דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

לזכר אמי מורתי חנה הולנדר ז"ל נפטרה ד אלול תשס"ב

 

בכורות דף יד

(בכורות יד,א)

משנה:

[פרק ב משנה ב במשניות] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן (שהיה להם מום קבוע, והקדישן להמכר ולהבא מדמיהם קרבן למזבח) ונפדו - חייבין בבכורה (לאחר פדיונן אם ילדו) ובמתנות (זרוע לחיים וקיבה כחולין גמורין), ויוצאין (בפדיונן לגמרי) לחולין ליגזז וליעבד (כחולין גרידי, משום דמעיקרא לא חיילא עלייהו קדושה חמורה), ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן,

והשוחטן בחוץ פטור (אפילו קודם פדיון: דאפילו הוי מומן קל, כגון דוקין שבעין - דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ - הכא פטור, משום דלא חלה עליהן מתחילה קדושה כל כך), ואין עושין תמורה (מפרש בגמאר); ואם מתו (קודם פדיונן) יפדו (להאכילן לכלבים: דאין קדושתן חמורה; ותו קא משמע לן: דגרעי משאר קדשים שאין נפדין אלא חיין: שיוכלו לעמוד בפני הכהן בשעת הערכתן, דכתיב (ויקרא כז,יא-יב) והעמיד את הבהמה וגו' והדר והעריך הכהן וגו') -

חוץ מן הבכור ומן המעשר (שאפילו במומן חלה עליהן קדושה חמורה: דבכור - רחם מקדשו, ובמעשר כתיב (שם: ויקרא כז,לג) לא יבקר בין טוב לרע דמשמע: בין תם בין בעל מום – קדוש: טוב = תם, רע = בעל מום);

[פרק ב משנה ג במשניות] וכל שקדם הקדשן את מומן - או מום עובר להקדשן (מום עובר כמאן דליתיה דמי, וחלה עליהן קדושה) - ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע, ונפדו - פטורין מן הבכורה ומן המתנות (מפרש בגמרא), ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד (שאפילו לאחר פדיונן אסורין בגיזה ועבודה, כדמפרש בגמרא);

ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן (מפרש בגמרא: כשנתעברו קודם פדיונן וילדו לאחר פדיונן),

והשוחטן בחוץ (קודם פדיונן) חייב (כרת; ובגמרא מפרש בדוקין שבעין דראוין הן לפנים, ואליבא דרבי עקיבא, דאמר 'אם עלו לא ירדו'; אבל בשאר מומין – לא, דאמרינן במסכת יומא (דף סג:) 'הראוי לאהל מועד חייבין עליו',  אי לא - לא), ועושין תמורה; ואם מתו – יקברו (ואין נפדין, דבעי העמדה והערכה). 

 

גמרא:

(ארישא קאי:) טעמא – דנפדו, הא לא נפדו - פטורין מן הבכורה ומן המתנות; קסבר קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות. (קדושת דמים פטורה מן הבכורה כקדושת הגוף, דמפרש לקמן מקראי דפטורה מבכורה וממתנות.)

 

ויוצאין לחולין [ליגזז וליעבד]: 

טעמא – דנפדו, הא לא נפדו - אסירי בגיזה ועבודה; מסייע ליה לרבי אליעזר, דאמר: קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה (והני - כקדשי בדק הבית דמו: דהם עצמן לא הוקדששו מתחילה אלא לדמיהן).

אמרי: לא (לא תסייעיה ממתניתין): (ד)'קדושת דמים למזבח (דהוקדשו לשם כן שיהיו הדמים קריבין למזבח)' הוא דמיחלפא ב'קדושת הגוף למזבח' (והתם הוא דאסור בגיזה ועבודה משום דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח) - גזרו בהו רבנן, אבל קדשי בדק הבית – לא.

 

ולדן וחלבן מותר [לאחר פדיונן]: 

היכי דמי? אילימא דאיעבר ואתיליד לאחר פדיונן – פשיטא: חולין נינהו! אלא דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן; הא (ולדות שנולדו) לפני פדיונן אסירי (אסורין בהנאה בלא פדייה; ומיקרב לא קרבי: דמכח קדושה דחויה אתו: דאמם לא הוקדשה למזבח); -

 

(בכורות יד,ב)

(אותן וולדות שנולדו לפני פדיונן) נפדין תמימים או אין נפדין תמימין?

תא שמע: 'המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח וילדו - ימכרו ואין צריכין מום, שאין קדושה חלה עליהן: שלא יהא טפל (ולד) חמור מן העיקר (אם אלמא נפדין תמימים)'; (וקא דייק הש"ס:) טעמא (דלא בעי מום - משום) 'שלא יהא טפל חמור מן העיקר (דמכח בעל מום אתו)', אבל הקדיש זכר לדמיו (הא לא אתו מכח בעל מום, אלא לדידהו מקדיש להו לדמיהן) - קדוש קדושת הגוף (לא נפקי לחולין בלא מום, דקדוש קדושת הגוף);

מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: הקדיש זכר (איל) לדמים (שימכרנו ויביא בדמיו עולה) - (הוא עצמו) קדוש קדושת הגוף (ויקרב עולה; להכי נקט 'זכר': דחזי לעולה, משום דרובא דמייתו - קרבן עולה מייתו). 

 

[כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ...] והשוחטן בחוץ פטור: 

רבי אלעזר מתני '(השוחט בחוץ) חייב' (לאו כרת קאמר, אלא מלקות), ומוקי לה (להאי 'חוץ') (כגון ששחטו) בבמת יחיד (בשעת היתר הבמות), דאמר רבי אלעזר: מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות (שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו, כגון במת מנוח וגדעון ושמואל) שהוא בלא תעשה? שנאמר (דברים יז,א) לא תזבח לה' אלהיך שור ושה [אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלקיך הוא]; אם אינו ענין לבמה גדולה (נוב וגבעון שהן של צבור), דכתיב (ויקרא כב,כב) עורת או שבור [או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'] - תנהו ענין לבמת יחיד.

אימא: 'אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין לבכור': סלקא דעתך אמינא הואיל וקדוש כשהוא בעל מום (להיות אסור בגיזה ועבודה) - ליקרב נמי כשהוא בעל מום? - קא משמע לן דלא אמרי.

בכור? בהדיא כתיב ביה (דברים טו,כא) [וכי יהיה בו מום] פסח או עור [כל מום רע] לא תזבחנו [לה' אלהיך]!

ואימא: 'אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין למעשר' (ולעולם בבמה גדולה), דסלקא דעתא אמינא: הואיל וקדוש במומו - דכתיב (ויקרא כז,לג) לא יבקר בין טוב לרע [ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל] (לא יבקר = לא יבדוק בין תם לבעל מום: דאיזה שיהא עשירי - יהא קדוש) - נקרב נמי במומיה? - קא משמע לן דלא.

אמרי: מעשר נמי גמר העברה העברה* מבכור (מה בכור בעל מום לא קרב - אף מעשר בעל מום לא; כי אתא קרא - לבמת יחיד).

*[שמות יג,יב: והעברת כל פטר רחם לה’ וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'; ויקרא כז,לב: וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה']

אימא: 'תנהו ענין לתמורת קדשים', דסלקא דעתא אמינא: הואיל וקדושה כשהיא בעלת מום, דכתיב (ויקרא כז,י) לא יחליפנו ולא ימיר אותו [טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש] (ולא ימיר אותו טוב ברע - דהיינו בעל מום, אם המר ימיר - יהיה קדש אפילו בעל מום) - קריבה נמי כשהיא בעלת מום? - קא משמע לן דלא: אמר קרא 'והיה הוא ותמורתו': מקיש תמורתו לו: מה הוא, בעל מום לא - אף תמורתו, בעל מום לא.

מתקיף לה רבי זירא: אימא תנהו ענין לולדות קדשים (ולדות בעלי מומין שנולדו מקדשים תמימים): דסלקא דעתא אמינא 'הואיל וקדושין כשהן בעלי מומין אגב אמן, כשהן בעלי מומין נמי קרבי? - קא משמע לן דלא.

אמר רבא: כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל (מקרא אחרינא ולא איצטריך האי להכי), דתנא דבי רבי ישמעאל: (דברים יב,כו) רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך [תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה']:

'רק קדשיך' - אלו התמורות; (דאתא לאשמועינן שיקרבו למזבח: דאי לעיקר הקדש אתא - למה לי למכתב שיעלם לירושלים? הא שמעינן קראי טובא 'השמר לך פן תעלה עולותיך [בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו'] (דברים יב,יג-יד))

'אשר יהיו לך' - אלו הוולדות (של קדשים);

'ונדריך' - הקישן הכתוב לנדר: מה נדר, בעל מום לא - אף הני נמי בעל מום לא (הלכך כי אתא לא תזבח - לבמת יחיד אתא).

 

[כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ...] ואין עושין תמורה: 

מאי טעמא?

דאמר קרא: (ויקרא כז,י) לא יחליפנו ולא ימיר [אתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש]: ההשתא רע בטוב אמרת לא (שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קודש בעל מום ויאמר 'זו תמורת זו'), טוב ברע מיבעיא? אלא (להכי כתיב טוב ברע): טוב מעיקרו (בשנתפס בקדושה כשהוא תמים) עושה תמורה (עושה תמורה אף על פי שהומם, כדכתיב או רע בטוב, דמשמע: רע של קודש בטוב של חולין: דרע של קודש עושה תמורה), רע מעיקרו אין עושה תמורה.

 

[כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ...] אם מתו - יפדו: 

אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי שמעון, דאמר (בפרק בתרא דתמורה (דף לב.)): 'קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה [ויקרא כז,יא-יב: ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן: פסוק יב: והעריך הכהן אתה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה], קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה' (ומדאמר רבי שמעון 'קדשי בדק הבית לא היו...', מכלל דקרא - בקדשי מזבח כתיב), דתנן [תמורה פ"ז מ"ג]: 'רבי שמעון אומר קדשי בדק הבית, אם מתו – יפדו' ומודה רבי שמעון בבעל מום מעיקרו שנפדה (אף על גב דקדשי מזבח, וממאי דתנא דמתניתין סבירא ליה 'קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה': שצריכין שיהו חיין בשעת פדייה, כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך אותה: מדקתני סיפא גבי קָדַם הקדשן את מומן' דאגב שקידשן למזבח - מקדישין תמימים);

מאי טעמא? דאמר קרא [ויקרא כז,יב]: 'אותה': 'אותה' - למעוטי בעל מום מעיקרא;

אבל חכמים אומרים [שם: תמורה פ"ז מ"ג, תנא קמא]: 'אם מתו יקברו'; מאן 'חכמים'?

(לאו הנך רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון במסכת תמורה, דהתם אמרינן 'לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה', אלא) תנא דבי לוי הוא, דתנא דבי לוי: הכל היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו;

וכן תנא דבי לוי במתניתיה: 'אפילו חיה (דאינה ראויה למזבח), אפילו עוף'.

והכתיב 'אותה'?

'אותה' לתנא דבי לוי קשיא.

אבל רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון, מאי? הכי נמי דאם מתו יפדו (דבבעל מום מעיקרא מודו)? אי הכי -

 

(בכורות טו,א)

'זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו' מיבעיא ליה!?

אמרי: רב (דלא מוקי מתניתין כרבנן) - (סבירא ליה) כרבי שמעון בן לקיש, דאמר (התם): לרבנן, קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, ו(הילכך )לא מיתוקמא מתניתין (כולה) כרבנן, דקתני סיפא (דמתניתין) 'ואם מתו - יקברו' (שמע מינה דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה).

ממאי דהא 'מתו - יקברו' משום דבעי העמדה והערכה הוא? דלמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הוא?

אמרי: אם כן (דטעמא דמתניתין משום אכילה דקדשים לכלבים הוא), ניתני 'אם נעשו טריפה - יקברו' (דמשמע: אף על גב דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה – יקברו, הואיל ולא חזו אלא לכלבים; ומדנקט 'מתו' - שמע מינה טעמא משום העמדה והערכה);

ואיבעית אימא: לעולם, רב כרבי יוחנן סבירא ליה (דאמר התם: לרבנן, אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל', ומיתוקמא סיפא דמתניתין כרבנן, ורישא נמי מיתוקמא כדידהו: דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו), ותני 'זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו'. 

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il

 

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

 הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use
at yeshol@zahav.net.il .

1