ידי דיר בהמות: שמעמידין ומשכיבין אותה חֹדש או חדשים כדי לזבלה) -
לא תזרע למוצאי שביעית (דקנסינן דעבד עבודה חשובה בשביעית)',
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: נקטינן: 'הטיבה ומת - בנו זורעה', אלמא לדידיה קנסו
רבנן, לבריה לא קנסו רבנן!
אמר אביי: נקטינן:
(בכורות לה,א)
טימא טהרות ומת - לא קנסו בנו אחריו (לשלם, אף על גב דלדידיה קנסו, כדאמרינן בפרק 'ארבעה אבות נזיקין' (בבא
קמא ד:));
מאי טעמא? - היזק שאינו ניכר (שהרי טהרות מונחות לפניו, ואין
היזק ניכר בהן) לא שמיה היזק (לחיוביה אפילו לדידיה מדאורייתא);
קנסא דרבנן - לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן.
משנה:
מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל (לפי שלא היה נגזז מעולם), וראהו קסטור (ממונה)
אחד, ואמר: מה טיבו של זה (שהניחוהו להזקין כל כך)?
אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום.
נטל פיגום (רומח) וצרם אזנו,
ובא מעשה לפני חכמים והתירו (שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה
להתירו נתכוין, שהרי אינו יודע שעל ידי מום שיעשה בו ישחט אלא אם כן נפל בו מאליו);
ואחר שהתירו - הלך וצירם באזני בכורות אחרים, ואסרו.
פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה
ונפסקה זנבו של אחד מהם, והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים והתירו; ראו שהתירו -
הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים, ואסרו.
זה הכלל: כל שהוא לדעתו (שלהטיל
מום נתכוין להתירו) [רבנו גרשום: לדעת הבעלים] –
אסור; שלא לדעתו [רבנו גרשום: שלא ציוו
בפירוש הבעלים, לא לקסדור ולא לתינוקות] – מותר. [רבנו גרשום: אבל כשצרם באזני בכורות אחרים, והתינוקות נמי, ולא
מיחו בידם הבעלים – היינו 'לדעתם'; משום הכי אסור.]
גמרא:
פעם אחרת היה כו':
וצריכא: דאי אשמעינן עובד כוכבים (דהתירו
בכור ראשון על ידו) דלא אתי למיסרך (משום דליכא למימר: אתי האי עובד
כוכבים למיסרך: ללמד להטיל מום בקדשים, דסירכיה דעובד כוכבים לא איכפת לן, שהרי
נהוג הוא באיסורא) אבל קטן דאתי למיסרך אימא לא! ואי אשמועינן קטן - משום
דלא אתי לאיחלופי בגדול (דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא
לו על ידי תינוקות - לא אתי למימר 'אי שדי גדול מומא מישתרי', דגדול בקטן לא מיחלף),
אבל עובד כוכבים דאתי לאיחלופי בגדול - אימא לא?
צריכא.
אמר רב חסדא אמר רב קטינא: לא שנו (דמותר
הבכור על ידי העובד כוכבים) אלא דאמר ליה (לקסדור) '(אינו נשחט) אלא אם כן היה בו מום' (דמשמע
שיפול בו מום ממילא, דליכא למימר דמדבריהם למד עובד כוכבים דניחא להו שיפיל בו מום),
אבל אם אמר ליה 'אם נעשה בו מום' ('נעשה' משמע על ידי אדם) -
כמאן דאמר ליה 'זיל עביד ביה מומא' דמי.
אמר רבא: מכדי ממילא הוא (שלא
היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין); מה לי
'היה' מה לי 'נעשה'? אלא 'נעשה' נמי ממילא הוא, ולא שנא.
זה הכלל כל שהוא לדעת אסור:
לאיתויי מאי?
לאיתויי גרמא (אם הניח בצק ודבילה על גבי אוזן
הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו).
שלא לדעת:
לאיתויי מסיח לפי תומו (שלא
שאלם קסדור 'מה טיבו', אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים 'ראה לא ישחט זה לעולם
אלא על ידי מום' ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום).
משנה:
היה בכור (איל מנגח) רדפו (לאדם לנגחו), בעטו (אדם לבכור) ועשה בו מום
- הרי זה שוחטין עליו (ואפילו כהן, לפי שלהצלתו נתכוין).
גמרא:
אמר רב פפא: לא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל לאחר רדיפה
– לא.
פשיטא!?
מהו דתימא צעריה הוא דמדכר (מה
שרדפו) -
קא משמע לן.
איכא דאמרי אמר רב פפא: לא תימא בשעת רדיפה – אִין, אבל
שלא בשעת רדיפה – לא, אלא אפילו לאחר רדיפה נמי; מאי טעמא? צעריה [הוא] דמדכר.
אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר
העולם (דבכור אינו קדוש עד שתקדשו [היציאה מה]רחם).
אמר רבא: גדיא באודניה (גדי
- אזניו ארוכות, וקודם שיצא כל ראשו נראיין אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא
כל ראשו אינו כילוד); אימרא בשפוותיה (ששפתיו נראין תחלה, ואזניו קשורות
ואינן נראות עד שיצא כל ראשו).
איכא דאמרי: אימרא נמי באודניה: אימור דרך צדעיו (טונפל"ש) נפק.
אמר רבא: אכל ולא מיחזי, פעי (צועק
ופותח פיו הרבה) ומיחזי (אם לבכור יש לו מום בתוך פיו, וכי
אכיל לא מיחזי, אפילו הכי כי פעי מיחזי) הוי מומא (הוי
מום שבגלוי, ונשחט עליו, דאמרינן בפירקין דלקמן (דף לז.) דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי).
מאי קא משמע לן? תנינא [ספרי אמור
פרשתא ז משנה יב]: 'החוטין (ככי דשיני, שקורין ינציב"ה [חניכיים])
החיצונות (אותם שלפנים כנגד חוטמו)
שנפגמו (שניטל מהם מעט)
ושנגממו (או שנגממו: שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום
- הוי מום, הואיל ונראו אותן חוטין), הפנימיות (שהשיניים הגדולות קבועות בהן, שקורין מיישיליר"ש [טוחנות])
שנעקרו (לגמרי - הוי מום, כדמפרש ואזיל: הואיל וכי פעי מיחזי,
אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהם, שהרי חבואות בפה)' - מאי טעמא
(הוי פנימיות מום אפילו בעיקרה)? לאו משום דכי פעי מיחזי?
אמר רב פפא: רבא נמי טעמא דמתניתין מפרש: מאי טעמא נעקרו
הוי מומא? - משום דכי פעי מיחזי.
משנה:
כל המומין הראויין לבא בידי אדם (שיש
לומר אדם הטילו בו, כגון: נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו) - רועי
ישראל נאמנין (לומר 'מאליהן נארעו לו'), רועים
כהנים אינן נאמנין (דנחשדו בדבר). (ובגמרא מפרש מאי קרי 'רועי ישראל' ומאי קרי 'רועי כהנים'; האי דנקט
'ראויין לבא בידי אדם' - לפי שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם, כגון: בעל חמש
רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז, דהוי מום שאין אדם נחשד עליו.)
רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא על של חבירו ואין
נאמן על של עצמו;
רבי מאיר אומר: החשוד על הדבר - לא דנו ולא מעידו.
(דרבן
שמעון בן גמליאל ורבי מאיר מפרש בגמרא)
גמרא:
רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר (מתניתין, דקתני 'רועי ישראל נאמנין' -) 'רועי
ישראל (אפילו הן עומדים) בי כהנים (בבית הכהנים שהבכור שלהם) נאמנין: ללגימא (דליחשדיה שמא על ידי אדם בא לו בכוונה, ורועה זה משקר ובא להתירו כדי
שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו [מאחר והוכרז בעל מום]) לא חיישינן;
(והא דקתני) 'רועי כהנים (אפילו
הן עומדים)' (הכי קאמר:) בי ישראל
אין נאמנין (רועים שהן כהנים אין נאמנין אם הבכור ביד ישראל: דנחשד
האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו): מימר אמר: כיון דקא טרחנא ביה - לא
שביק לדידי ויהיב לאחריני (ויהיב ליה לכהן אחרינא),
והוא הדין כהן לכהן (כלומר: ומסברא נפקא לן דכהן רועה
אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר): דחיישינן לגומלין (דסבר 'אעידנו עכשיו והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום
ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום'), ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר: 'נאמן
הוא על של חבירו (בין רבו בין אחר)
ואינו נאמן על של עצמו (דלא נחשדו כהנים אלא על הבכור של
עצמו שכבר נתנו לו ישראל)', ואתא רבי מאיר למימר 'החשוד על הדבר (דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות) לא דנו ולא מעידו'; (ולקמיה פריך רבי מאיר היינו תנא קמא!?)
וחד אמר: (מתניתין, דקתני 'רועי ישראל
נאמנין' - הכי קאמר:) רועי ישראל והן כהנים (רועי
בהמות ישראל אף על פי שהן כהנים) נאמנין (דמה
לו לשקר):
(בכורות לה,ב)
מימר אמר 'לא שביק (האי
ישראל כהן) צורבא מרבנן ויהיב לדידי (דסתם
רועה - עם הארץ הוא); רועי כהנים והן ישראל (רועי
בהמות של כהנים אף על פי שהרועים ישראל) - אינן נאמנין (להעיד על בכורו של רבו כהן), דחיישינן ללגימא, וכל שכן כהן לכהן
דלא (וכל שכן רועי כהן ובהמות של רבן כהן אין נאמנין), דחיישינן
לגומלין וחיישינן ללגימא, ואתא רבי שמעון למימר 'נאמן על של חבירו (אכהן לכהן קאי, וקאמר דנאמן הכהן הרועה על של רבו, דלא חיישינן לא לגומלין
ולא ללגימא) ואינו נאמן על של עצמו', ואתא רבי
מאיר למימר 'החשוד על הדבר (כהנים חשודים על הבכורות) לא
דנו ולא מעידו';
בשלמא למאן דאמר 'רועי ישראל והן כהנים נאמנין' - היינו
דאתא רבי מאיר למימר 'החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו' (ופליג אדרבי שמעון דשרי אפילו כהן לכהן, ופליג אדתנא קמא דאמר 'רועי בהמות
ישראל ואפילו הן כהנים נאמנין, [ואומר רבי מאיר]
דהרועים כהנים אין נאמנין), אלא למאן דאמר 'רועי כהנים בי ישראל אין
נאמנין', מאי אתא רבי מאיר לאשמועינן? היינו תנא קמא (דהאמר
תנא קמא נמי דכהן אינו נאמן)!?
איכא בינייהו דרבי יהושע בן קפוסאי, דתניא: 'רבי יהושע
בן קפוסאי אומר: בכור בי כהן - צריך שנים מן השוק להעיד עליו (שנים כל שהן, ואפילו כהנים, אבל כהנים שבביתו - לא); רבן שמעון
בן גמליאל אומר: אפילו בנו, אפילו בתו (רבי שמעון לטעמיה, דאמר 'נאמן הוא
על של חבירו', ואביו היינו נמי 'חבירו': דאין כהן נחשד אלא על של עצמו);
רבי יוסי אומר: אפילו עשרה והן בני ביתו - אין מעידין עליו (אבל מן השוק - עד אחד נאמן; דלרבי יהושע צריך שנים מן השוק)' [דומה
לתוספתא בכורות פ"ג מ"ו; במקום רבי יוסי שם הגירסא: רבי] (תנא קמא אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי, דקאמר תנא קמא: רועי כהנים - בין
בי ישראל בין בי כהנים, כדפרישית טעמא - אין נאמנין, אבל כהנים דעלמא – נאמנין,
ואפילו אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלין אלא ברועה דקאי גביה, וסבר 'אעיד את
רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור'; ורבי מאיר לית ליה דרבי יהושע לגמרי:
דכיון דנחשדו כהנים על הבכור - לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק, ואפילו הבכור ביד
ישראל).
כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא: 'ספק בכור שנולד
בי ישראל (דשל ישראל הוא, כגון: רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים,
דאמרינן בפרק שני (לעיל יז.) 'אחד לו ואחד לכהן', ושלו
הוי ספק שמא יצא ראשון, וירעה עד שיומם ואוכלו ישראל) - צריך שנים
מן השוק להעיד עליו (שלא הוטל בו מום בכוונה)'?
כמאן? - כרבי יהושע בן קפוסאי (דכי
היכי דבכור בי כהנים בעי שנים מן השוק להעיד עליו - הכי נמי ספק בכור ביד ישראל)!
רב נחמן אמר: בעלים מעידין עליו (ספק
בכור ביד ישראל אפילו בעליו ישראל נאמן; דכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל,
ואפילו על ספק בכור שנאכל להם), דאי לא תימא הכי (אלא בעלים חשודים עליו) - (אם
כן הוי ישראל חשוד על המומין) [ואם כן] מעשר
לרבי מאיר מי מעיד עליו (מי מעיד על מומו? הא אמר רבי מאיר
'החשוד על הדבר לעצמו אינו מעיד לאחרים', כדחזינן רבי מאיר פוסל אפילו כהנים דשוק)?
מעשר (בתמיה)? - (הא) ודאי מהימן (אפילו בעליו), דאי בעי -
שדי ביה מומא (בהיתר) בכוליה עדריה (קודם
שיעשר, דאכתי לא קדשא חד מינייהו)!
אלא (הכי פריך): ספק בכור
לרבי מאיר (אי בעלים חשודים עליה - נמצאו ישראל חשודים על ספק
בכור, וכל שכן כהנים: דהא אי הוה נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו - בעי
אמתוני עד שיומם, דכהנים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה [בפרק שני
(לעיל יג.)], ואם כן) מי מעיד עליו? וכי תימא הכי נמי:
דלית ליה תקנתא (לרבי מאיר) - והתנן [בכורות
פ"ב מ"ח; דף יח,ב]: 'שהיה רבי יוסי אומר: כל שחליפיו
ביד כהן (כגון האי ספק בכור: שהכהן נטל [אחד מן הספיקות]) -
פטור (ישראל) מן המתנות (כזרוע
ולחיים וקיבה דעשו שאינו זוכה כזוכה, כדאמרן בפרק שני (שם יח.)),
ורבי מאיר מחייב (ומדמחייב ליה רבי מאיר במתנות - מכלל
דבר אכילה הוא)' אלא שמע מינה בעלים מעידין עליו: כהנים הוא דחשידי
אמומי, ישראל לא חשידי אמומי.
איתמר: רב נחמן אמר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל (דאפילו בנו ובתו); רבא אמר: הלכה כרבי יוסי [אפילו עשרה והן בני ביתו -
אין מעידין עליו].
ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: בעלים (כהן
בעליו של בכור) עומדים עמנו בחוץ, נכנס (הבכור) שלם (בבית) ויצא חבול - מעידין עליו (אותם
שבבית שמאליו נפל בו; אלמא אין נחשד אלא כהן בעל הבית שהבכור שלו, כרבי שמעון בן
גמליאל)!?
אימא 'כל בעלים עומדים (בניו
ובני ביתו עומדין עמנו בחוץ ומעיד עליו רועה שהיה בבית)' ולא
חיישינן.
אי הכי מאי למימרא (פשיטא:
הואיל וכל בעליו עמנו - מי יטילנו)?
מהו דתימא ניחוש לחשדא (דרועה
גופיה הטילו בו) - קא משמע לן.
(לישנא אחרינא: אימא כל בעלים
עמנו כלומר: אי אמרי סהדי 'כל בעליו של בכור' - דהיינו הוא ובני ביתו – 'היו
עמנו בחוץ, ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול' – מעידין כלומר: עדותן עדות,
ושרי, הואיל ולא היה איש בבית. ניחוש לחשדא שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו
דבילה על האזן, אי נמי עשו לו גומא ונפל שם.)
והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל, ודוקא בנו ובתו, אבל אשתו –
לא; מאי טעמא? - אשתו כגופו דמי.
אמר ליה רב פפא לאביי: לרבי מאיר, דאמר 'החשוד על הדבר לא
דנו ולא מעידו', וקאמר רבי מאיר 'החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה', כהנים הכי
נמי דלא דייני דינא? והכתיב: (דברים כא,ה)
[ונגשו
הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה'] ועל
פיהם יהיה כל ריב וכל נגע?
(בכורות לו,א)
אימר דאמר רב מאיר לחששא, לאחזוקינהו (בחשודים) מי אמר? ('חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה
כולה' - היכא דמוחזק לן דעובר על דבר אחד.)
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .