דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף כב
(בכורות כא,ב)
משנה:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי
זו (החררה) תקבר (דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר היה
שנימוק, וקדוש בבכורה ביציאתו), ופטורה מן הבכורה.
גמרא:
תני רבי חייא: אינה מטמאה (כנבילה), לא
במגע ולא במשא'.
ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא (השתא סלקא דעתא משום דלא
חיישינן שמא ולד נימוק) - (ולהכי פריך) אמאי 'תקבר'?
(בכורות כב,א)
(ומשני:) כדי לפרסמה (לאם) שנפטרה מן הבכורה (דמדקברינן לחררה - מחזקינן ליה
כולד).
(וקפריך: כיון דפטרת ליה מבכורה)
למימרא דולד מעליא הוא, ואמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא?
אמר רבי יוחנן: (להכי אינה מטמאה:)
משום ביטול ברוב (שבטל הבשר ברוב דם וגנונים*
שיוצאין עמו) נגעו בה. (הא דאמרן דלא מטמא במגע - משום
ביטול ברוב.)
* [לשון המשנה פרק ח 'יש בכור'
מ"א, דף מז,ב; נדה פ"ג מ"ג; כריתות פ"א מ"ה]
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: רבי אליעזר בן
יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד.
רבי אליעזר בן יעקב - הא דאמרן; רבי שמעון מאי היא?
דתנן [נדה פ"ג מ"ד]: 'השליא
בבית (שהפילה האשה שליא ואין ולד ניכר בה) -
הבית טמא (כדקתני טעמא: דאין שליא בלא ולד, אלא שנימוק, ואף על
פי כן מטמא); לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד; רבי שמעון אומר: ולד
נימוק עד שלא יצא'. (ומוקמינן התם דטעמא דרבי שמעון
דאמר הבית טהור - משום ביטול ברוב נגעו בה [במסכת נדה
בפרק 'המפלת' (דף כז.)].)
תנן התם [אהלות פ"ז מ"ו]: 'אין
לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה' (אשה
שמת עוברה במעיה, וישבה על המשבר, ונפתח קבר הרחם בבית זה, ולא יצא הולד, והוציאוה
לבית אחר - טמא הבית הראשון כאילו נולד שם, דטומאה בוקעת ויוצאה; וההיא 'פתיחת
הקבר' אינו לנפלים אלא לנפל שהעגיל ראשו כבר, כלומר: שעב ראשו);
מאי 'כפיקה'?
אמר רב הונא: כפיקה של צמר (למושי"ל
[פקעת של
חוטי צמר])
אמר ליה חייא בר רב לרב הונא: רבי, פריש: של שתי או של ערב (דצריך
פיקה של שתי, שקטנה? או פיקה של ערב, שגדולה)?
אמר ליה: תניא (דפליגי בה) [תוספתא
אהלות פ"ח מ"ו]: '[אין
לנפלים פתיחת הקבר עד שעגלו ראש כ]פיקה של שתי - דברי רבי מאיר; רבי
יהודה אומר: של ערב; רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: משיראו טפיפיות [בתוספתא:
קפופיס]' (רבי אליעזר בר צדוק פליג אתנא קמא,
ואמר: אף על גב שלא העגילו ראש כפיקה - יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כל כך שיראו
בתוך רחמה טפיפיות).
מאי 'טפיפיות'?
אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי אליעזר ברבי צדוק: כך
היו מפרשין בירושלים: כפרידה שכורעת להטיל מימיה (וכורעת
יותר מבהמה וחיה) ונראית פיקה מתוך פיקה (ומתוך
כריעה נפתח רחמה מאד ונראין קמטים ברחם; והיינו 'טפיפיות': תרי זימני 'פי' 'פי'
היינו פיקה).
אמר רב הונא: שמעתי שתי פיקות, אחת של שתי ואחת של ערב,
ואין לי (איני יודע) לפרש.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: 'שלש פיקות שמעתי: אחת של
שתי, ואחת של ערב, ואחת פיקה גדולה של סקאין' - ואין לי לפרש.
כי אתא רבין - פירשה משמיה דרבי יוחנן: של אשה (להיות לה דין פתיחת הקבר) - כשל שתי, של בהמה (שלא תהא כטומאה בלועה לטומאת מגע משום נבילה של נפל, אם הושיט הרועה יד
ונגע בו להוציאו מן הרחם) - כשל ערב (משהעגיל ראש כפיקה של ערב ואי לאו
– 'טומאה בלועה' היא ולא מטמיא, כדתנן: 'בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה
את ידו ונגע בו... טהור' [בפרק בהמה המקשה (חולין פ"ד
מ"ג דף ע:)]); פיקה גדולה של סקאין – כדתניא [תופסתא
כלים מציעא פ"ז מ"ד]: 'גוש (גוש
עפר) הבא
מבית הפרס מארץ העמים שיעורו (לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה
וקדשים)
כפיקה גדולה של סקאין, שהוא כחותם המרצופין (מרצופין
= שקין גדולים של גמי, וכשנועלין אותן - חותמין אותן), וישנו בצד
העליון של מגופת החבית הלחמית (שעושין בבית לחם)' (כלומר: שישנו לאותו חותם בצד העליון של כיסוי שעושין לחביות של חרס, רחב
מלמטה לכסות החבית, והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחז בידים; ואותו צד שהולך וכלה קרי
'צד העליון').
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: 'הלוקח ציר מעם הארץ
משיקו במים (שמא נטמא מחמת מגע עם הארץ) וטהור ממה
נפשך (דודאי מים מעורבים בו): אי מיא רובא נינהו (ובטיל הציר ברוב, ומקבל טומאה מחמת המים), כיון דעביד
להו השקה טהרי להו (מיא סלקא להו טבילה בהשקה: שנותן
הכלי במקוה עד שעוברים מי המקוה על פיו ונושקין עם המים שבתוך הכלי; ואף על גב
דאוכל ומשקה לית להו טהרה במקוה, מיא סלקא להו השקה, דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן,
דזריעה מטהרה מטומאה, דתנן (תרומות פ"ט מ"ז) 'שתילי תרומה שנטמאו ושתלן – טהורין'; בתשובת רבינו גרשון מצאתי
כך),
ואי רובא ציר נינהו - ציר לא בר קבולי טומאה הוא (דזיעה
בעלמא הוא, שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן); מאי איכא? משום הנך מיעוטא דמיא (דמקבלי טומאה, והשקה לא מהניא להו הואיל ורובא ציר, ובאוכל לא סלקא השקה)?
הנך בטלו להו ברובא (ולא הוי הציר טמא)!?
אמר רבי ירמיה: לא שנו (דבטלו
ברוב ומותר הציר) אלא לטבול בהן פיתו, אבל לקדירה – לא (שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה, ומצטרפין יחד, ורבין על הציר,
ומטמאין אותו): מצא מין את מינו וניעור (וניעור
מתורת ביטול וחוזר לטומאה).
יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא (דרבי
ירמיה);
אמר ליה אביי: וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה?
אמר ליה: ואת לא תסברא? והתנן [תרומה
פ"ה מ"ב]: סאה תרומה טמאה שנפלה
(בכורות כב,ב)
למאה חולין טהורין (שלא
הוכשרו, ולא טימאתן בנפילתה): רבי אליעזר אומר: תירום (ירום
משם סאה)
ותרקב [במשניות: ותשרף] (כדין
תרומה טמאה), שאני אומר: היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה (ותרומה טמאה אסורה באכילה); וחכמים אומרים: תעלה (תיבטל), ותיאכל (עם חוליה) ניקודים (ביובש, כמו יבש היה נקודים (יהושע ט,ה); דעכשיו, אף על גב שיש בה
טמאה וטהורה - אין מטמאה את הטהורה בלא הכשר, וטמאה בטילה בטהורה, ותיאכל ניקודים) או
קליות (נמי: דלא מיתכשרי ולא מקבלי טומאה), או
תילוש במי פירות (כמו מי תפוחים ותותים, דמי פירות
אין מכשירין), או תתחלק לעיסות ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה' [ומשום גזירה יתן דמים לכהנים או ירים ממנה סאה ותאכל לכהנים],
ותני עלה: 'אותן חולין
(בכורות כג,א)
לרבי אליעזר - מה תהא עליהן (דלרבנן
- הא אמרינן בכולהו בין חולין בין תרומה ייאכל נקודים או קליות; אלא לרבי אליעזר
דאמר 'שאני אומר' - מי חשבינן להו כטהורין לגמרי)? - יאכלו
נקודין או קליות, או ילושו במי פירות, או תתחלק לעיסות ובלבד שלא יהא כביצה במקום
אחד', ואמר עולא (דקאמר 'יאכלנו נקודים או ילושו'): מה
טעם (מה טעם לא חשבינן להו חולין גמורין, לרבנן - כיון דבטלה, [ו]לרבי אליעזר - הואיל ואית ליה 'שאני אומר')? - גזירה (דאי חשבינן להו טהורין לגמרי, איכא למיחש) שמא יביא קב
חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה, סבר 'איבטלינהו ברובא' (כי הוה ליה קב שאר חולין טמאין - מייתי לה ומערב לה בקב ועוד ממין זה
וקסבר איבטלה לקב קמא ברובא דהאי קב ועוד), וכיון דאיכא האי משהו (וכיון דאיכא בהאי קב ועוד משהו אחד ממאה טמא מן התרומה טמאה שנפלו שם,
ובטלינן עכשיו) - מצא מין את מינו וניעור (מוצא
טמא ראשון את טמא שני, וניעור מתורת טהורה, ומצטרף עם זה, והוו להו פלגא ופלגא ולא
מיבטל! אלמא טומאה שבטלה - חזרה וניעורה מתורת טהרה)!?
אמרו ליה: אם טומאה עוררת טומאה, טהרה עוררת טומאה (בתמיה, כלומר: מים שבקדרה שטהורים, היאך יעוררו מים שבציר לטמא)?
איתיביה (לרבי ירמיה): [פרה
פ"ט מ"ז] 'אפר כשר (של פרה אדומה) שנתערב באפר
מקלה (אפר דעלמא) - הולכין אחר הרוב לטמא (את הנוגע בה כדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא (במדבר יט,כא))' ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא, ואי
אמרת 'טומאה (המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי, אלא) כמאן דאיתיה
דמי (דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת בהדה)', נהי (דהאי אפר) דבמגע לא מטמא (דכיון דרובו טהור - אמרינן באפר
מקלה נגע, שהוא הרוב) - לטמא במשא (אבל במשא מיהא ליטמא, דהא מכל מקום
הטומאה נשא והסיט, וקיימא לן דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא [בפרק
קמא דיומא (דף יד.)])!?
הא איתמר עלה: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע,
אבל מטמא במשא.
והאמר רב חסדא: נבילה בטילה בשחוטה (חתיכת
נבילה שנתערבה בשתי חתיכות שחוטות - בטלה נבלה ברוב מלטמא, דמין בשאינו מינו בטל,
והאי – 'מין בשאינו מינו' הוא): שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה (גירסת רש"י והשטמ"ק: דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה; ומאן דגריס
'שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה' - שבשתא היא, דהא אפשר לנבילה שתהא לה תורת שחוטה
שלא תטמא כלום, כגון: כי מסרחא לה - פרחה טומאה מינה, כדאמרינן לקמן 'הראויה לגר
קרויה נבילה', והכי מפרש במנחות בפרק 'הקומץ רבה'); (ואי אמרת טומאה שבטלה כמאן דאיתא דמיא: דאי משכחת טומאה אחריתי חזרה
וניעורה, הכי נמי:) נהי דבמגע לא מטמא (דלא
אזלינן אחר חתיכת נבילה בשתים דשחוטה), לטמא במשא?
אמר ליה: אתון - בדרב חסדא מתניתו לה? אנן - בדרבי חייא
מתנינן לה: תני רבי חייא: 'נבילה ושחוטה בטילות זו בזו', ואיתמר עלה: אמר
רבי יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.
והא דתנן: [לעיל כא,ב] 'רבי
אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה',
ותני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא (ואוקימנא
לעיל 'משום ביטול ברוב נגעו בה') – (ואי
טומאה המתבטלת ברוב כמאן דאיתא דמי תטמא במשא) אמאי? דנהי
במגע לא מטמא, תטמא במשא?
אישתיק.
דלמא שאני הכא, דהויא לה טומאה סרוחה?
הניחא לבר פדא, דאמר: 'טומאה חמורה - עד לגר (עד שהיא ראויה לאכילת גר תושב אבל אם סרחה ואינה ראויה לגר תו לא מטמאה
במשא)
וטומאה קלה (אבל טומאה קלה של מגע) - (מטמא) עד לכלב (עד שתפסל מאכילת כלב)', (שפיר:) הא לא חזיא לגר (דזו אינה ראויה לגר - להכי לא
מטמאה במשא ובמגע נמי לא, דאמרינן: בדם הלידה נגע, שהוא הרוב); אלא לרבי
יוחנן, דאמר
(בכורות כג,ב)
'אחת זו ואחת זו עד לכלב' הא חזיא לכלב (ותטמא במשא)!?
קשיא (לרבי ירמיה).
[בתוספות עמוד א ד"ה
נבילה, בסוף הדבור, ו"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה קמא
קמא בטל ברוב היתר, ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור ואף על גב דמסתבר דטומאת משא
גופיה ליתא אלא מדרבנן, דהא נתבטל ברוב – מ"מ נהי דגזור רבנן לענין משא לא
גזרו לענין איסור, דלא דמי מטעמא דפרישית. ושמעתי בשם הרא"ש שחולק בשני
ענינים, אד לקולא וחד לחומרא: באכילה אפילו הכל בבת אחת מותר אולי משום דבביטול
ברוב נתבטל השם של האיסור, אבל לגבי משא אין ביטול כלל, שהרי בתוך התערובת ודאי
נמצאת כל הטומאה. לפי זה נראה שהאיסור הולך והטומאה נשארת.]
גופא: בר פדא אמר: טומאה חמורה עד לגר, וטומאה קלה עד
לכלב;
ורבי יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו עד לכלב.
מאי טעמיה דבר פדא?
דכתיב (דברים יד,כא) לא
תאכלו כל נבלה לגר [אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה'
אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו]: הראויה לגר קרויה 'נבילה' ושאינה
ראויה לגר אינה קרויה 'נבילה';
ואידך?
למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא (כגון
שנשתברו אבריה מחיים והתליעה; ההיא - אף על גב דחזיא לכלב - לא מטמאה במשא, דהא
מעולם לא ירדה לטומאת משא; אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה טומאת משא - תו לא
סליק מינה עד שתיפסל מכלב). (ואי קשיא: לעיל נמי אמאי מוקמינן
לה בקשיא? הא הוה ליה לתרוצי 'להכי לא מטמא הך חררת דם במשא: דמעיקרא סרוחה היא,
ואפילו רבי יוחנן מודה בה'!? תריץ: לאו סרוחה מעיקרא היא, דהא חזיא לגר אגב אימיה
כל זמן שהיתה בבטן, והכי מוקי לקמן.)
ואידך?
הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא; למעוטי עפרא בעלמא הוא.
תנן: 'רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת
דם הרי זו תקבר ונפטרת מן הבכורה', ותני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא
במשא, ואמר רבי יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה; מאי איריא משום ביטול ברוב? תיפוק
לי דלא איתחזי כלל?
הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה.
תנן התם [מכשירין פ"ו מ"ג]: 'רבי
אליעזר בן יעקב אומר: ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא (כגון
שהשיקו במים: שנפל לתוכו מים כל שהוא) – טמא' (כדמפרש: נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירם, וכי נפיל ביה כל שהוא - מצא
מין את מינו, ורבו מים על הציר, וטמאים; ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה וניעורה
מוקי ליה שנפלו בו לאחר השקת מי עם הארץ כל שהוא).
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זאת אומרת: נחשדו עמי הארץ
לערב מחצה בציר.
ולמה לי מחצה? אפילו בציר ממחצה נמי, והני משהו הוה ליה
פלגא, ופלגא לא בטיל!
אימא 'עד מחצה' (קרוב למחצה).
איבעית אימא: טומאת עם הארץ דרבנן, טומאת משקין דרבנן [בפרק
קמא דפסחים (דף טז.)]; ברובא גזרו רבנן, בפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן.
משנה:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלוקח בהמה מניקה מן העובד
כוכבים - אין חוששין שמא בנה של אחרת היה (שיהא הבא אחריו בכור ספק, דנימא:
'הך בהמה לא ילדה מעולם, אלא שאהבה זו את בן חבירתה; ואי משום דיש לה חלב - הא
איכא מיעוטא דחולבות אף על גב שאינן יולדות; הא - ודאי לא אמרינן, אלא ודאי בנה
הוא, ופטורה מן הבכורה);
נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות (בחורות
שלא ילדו עד עכשיו) מניקות ושאינן מבכירות מניקות - אין חוששין שמא בנה של
זו בא לו אצל זו או שמא בנה של זו בא לו אצל זו (דליחוש
לכולהו בספק בכורות, אלא ודאי אותם הכרוכים אצל המבכירות הוו בכורות וודאין, ואותן
הכרוכים אחר שאינן מבכירות - בוודאי הוו פשוטין וודאין).
גמרא:
אמר רב [נחמן משמיה דרב שטמ"ק]:
הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא.
אמר רב ששת: אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא;
אהייא?: אילימא ארישא - מפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא! אלא אדרבי אליעזר בן יעקב? 'משנת
רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ('קב' = מעט: שלא הוזכר אלא במקומות
מועטין, ומה שאמר 'נקי' - הוא שהלכה כמותו)' (ולא
איצטריך לרב לאשמועינן)! אלא אדרבן שמעון בן גמליאל - מפלג פליג בברייתא! אלא
אדרבי יוסי בן המשולם? הא אמר רב חדא זימנא, דאמר רב: הלכתא כרבי יוסי בן המשולם!?
אלא אשער בעל מום? מיפלג פליגי עקביא בן מהללאל ורבנן!? (הלכתא נינהו במתניתין, ומפרש לקמן.)
לעולם אדרבן שמעון בן גמליאל, והא קא משמע לן: דברייתא לא
'פלוגתא' היא (לא חשיבא 'פלוגתא', וכיון דבמתניתין לא פליגי עליה -
הלכתא כוותיה).
וכיון דאמר רב 'הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא',
(בכורות כד,א)
'הלכה כרבי יוסי בן המשולם' למה לי (הא
מהך שמעת מינה דהלכתא כוותיה, דהא לא פליגי רבנן עליה)?
אי אמר הלכתא בכוליה פירקין, ולא אמר 'הלכתא כרבי יוסי בן
המשולם', הוה אמינא ('הלכה בכוליה פירקין' -)
אדרבי יוסי בן המשולם קאי, ומאי 'בכוליה פירקין' (דמשמע
טובא) - (משום) דרבי יוסי תרתי אמר (במתניתין: עושה מקום לקופיץ, וכן
תולש את השער לראות את מקום המום) ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא (אבל אדרבן שמעון לא אמר רב, דהו אמר 'בר מפלוגתא', ואדרבן שמעון איכא
פלוגתא בברייתא, ופלוגתא היא) - (להכי) אשמעינן
'הלכה כרבי יוסי' (בהדיא): לאשמועינן (לגלויי ולמימרא) דאדרבן שמעון בן גמליאל קאי (האי
'הלכתא בכוליה פירקין'), ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .