דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף טו
(בכורות יד,ב)
[כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן...] אם מתו - יפדו:
אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי שמעון, דאמר (בפרק בתרא
דתמורה (דף לב.)):
'קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה [ויקרא
כז,יא-יב: ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד
את הבהמה לפני הכהן: פסוק יב: והעריך הכהן אתה
בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה], קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה' (ומדאמר רבי שמעון 'קדשי בדק הבית לא היו...',
מכלל דקרא - בקדשי מזבח כתיב), דתנן [תמורה
פ"ז מ"ג]: 'רבי שמעון אומר קדשי בדק הבית, אם מתו – יפדו' ומודה רבי שמעון
בבעל מום מעיקרו שנפדה (אף
על גב דקדשי מזבח, וממאי דתנא דמתניתין סבירא ליה 'קדשי מזבח היו בכלל העמדה
והערכה': שצריכין שיהו חיין בשעת פדייה, כדכתיב והעמיד
את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך
אותה: מדקתני סיפא גבי קָדַם הקדשן את מומן' דאגב שקידשן
למזבח - מקדישין תמימים);
מאי טעמא? דאמר קרא [ויקרא כז,יב]: 'אותה': 'אותה' -
למעוטי בעל מום מעיקרא;
אבל חכמים אומרים [תמורה פ"ז מ"ג, תנא קמא]: 'אם מתו יקברו'; מאן 'חכמים'?
(לאו
הנך רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון במסכת תמורה, דהתם אמרינן 'לדברי הכל בעל מום
מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה', אלא) תנא דבי לוי הוא, דתנא דבי לוי: הכל
היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו;
וכן תנא דבי לוי במתניתיה: 'אפילו חיה (דאינה ראויה למזבח), אפילו עוף'.
והכתיב 'אותה'?
'אותה' לתנא דבי לוי קשיא.
אבל רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון, מאי? הכי נמי דאם מתו יפדו (דבבעל מום מעיקרא מודו)? אי הכי -
(בכורות טו,א)
'זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו' מיבעיא ליה!?
אמרי: רב (דלא מוקי מתניתין כרבנן) - (סבירא ליה) כרבי שמעון בן לקיש, דאמר (התם): לרבנן, קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה
והערכה, קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, ו(הילכך )לא מיתוקמא מתניתין (כולה) כרבנן,
דקתני סיפא (דמתניתין) 'ואם מתו - יקברו' (שמע מינה דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה).
ממאי דהא 'מתו - יקברו' משום דבעי העמדה והערכה הוא? דלמא משום דאין פודין את
הקדשים להאכילן לכלבים הוא?
אמרי: אם כן (דטעמא
דמתניתין משום אכילה דקדשים לכלבים הוא), ניתני 'אם נעשו טריפה - יקברו' (דמשמע: אף על גב דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה –
יקברו, הואיל ולא חזו אלא לכלבים; ומדנקט 'מתו' - שמע מינה טעמא משום העמדה
והערכה);
ואיבעית אימא: לעולם, רב כרבי יוחנן סבירא ליה (דאמר התם: לרבנן, אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל', ומיתוקמא
סיפא דמתניתין כרבנן, ורישא נמי מיתוקמא כדידהו: דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו), ותני 'זו
דברי רבי שמעון ומחלוקתו'.
אבל קדם הקדשן [את
מומן - או מום עובר להקדשן - ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע, ונפדו - פטורין מן
הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד]:
מנא הני מילי?
דתנו רבנן [דברים יב,כב: אך כאשר יאכל את
הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו] (ומוקמינא [בספרי ראה פסקא עא]
דבפסולי המוקדשין שנפדו הכתוב מדבר): 'צבי (ואיל)': מה צבי (ואיל) פטור מן
הבכורה (גירסת רש"י: 'פטורין מן
הבכורה', דבקרך וצאנך כתיב [דברים
יב,יז: לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך
וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך]) - אף פסולי המוקדשין פטורין מן
הבכורה;
אוציא אני את הבכורה ולא אוציא את המתנות? (ולקמן פריך: מאי אולמיה דמתנות מבכורה?)
תלמוד לומר 'איל': מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות (צבי ואיל פטורין מן המתנות, דכתיב במתנות [דברים
יח,ג] אם שור אם שה) - אף
פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות;
אי מה צבי ואיל חלבן מותר - אף פסולי המוקדשין חלבן מותר?
תלמוד לומר: 'אך' – חלק'.
אמר מר: 'אוציא את הבכור ולא אוציא את המתנות' - מאי שנא (מתנות דלא נפקי מקרא קמא)?
(ומתרץ:) אוציא את
הבכור - שאין שוה בכל (שאינה
נוהגת בנקבות כזכרים), ולא אוציא את המתנות ששוות בכל? -
תלמוד לומר: 'איל'.
אמר ליה רב פפא לאביי: אי מה צבי ואיל, אין 'אותו ואת בנו' נוהג בהן (אין אותו ואת בנו נוהג בצבי ואיל דכתיב ושור או שה [ויקרא
כב,כח]) - אף פסולי המוקדשין אין 'אותו ואת בנו' נוהג בהן?
אמר ליה: למאי מדמית להו (לפסולי
המוקדשין, דתיפטרינהו מ'אותו ואת בנו')?: אי לחולין – 'אותו ואת בנו' נוהג בו,
ואי לקדשים 'אותו ואת בנו' נוהג בו!? ('אותו
ואת בנו' נוהג בחולין ובמוקדשין [כדמפרש בשחיטת חולין (עח.)].)
אמר ליה: אי הכי, גבי חלבו [החֵלֶב שלו] נמי נימא הכי (אמאי איצטריך אך
למיסר? תיפוק לי דאסור): למאי מדמית להו (כיון דאמרת אף על גב דאיתקוש לצבי ואיל לא נפקי מתורת קדשים)?: אי
לחולין - חלבן אסור, ואי לקדשים - חלבן אסור!? אלא לאו מי אמרת 'אך' ולא חלבן? אימא נמי 'אך' ולא אותו ואת בנו!? (ומסתברא דהיקשא למיפטר מבכורה ומתנות אתיא, ואך למיסר חלבו ואותו ואת בנו: דהשתא מדמינן להו לקדשים
גמורין, דאי אמרינן איפכא - לא מדמינן להו לא לקדשים ולא לחולין!)
רבא אמר: 'אך' - לאותו ואת בנו הוא דאתא,
וחלבו – מ'דמו' נפקא, דכתיב (בבכור בעל מום): (דברים
טו,כג) רק את דמו לא תאכל [על הארץ תשפכנו כמים]*; מאי 'דמו'? אילימא דמו ממש - לא יהא אלא דמן דצבי ואיל; אטו דמן דצבי
ואיל מי שרי? אלא 'דמו' =
חלבו.
*[לפי גירסת הספרים וגירסת רש"י; אך נראה
הפסוק דברים יב,טז: רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו
כמים שאז הכל בפרשה אחת, בפסולי המקודשין, וכן
בהערה בשוליים בש"ס וילנא; אולם בגירסא בגמרא צריך לפי זה לשנות את 'דמו' ל-'הדם', ואת 'חלבו'
ל-'החלב'; לחילופין היה אפשר לדרוש הכל מפרשת הבכור בדברים טו!]
תוספות
ד"ה רק את לא תאכל. האי קרא - גבי בכור כתיב, והרבה תימה דלא מייתי רק את הדם לא תאכל דכתיב גבי שאר פסולי המוקדשים!
ואין
להקשות דדילמא איצטריך לחמשה לאוין האמורין בדם דמפרשי פרק קמא דכריתות [דף ד:],
דהא טובא לאוין כתיבי יותר מחמשה: חד ב'ויקרא', וחד ב'צו את אהרן', ותרי ב'אחרי
מות', וארבעה ב'ראה' - הרי שמונה בר מהאי דבכור!? ושמא דריש להו למילתא אחריתי.
וליכתוב רחמנא 'חלבו'?
אי כתב רחמנא חֵלֶב, הוה אמינא אהני היקישא (דאיתקוש לצבי ואיל) ואהני קרא (דכתיב את [דמו =]חלבו לא תאכל): אהני היקישא למעוטי מכרת, (והוה מיסתבר טעמא שפיר:) דכי כתב כרת - אאוכֵל חלב בהמה
(הראויה לקרבן) הוא דכתיב, שנאמר (ויקרא
ז,כה) כי כל אוכל חלב מן הבהמה [אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האכלת מעמיה], ואהני קרא למיקם עליה בלאו בעלמא (דלא תישרייה לגמרי); להכי אפקיה רחמנא בלשון 'דמו', לומר לך: מה דמו בכרת - אף חלבו
בכרת.
והא תנא (דברייתא דלעיל) ''אך' - ולא חלבו' קאמר (ורבא - היכי מצי למימר דאך
- לאותו ואת בנו אתא)?
(והאי
דקתני 'תלמוד לומר: אך - חלק' -) הכי קאמר: אילו לא נאמר 'דמו' (אפילו לא כתב קרא - מצינא לאפוקי מהכא:) הייתי אומר ''אך' ולא חלבו'; עכשיו שנאמר 'דמו' - לאותו ואת בנו הוא דאתא.
[אבל קדם הקדשן את מומן - או מום עובר להקדשן - ולאחר מכאן
נולד להן מום קבוע, ונפדו...] ואינן יוצאין לחולין [ליגזז
וליעבד]:
מנא הני מילי?
דתנו רבנן [ספרי ראה פסקא עא]: [דברים
יב,טו: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר
כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל (ואוקימנא בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן) ]: 'תזבח - ולא גיזה; בשר - ולא חלב; [עד כאן בספרי] ואכלת - ולא לכלביך'; מכאן שאין פודין את הקדשים
להאכילן לכלבים'.
(בכורות טו,ב)
איכא דאמרי: 'תזבח ואכלת: אין לך בהן אלא היתר אכילה משעת זביחה ואילך, אבל פודין את
הקדשים להאכילן לכלבים'. (מהכא
מפיק גיזה וחלב דאסור, ובשר - אורחיה דקרא, ולא דריש ואכלת לאפוקי כלבים.)
[אבל קדם הקדשן את מומן - או מום עובר להקדשן - ולאחר מכאן
נולד להן מום קבוע, ונפדו...] וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן:
היכי דמי?: אילימא דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן – אמאי? ולד צבי ואיל נינהו!
אלא דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן (הילכך אסירי, וקדושה לית להו לא ליקרב ולא לדמיהן, כדמפרש לקמן: 'מה תהא
עליהן').
הא (נולדו) לפני פדיונן - מיקדש נמי קדשי;
מנא הני מילי (דלפני פדיונן אם נולדו קדשי)?
דתנו רבנן: (גבי
שלמים כתיב [ויקרא
ג,א: ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב] אם זכר אם נקבה תמים [יקריבנו לפני ה']; וקרא יתירא הוא: דנישתוק קרא מיניה, ומדלא קבע בה זכר כדקבע בעולה -
ממילא דנקבה נמי חזיא; זכר
ונקבה תו למה לי?) ''זכר' - לרבות את הולד (ולד שלמים; ואי קשיא 'תיפוק ליה מאשר יהיו לך [דברים
יב,כו: רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר
יבחר ה']? – תריץ: תנאי היא: איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי
לה מהכא; והכי מפרש במסכת תמורה בפרק 'אלו קדשים' (דף יז:)); ו'נקבה' - לרבות את התמורה [עד
כאן ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא יג פרק טז משנה ח] [עיין
שטמ"ק א];
ואין לי אלא ולד תמימין (ולד
בהמה תמימה) ותמורת תמימים; ולדי בעלי מומין (שקדם הקדשן את מומן) ותמורת בעלי מומין - מנין? כשהוא אומר
'אם זכר' - לרבות ולד בעלי מומין; 'אם נקבה' - לרבות תמורת בעלי מומין'; אותן ולדות שלאחר פדיונן (נולדו, ונתעברו קודם פדיונן) - מה תהא עליהן (דהא לא חזו לא לגופן ולא לדמי, כדמפרש [להלן] רב הונא)?' לפני פדיונן מיפלג פליגי בהו (בהא דאמרן לעיל 'אם
זכר - לרבות ולד בעלי מומין'): איכא למאן
דאמר (במסכת תמורה בפרק 'אלו קדשים' (שם)) קדשי
ליקרב, ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה (עד
שיוממו, וימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה); דלאחר פדיונן מה תהא עליהן? אמר רב
הונא: כונסן לכיפה (לחדר) והן מתין (ברעב), דהיכי ליעביד?: ליקרבינהו? - מכח
קדושה דחויה קאתו (דאית
בהו תרתי לריעותא: חדא - דאִמוֹתָן בעלי מומין שנראו ונדחו; ועוד - דלאחר פדיונן
נולדו, והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב הואיל ואידחו תו לא מיחזו);
ליפרקינהו? - לא אלימי למיתפס פדיונן (בקדושתן,
כדי שיצאו הן לחולין, שכבר יצאו קדושתן אגב פדיון דאמן). (דהאי דאסורין - גזרה בעלמא הוא, כדלקמן; אבל מדאורייתא - עובר ירך אמו
הוא, ופקעה קדושתן בפדיון אמן, כדאמרן לעיל גבי קדושת דמים: דולדן מותר לאחר
פדיונן - קדושת הגוף נמי לא שנא, דאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין
פדיון, אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום.)
אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא: 'סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח'; סמוך
לפדיונן - למימרא דבני פדייה נינהו (בתמיה,
כלומר: דשייך למימר בהו לשון פדייה קודם שיתפיסן – בתמיה: והא לא אלימי)!?
אלא אימא 'סמוך לפדיון אִמָּן מתפיסן לשם אותו זבח' (דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן, דחשבינהו, ולא פקעה קדושתייהו על ידי
פדיון אמן, וממתין עד שיוממו ופריק להו);
טעמא מאי (אמר רב הונא 'מומתין', ולא מתקין
להו כרבי חנינא)?
אמר רבי לוי: 'גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים' [תמורה יח,א; כד,א]. (אי אמרת אית להו תקנתא לולדות - אתי לגדל עדרים מפסולי המוקדשין: דכי נפיל
ביה מומא בבהמת קדשים - לא פריק ליה
ואתי למיכלינהו בלא פדיון, אבל כי מפסדינן לולדות - ממהר לפדות את האם מיד
כשיפול בה מום;
מפי רבי אליעזר ובתשובתו.
לישנא אחרינא: בין למאן דאמר
מומתין, בין למאן דאמר מתפיסן - מאי טעמא אטרחוהו רבנן לשבקינהו
באיסורייהו? - גזרה שמא יגדל עדרים עדרים: שילדו גם אותן ולדות ולדות
אחרים, ואתי בהו לידי תקלה, אבל לאחר שיפדם - לא איכפת אם יולדין: דוולד צבי ואיל
נינהו.
לישנא אחרינא, ועיקר, מפי המורה: וטעמא
מאי - אמתניתין קא מהדר: דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן? הא פקע קדושתייהו
בפדיון אמן, כי היכי דפקעא גבי קדושת דמים: דולדן מותר לאחר פדיון, כדאמר לעיל: גזירה
שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך ולדות הנולדים לאחר פדיון, ואתי
בהו לידי גיזה ועבודה; אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן - לא גזרינן, משום מילתא דלא
שכיחא היא, דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו:)
'המתפיס בעלי מומין למזבח - עובר בחמשה לאוין', ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן
היכא דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונן, ולא גזרינן: כיון דאסרת להנך דאיעבר לפני
פדיונן לא אתי לדחויינהו.)
בעא מיניה רבינא מרב ששת: מהו שמתפיסן (לאותן ולדות שבמעי פסולי המוקדשין) לכל זבח שירצה?
אמר ליה: אין מתפיסן (אלא
לאותו זבח).
מאי טעמא?
אמר ליה: גמר בשעריך בשעריך (כתיב
בבכור [דברים
טו,כא] וכי יהיה בו מום [פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה’ אלקיך] [דברים טו,כב] בשעריך תאכלנו [הטמא
והטהור יחדו כצבי וכאיל] ובפסולי המוקדשין כתיב [דברים
יב,טו: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלקיך] אשר נתן לך בכל שעריך [הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל]) מבכור: מה
בכור אין מתפיסן לכל זבח שירצה, דכתיב (ויקרא כז,כו) אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא
יקדיש איש אותו [אם שור אם שה לה' הוא] (אלמא לא חל עליה שום קדושה אחריתי) - אף הני אין מתפיסן לכל זבח שירצה.
תניא כוותיה דרב ששת: 'קדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו - חייבין בבכורה
ובמתנות; בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים (ואף על גב דאסירי בגיזה קודם פדייה - לא לקי עליה, דכי
כתיב [לא תעבד בבכור שורך ו]לא
תגוז [בכור צאנך] [דברים
טו,יט] - אקדשים גמורין כתיב; ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה
מן ההקדש); בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה (דטוב מעיקרו בעינן, כדפרישית לעיל); ולפני
פדיונן מועלין בהן (דהא
נהנה מן ההקדש דלא גרעי מקדשי בדק הבית), ולאחר פדיונן אין מועלין בהן;
וולדותיהן חול (אפילו
נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן), ונפדין תמימים (אם נתעברו וילדו קודם פדיונן) ומתפיסן לכל זבח שירצה; כללו
של דבר: הרי הן כחולין לכל דבריהם: אין לך בהם אלא מצות עלוי בלבד (שמעלין אותן בדמים); אבל קדם הקדישן את מומן או
מום עובר להקדישן, ולאחר מכאן נולד מום קבוע, ונפדו - פטורין מן הבכורה ומן
המתנות; בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים, ובין
לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה (ולקמן קאמר דתמורה שלאחר פדיונן מתה); לפני פדיונן מועלין בהן,
ולאחר פדיונן אין מועלין בהן (דאיתקיש
לצבי ואיל; אבל לענין גיזה – לא, דכתיב [דברים
יב,טו] 'תזבח - ולא גיזה'), וולדותיהן קודש (אם נתעברו קודם פדיונן), ואין ניפדין תמימין, ואין
מתפיסן לכל זבח שירצה (והיינו
דרב ששת); כללו של דבר: הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ואין
לך בהן אלא היתר אכילה בלבד.'
כללו של דבר דרישא [הרי הן כחולין לכל דבריהם: אין לך
בהם אלא מצות עלוי בלבד] - לאתויי שוחטן בחוץ, דפטור; כללו של דבר דסיפא [הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ואין לך בהן אלא היתר אכילה
בלבד] -
(בכורות טז,א)
לאתויי חלבו (דאסור). (ולאתויי שוחטו בחוץ דחייב לא אמרינן, משום דאם כן
איבעי לן למימר בדוקין שבעין; ועוד סיפא קתני לקמן 'השוחטן בחוץ פטור'; וכללא
דרישא לא אצטריך לאיתויי חלבו דשרי, דהשתא ולדן דכגופן דמי: דעובר ירך אמו הוא –
שרי, כל שכן חלבו, דמיא בעלמא הוא!)
אמר מר 'אין נפדין תמימין ואין מתפיסן לכל זבח שירצה': 'תמימים'
- הוא דלא מיפרקי, הא בעלי מומין מיפרקי <(אותם
שנתעברו קודם פדיון ונולדו לאחר פדיון, וכגון שתפסן לשום זבח, דאלימא קדושתייהו
למיתפס פדיונן); (וכשהוא
מתפיסן לשם זבח -) 'לכל שירצה' - הוא דאין מתפיסן,
הא לאותו זבח מתפיסן; היכי משכחת לה (פירושא
הוא, כלומר: היכי משכחת תירוצא דמילתא דמשמע בעלי מומין נפדין, ולשם זבח אחר לא
יתפיסם? אלא היכי עביד)? - דמתפיסן לאותו זבח;
'ונפדין במומן' (כשיפול
בהן מום) - נימא תיהוי תיובתא דרב הונא (דאמר לעיל 'כונסן לכיפה והן מתים')?
אמר לך רב הונא: הוא הדין דאפילו בעלי מומין אין נפדין, ואיידי דתנא רישא 'נפדין
תמימים' (דחידוש הוא דאפילו תמימים נפדים) - תנא נמי
סיפא 'אין נפדין תמימים', ואיידי דתנא רישא 'לכל זבח שירצה' תנא נמי
סיפא 'לכל זבח שירצה'.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .