דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף יב
(בכורות יב,א)
משנה:
אין פודין לא בעגל ולא בחיה (צבי
ואיל), לא
בשחוטה (ואפילו בשה שחוט) ולא בטריפה (כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה
ולמעלה) ולא
בכלאים (תייש הבא על הרחל) ולא בכוי (ספק חיה ספק בהמה);
ורבי אליעזר [הגירסה במשניות בדפוסים 'רבי אלעזר', וכן כתבו
תוספות; אבל בכתב יד מינכן כמו כאן: אליעזר] מתיר בכלאים
מפני שהוא שה (דבין רחל ובין עז קרויין 'שה'), ואוסר בכוי
מפני שהוא ספק.
נתנו (הפטר חמור עצמו)
לכהן - אין הכהן רשאי לקיימו (אפילו שעה אחת) עד
שיפריש שה תחתיו.
(וכל הנך 'אין פודין' דאמר במתניתין
- שלא בשוֹיין קאמרינן, דאי בשויין - אפיללו בשלקי שרי.)
גמרא:
מתניתין מני?
בן בג בג היא, דתניא: 'בן בג בג אומר: נאמר כאן 'שה' [שמות
יג,יג:
וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה]
ונאמר להלן (בפסח) 'שה' [שמות
יב,ה:
שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו]: מה להלן
פרט לכל השמות הללו (שבמשנתנו) - אף כאן
פרט לכל השמות הללו' (הפסח אינו בא עגל וחיה דכתיב (שמות
יב,ה) שה ... מן הכבשים ומן
העזים - ולא שחוט, דבעינן שחיטה לשם פסח; וכלאים נמי לא:
דכלאים אין קריבין לגבי מזבח, כדקתני לקמן: שור
או כשב [ויקרא כב,כז] - פרט לכלאים);
אי מה להלן זכר תמים ובן שנה - אף כאן זכר תמים ובן שנה?
תלמוד לומר: 'תפדה' 'תפדה' [שמות
יג,יג: וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל
בכור אדם בבניך תפדה שמות לד,כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה
וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם] – ריבה'.
אי 'תפדה' 'תפדה' -
ריבה', אפילו כל הני נמי?
אם כן 'שה שה'
מאי אהני ליה?
איבעיא להו: מהו לפדות בבן פקועה (שנמצא
חי בבהמה שחוטה)?
אליבא דרבי מאיר (פלוגתא דרבי מאיר ורבנן בפרק 'בהמה
המקשה' (חולין דף עד.)) לא תיבעי לך: דכיון דאמר רבי מאיר
'בן פקועה טעון שחיטה' - שה מעליא הוא; אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן, דאמרי 'שחיטת
אמו מטהרתו': כבישרא בדיקולא דמי (קלחת, כלומר: כשחוטה דמי, ואין
פודין בשחוטה)? או דלמא כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל – 'שֶׂה' קרינא ביה?
מר זוטרא אמר: אין פודין, ורב אשי אמר פודין;
אמר ליה רב אשי למר זוטרא: מאי דעתיך? דילפת מפסח (בן פקועה פסול לפסח, דאינו קרב למזבח, דתניא בפרק שני דשחיטת חולין (דף
לח:) 'כי יולד [וקירא כב,כז] - פרט ליוצא דופן')? אי
מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה?
'תפדה' 'תפדה' -
ריבה.
אי 'תפדה' 'תפדה' -
ריבה' - אפילו בן פקועה נמי?
אם כן 'שה שה'
מאי אהני ליה? (ומסתברא למעוטי בן פקועה, דכשחוט דמי, ולא 'שה' הוא, ותפדה - מרבינן בעל מום ונקבה ובן שתי שנים, ד'שה' נינהו.)
איבעיא להו: מהו לפדות בנדמה?
אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך: השתא בכלאים פרקינן (דתרי מיני הוא – פרקינן, דקתני במתניתין 'רבי אליעזר מתיר בכלאים'),
בנדמה מיבעיא? כי תיבעי לך אליבא דרבנן: בכלאים - הוא דלא פרקינן, בנדמה פרקינן?
או דלמא לא שנא?
תא שמע: 'פרה שילדה מין עז - אין פודין (דעגל הוא)'; הא רחל שילדה מין עז פודין; מני? אילימא רבי אליעזר,
הא בכלאים נמי פרקינן (וכל שכן בנדמה, ולמה לי למיתנייה)?
אלא - לאו רבנן היא?
לא, לעולם רבי אליעזר; היא גופה קא משמע לן (ולא משום דוקיא אתא): דפרה שילדה מין עז - אין פודין: לא תימא 'זיל אבתריה
דידיה, והאי - עז מעליא הוא', אלא זיל בתר אימיה, והאי - עגל הוא!
תא שמע דתני רבה בר שמואל: 'איזהו כלאים? רחל שילדה מין
עז ואביו שה -
'אביו שה' -
כלאים הוא (בתמיה)? (הא-)
'נדמה' הוא!
אלא:
'איזהו דָמִי לכלאים דשויוה רבנן כי כלאים? - רחל שילדה
מין עז ואביו שה'.
למאי (קאמר דשוייה רבנן לנדמה כי כלאים)?:
אי לקדשים (שלא יקרב לגבי מזבח) - (למה לי למתלייה לנדמה בכלאים?:) מהיכא דממעט כלאים - מהתם ממעט נדמה,
דתניא [ספרא אמור פרשתא ח משנה ג]: (ויקרא
כב,כז) 'שור או כשב [או עז כי יולד והיה שבעת
ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'] - פרט
לכלאים; 'או עז' פרט לנדמה';
אי לבכור (לאשמועינן דלא קדוש בבכורה ככלאים) - (פשיטא, ד)אך בכור שור [או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרק
על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה' (במדבר
יח,יז)] אמר
רחמנא: עד שיהא הוא שור ובכורו שור (ובהדיא אימעוט)!?
אלא למעשר (דכי היכי דכלאים לא מעשרין אף נדמה לא)? - (פשיטא: תרווייהו מחד קרא נפקי:) 'תחת' 'תחת'
מקדשים גמר (כתיב הכא [במעשר] תחת
השבט [ויקרא כז,לב] וכתיב בקדשים תחת אמו
[ויקרא כב,כז]: מה התם נדמה וכלאים לא,
כדממעטינן לעיל - אף מעשר: כלאים ונדמה לא)!? אלא לפטר חמור (דלא פרקינן ביה פטר חמור, כי כלאים)!
לא! לעולם למעשר, וכגון שיש בו מקצת סימנין (דאמו): מהו דתימא העברה העברה (כתיב הכא יעבור
תחת השבט [ויקרא כז,לב], וכתיב בבכור והעברת [כל] פטר רחם [שמתו יג,יב]) מבכור גמר (מה
בבכורה חייב, כדאמרן 'ואם יש בו מקצת סימנין - חייב' אף מעשר נמי ליהוי חייב) - קא
משמע לן (דדין כלאים אית ליה ד)'תחת' 'תחת'
מקדשים גמר (כי היכי דלמזבח לא קרב, כדאמר בריש פירקין (דף
ה:) 'מום קבוע הוא לישחט עליו' - במעשר נמי לא קדוש).
איבעיא להו: מהו לפדות בפסולי המוקדשין (שנפדו ויוצאין לחולין)? [##בשה
פסול המקודשין? – או בשוויו?]
אליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך: כיון דאמר '(פטר חמור) מותר בהנאה (קודם פדיון)' - חולין
הוא (הפטר חמור, ויכול לפדותו בה, דליכא למימר 'איסור חל על איסור' [כרבי יהודה להלן]); כי
תיבעי לך אליבא דרבי יהודה, דאמר 'אסור בהנאה' – מאי? כיון דאסור בהנאה, אין איסור
(פטר חמור) חל על איסור (דבהמת פסולי המוקדשין אית בה קדושה
אפילו לאחר פדיון: דאסירי בגיזה ועבודה)? או דלמא כיון דלא תפיס פדיונו (שהשה הניתן תחתיו אין בו משום קדושה) אפקועי
איסורא בעלמא הוא?
אמר רב מרי בריה דרב כהנא: מי זוטר מאי דכתיב בהו (בפסולי המוקדשין) [דברים יב,טו: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלקיך אשר
נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו] כצבי וכאיל: מה צבי ואיל אין פודין - אף
פסולי המוקדשין אין פודין.
השתא דאתית להכי -
(בכורות יב,ב)
לרבי שמעון נמי (אף על גב דשרי פטר חמור בהנאה - אין
פודין אותו בפסולי המוקדשין): [כ]צבי ו[כ]איל
כתיב בהו.
איבעיא להו: מהו לפדות בבהמת שביעית (בהמה שניקחה בפירות שביעית)?
(פטר חמור) ודאי לא
תיבעי לך (דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן - לא פריק ליה): 'לאכלה'
אמר רחמנא [ויקרא כה,ו: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך
ולשכירך ולתושבך הגרים עמך], ולא לסחורה (ונמצא
זה קונה חמור - שאינו ראוי לאכילה - בפירות שביעית); כי תיבעי
לך ספק (כגון שילדה אמו זכר ונקבה, דאמר במתניתין: מפריש טלה והוא לעצמו);
ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך, דלית ליה ספק (דלדידיה
לא מיתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן, דהא רבי שמעון מתיר
פטר חמור בהנאה); כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה – מאי?: כיון דמפריש טלה והוא
לעצמו - 'לאכלה' קרינא ביה? או דילמא כיון דכמה דלא
מפקע איסוריה לא מישתרי, כסחורה דמי?
תא שמע דאמר רב חסדא: בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי (פטר חמור ודאי: משום דבעי ליתנו לכהן, והויא 'סחורה'), אבל פודין
בה את הספק.
ואמר רב חסדא: בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות
(זרוע ולחיים והקיבה): פטורה מן הבכורה: 'לאכלה'
אמר רחמנא, ולא לשריפה (ואי מיחייב בבכור - סלקי אימורים
לגבוה),
וחייבת במתנות: ד'לאכלה' קרינא בה.
מיתיבי [שביעית פ"ט מ"ט]: 'האוכל
מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה - חייב מיתה' – ואמאי (מיחייב
עיסת שביעית בשביעית בחלה)?: כיון דאילו מטמיא - בת שריפה היא (חלה טמאה אין לה תקנה אלא שריפה: דהאוכל תרומה טמאה - חייב מיתה), 'לאכלה'
אמר רחמנא ולא לשריפה?!
שאני הכא, דכתיב (בחלה) [במדבר
טו,כא:
מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה] לדורותיכם (משמע אפילו בשביעית).
תניא נמי הכי (דטעמא משום דלדורותיכם כתיב בהו): 'מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב
מיתה? - שנאמר 'לדורותיכם''.
ולגמר מינה (דלא אמר 'לאכלה ולא לשריפה', ותתחייב בהמת שביעית בבכורה)?
התם (גבי חלה) - עיקר
לאכילה (עיקר הפרשתה לאכילה: דאינה בשריפה אלא אם כן נטמאת), הכא - עיקר לשריפה.
נתנו לכהן [אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו]:
תנינא להא, דתנו רבנן: 'ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך
ביתו, ואמר לו הכהן "תנהו לי ואני אפדהו" - הרי זה לא יתנו לו אלא אם כן
פדאו בפניו'.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זאת אומרת נחשדו הכהנים על
פטרי חמורים (שעובדין בהן בלא פדיון).
פשיטא (דודאי מהכא שמעינן לה)!?
מהו דתימא 'הני מילי (דלא
יתננו)
היכא דמחזק לן דמיקרי (דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד:
שראינוהו שנחשד בדבר; לישנא אחרינא דמיקרי: דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה
בפטר חמור קודם פדיון), אבל בסתמא לא' - קא משמע לן דמורה בה היתירא (דקסבר: כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי - למה לי לפדותו).
משנה:
המפריש פדיון פטר חמור ומת:
רבי אליעזר אומר: חייבין באחריותו, כחמש סלעים של בן (דאמר בפרק 'יש בכור לנחלה' (לקמן דף נא.) דחייב באחריותו);
וחכמים אומרים: אין חייבין באחריותו, כפדיון מעשר שני (דאם אבדו אינו חייב באחריותו).
העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן
לכהן כלום (שאין חייב באחריותן, כרבנן).
מת פטר חמור (לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו
לכהן):
רבי אליעזר אומר: יקבר, ומותר בהנאתו של טלה (הואיל והוא חייב באחריות הטלה - כמאן דלא אפרשיה דמי, ומותר לישראל בהנאתו
של טלה כמי שלא הפרישו); וחכמים אומרים: אינו צריך להקבר, וטלה לכהן (דמעידנא דאפרשיה לטלה - קם ליה ברשות כהן, ופטר חמור פדוי).
גמרא:
אמר רב יוסף: מאי טעמא דרבי אליעזר? - דכתיב [במדבר
יח,טו: כל
פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה’ באדם ובבהמה יהיה לך] אך פדה
תפדה [את
בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה]: מה בכור אדם חייב באחריותו (אם הפריש פדיונו ואבד) - אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו.
אמר ליה אביי: אי מה בכור אדם מותר בהנאה (קודם פדיונו) - אף בכור בהמה טמאה מותר? וכי תימא הכי נמי, והתנן: 'מת
פטר חמור: רבי אליעזר אומר: יקבר' מאי 'יקבר'? לאו דאסור בהנאה?
לא! יקבר כבכור אדם (לא
משום דאסור בהנאה, אלא משום דאיתקש לבכור אדם, וסתם בכור אדם ניתן לקבורה).
אלא אדם - בכור הוא דבעי קבורה, פשוט לא בעי קבורה? ועוד,
תניא: '(אף על גב דבודאי פטר חמור סבירא ליה דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא
מיפריק -) מודה
רבי אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו (שאינו צריך לתת פדיון לכהן)' (ומדמצריך
לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה - מכלל דסבירא ליה פטר חמור אסור בהנאה)!?
אלא אמר רבא: אמר קרא: 'אך פדה
תפדה' לפדייה הקשיתיו (בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב
באחריות פדיונו), ולא לדבר אחר (להנאה).
תניא התם: 'הערכין בשעתן (שאם
היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר 'ערכו עלי', והמתין - שלא נתנו - עד שיהא בן שש
- שיש לו ערך אחר, כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) - אפילו הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך), ופדיון הבן
אחר שלשים יום (כדכתיב (במדבר
יח,טז) ופדויו מבן חדש וגו'), פדיון פטר חמור לאלתר';
ופדיון פטר חמור לאלתר (בתמיה)?
ורמינהי: 'אין בערכין, ובפדיון הבן, ובנזירות, ובפטר חמור פחות משלשים (אין בערכין פחות מבן שלשים: אינו נערך, כדכתיב בפרשה; סתם נזירות שלשים
יום, כדכתיב (במדבר ו,ה) קודש
יהיה: 'יהיה' בגימטריא שלשים הוו), ומוסיפין
עד עולם (שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו, כדכתיב בפרשה; וכן נזיר
נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים, ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים -
עדיין יכול לפדותו, ואינו נותן יותר)'?
אמר רב נחמן: (הא דקתני לעיל 'פדיון פטר חמור
לאלתר') לומר שאם פדאו פדוי (אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים).
(מדאוקמת ליה בדיעבד, וקתני 'הבן
אחר שלשים') מכלל דבנו, אם פדאו אינו פדוי? והאיתמר (בפרק
'יש בכור לנחלה' (לקמן דף מט.)): 'הפודה את בנו בתוך שלשים יום: רב
אמר בנו פדוי'!?
לאו איתמר עלה: 'אמר רבה: דכולי עלמא (היכא דאמר ליה) "מעכשיו (יחול פדיון זה)"
- אין בנו פדוי (כי פליגי היכא דאמר "עכשיו
אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום")'!
(בכורות יג,א)
רב ששת אמר: לומר שאינו עובר עליו (לעולם
מצות פדיון לאלתר, והאי דקתני 'אין בערכין ... ופטר חמור פחות משלשים' -
שאינו עובר עליו עד שלשים יום, מכאן ואילך עובר).
מתיב רמי בר חמא: 'מצותו כל שלשים יום, מכאן ואילך או
פודהו או עורפו' – מאי? לאו מצוה לשהותו כל שלשים יום (כרב
נחמן וקשיא לרב ששת)?
לא! מצוה לפדותו כל שלשים יום (דמלאלתר
עד שלשים הוי זמן פדייה, ומכאן ואילך -עובר).
אי הכי – 'מכאן ואילך או פודהו או עובר עליו' מיבעי ליה!?
אלא אמר רבא: (לעולם מצוה לשהותו, ואפילו הכי כרב
נחמן לא מתריצנא ו)לא קשיא: הא (דקתני שלשים יום מצוה לשהותו) רבי
אליעזר דמקשי (דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם), הא (דקתני לאלתר) רבנן (דמתניתין), דלא מקשי.
משנה:
לא רצה לפדותו - עורפו מאחוריו וקוברו.
מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר [שמות
יג,יג:
וכל פטר חמר תפדה בשה ו]אם לא תפדה וערפתו [וכל בכור אדם בבניך
תפדה];
מצות יעידה (באמה העבריה: שייעדנה אדון לאשה)
קודמת למצות הפדייה (שהיא פודה עצמה),
שנאמר (שמות כא,ח) [אם רעה בעיני
אדניה] אשר לא יעדה והפדה [לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה] (אם יעדה זה - מוטב);
מצות הייבום קודמת למצות חליצה: בראשונה שהיו מתכוונין
לשם מצוה, ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום (שהמייבם את יבמתו שלא לשם מצוה - פוגע באיסור אשת אח).
מצות הגאולה באדון; הוא קודם לכל אדם (המתפיס בהמה לבדק הבית - מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם),
שנאמר (ויקרא כז,כז) [ואם בבהמה הטמאה
ופדה בערכך ויסף חמשתו עליו] ואם לא יגאל ונמכר בערכך.
הדרן עלך הלוקח עובר חמורו
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .