דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
בכורות דף י
(בכורות ט,ב)
אמר רבה: ומודה רבי שמעון [בפטר
חמור] לאחר עריפה (אם לא פדאו, וערפו כדינו) שהוא אסור (להאכילו לכלבו); מאי טעמא? גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה. (עגלה ערופה אסורה בהנאה משום דכתיב (דברים
כא,ד) [וערפו]
שם - שם תהא קבורתה.)
אמר רבה: מנא אמינא ליה? – דתניא [תוספתא
עוקצין פ"ג מ"ז]: 'הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל (ששחטו לאחר שנגמר דינו - דלא ירדה בו טומאת נבילות), ועגלה
ערופה (ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן, דקיימא לן דהיא אוסרתה),
וציפורי מצורע (אסורין בהנאה [במסכת
קדושין (דף נז.)]), ופטר חמור (ששחטו ועדיין מפרכס: שלא ירד
לטומאת נבילה; אבל אם נגע בו שרץ - מטמא טומאת אוכלים: שאם חזר ונגע באוכלים אחרים
– מטמאים, אף על פי שמפרכס, דאמר ב'העור והרוטב' (חולין
פ"ט מ"א קיז:) 'השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים
ומפרכסת מטמא טומאת אוכלים' דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה, הואיל ושחיטה
דכוותה חזיא לה בבהמה טהורה; אי
נמי אפילו ערפו ממש, דנבילה היא, איכא למימר בהם טומאת אוכלים, כגון דאיכא פחות
מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבילות - מיצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו
לכביצה),
ובשר בחלב - כולן מטמאין טומאת אוכלין (אם נגע בהו טומאה, ואף על גב
דאינהו גופייהו אסירי - מהניא להו להכי: שאם נגעו באוכלין אחרים - מטמאין אותן);
רבי שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין (הואיל
ואסורין בהנאה); ומודה רבי שמעון בבשר בחלב שמטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו
שעת הכושר (קודם בישול)', ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מאי
טעמא דרבי שמעון? - דכתיב (ויקרא יא,לד) מכל
האוכל אשר יאכל [אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא]:
אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים (לעובדי כוכבים, דאינו אסור בהנאה)
קרוי 'אוכל', שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי 'אוכל
'.
(בכורות י,א)
אי הכי (דטעמא דרבי שמעון משום הנאה הוא) בשר
בחלב מאי איריא דהיתה לה שעת הכושר? תיפוק לי דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא,
דתניא: 'רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר
בהנאה, שנאמר (דברים יד,כא) [לא תאכלו כל נבלה לגר
אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי] כי עם קדוש אתה לה'
אלקיך [לא תבשל גדי בחלב אמו], ולהלן הוא אומר (שמות
כב,ל) ואנשי קודש תהיון לי [ובשר בשדה טרפה
לא תאכלו לכלב תשלכון אתו]; מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה (דכתיב לכלב תשליכון אותו) - אף כאן
אסור באכילה ומותר בהנאה!'.
חדא ועוד קאמר: חדא - דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים
הוא, ועוד: לדידיה נמי (לצורך ישראל עצמו):
הרי היתה לו שעת הכושר (אבל שור הנסקל ועגלה ערופה - לא
היתה לו שעת הכושר אפילו קודם לכן: דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת);
ואם איתא דלאחר עריפה שרי רבי שמעון, ליתני 'ומודה רבי שמעון בפטר חמור (דהא יכול להאכילו לאחרים הוא) ובשר בחלב, שמטמאין טומאת אוכלין'!?
אי דחשיב עליה (לאכילה) - הכי נמי;
הכא במאי עסקינן? - דלא חשיב עליה (ומשום הכי לא תני ליה, דסתמיה לאו
לאכילה קאי).
וטעמא מאי מטמאי רבנן?
אמרוה רבנן קמיה דרב ששת: הואיל ואיסורו – חישובו (איסור דאסר ליה רחמנא לישראל - משויא ליה אוכל: דכיון דאסר ליה - מכלל
דראוי לאכילה לעובד כוכבים הוא).
ולרבנן מי אמר 'הואיל ואיסורו חישובו'? והא תנן [טהרות
פ"א מ"א]: 'שלשה עשר דברים אמרו בנבלת עוף טהור'[וזו אחת
מהן]: 'צריכה מחשבה (לטמא טומאת אוכלין אם נגע בהן שרץ:
שאם תגע אחרי כן באוכלין כשרין – תטמאם, וכל כמה דלא חשיב עליה - לית ביה שום
טומאת מגע, דנבלת עוף טהור אינה מטמאה אלא אם אכלה, ואז מטמאה אותן בגדים שהוא
לבוש בשעת בליעה) ואינה צריכה הכשר (הואיל ויש עליה טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים אם היה אוכלה)' (ואמר בכריתות בפרק 'דם שחיטה' (דף כא.) וכי יותן מים [על זרע
ונפל נבלתם עליו טמא הוא לכם] [ויקרא
יא,לח]: 'מה זרעים מיוחדין שאין סופן לטמא טומאה חמורה
צריכין הכשר - אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר', ולא שייך הכשר
אלא בטומאה קלה דאוכלין; וכן מחשבה;) ואי איסורו חישובו - למה לי מחשבה?
הא מני? - רבי שמעון היא (דלית
ליה 'איסורו חישובו').
תא שמע [עוקצין פ"ג מ"ג]: 'נבלת בהמה טמאה בכל מקום
(שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא, דמאיסה, ועוד: שיש לה שני דחויין: אחת שלא
נשחטה ואחת טמאה היא, וכן נבלת עוף טהור) ונבלת עוף טהור, [והחֵלֶב** (שומן של נבלה טהורה)] בכפרים* צריכים מחשבה ואינם צריכים הכשר' (הואיל ומטמאה טומאה חמורה בעוד שהיה בה זית שלם, בעודה היא מחוברת בנבלה),
ואי אמרת איסורו חישובו - למה לי מחשבה?
הא מני? - רבי שמעון היא.
*(בכפרים, דעניים הם, ואין רגילין לאכול עופות ושומן - צריכין מחשבה להאכילן
לעובד כוכבים, ואם לאו - אין מטמאין טומאת אוכלין; ואי תימא 'נבלת בהמה טמאה טומאת
אוכלין למה לה? הא מטמאה אדם וכלים, כל שכן אוכלין'? תריץ כדאמר בכריתות בפרק 'דם
שחיטה' (דף כא.) דאי איכא פחות מכזית טמאה
דאין עליה טומאת נבלות, שהרי אין בה שיעור, וצירפו לפחות מכביצה אוכלין: אם חישב
על פחות מכזית זה לאכילה - מצטרף עם שאר אוכלין להשלימה לכביצה: שאם יגע בהן שרץ –
יטמאו;
**'והחלב' לא גרסינן: דליכא
למימר ביה 'אין צריך הכשר', דאי בחלב נבלה - הא אין מטמא טומאה חמורה, דכתיב (ויקרא
ז,כד) יעשה לכל מלאכה, ואמאי לא ניבעי הכשר? ואי בשחוטה - ומשום שכבר הוכשר - הא שנינו
בגמרא ב'העור והרוטב' (חולין
קכח.) 'חזר רבי עקיבא להיות שונה כרבי יהודה' דהכשר
שחיטה לא מהניא לחֵלֶב, משום דאכתי לאו אוכל הוא, דהא דכפרים - לאו בר אוכל הוא עד
דחשיב עליה, ובטהרות במשנה לא גרסינן ליה.)
תא שמע [סיפא דעוקצין פ"ג מ"ג]: 'נבלת
בהמה טהורה בכל מקום, ונבלת עוף הטהור והחלב בשווקים (בכרכים,
דיש בה רוב עם, ועשירים הם, ורגילין לאכול רוב עופות ושומן) אינן צריכין
מחשבה ולא הכשר' (נבלת בהמה טהורה בכל מקום סתמא לאכילת עובד כוכבים, דלא מאיסה, ועוד: דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי
אחד, הלכך אינה צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין להצטרף פחות מכזית הימנה לפחות
מכביצה אוכלין; וכן נבלת עוף טהור והחלב של שחוטה) - הא טמאה
בעיא מחשבה (ולא אמרינן איסורו זהו חישובו)! וכי תימא
'הא מני? - רבי שמעון היא', הא מדסיפא רבי שמעון הוי רישא לאו רבי שמעון, דקתני
סיפא: 'רבי שמעון אומר: אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר [עד כאן הגירסא במשניות] אינן צריכין לא מחשבה ולא
הכשר (נבלת בהמה ועוף
- משום דמטמאין טומאה חמורה, וחלב שחוטטה בשווקים - משום שכבר הוכשר בשחיטה:
דכיון דלא בעי מחשבה - אהני ליה הכשר שחיטה; אף הגמל דינו כבהמה טהורה,
הואיל ויש בו אחד מסימני טהרה), ואמר רבי שמעון: מה טעם? הואיל ויש
בהן סימני טהרה'! (ומדאוסיף רבי שמעון בסיפא - מכלל
דרישא - רבנן היא, ושמע מינה לית להו 'איסורו חישובו'; וגבי פטר חמור - דמטמאין
לעיל - בדחשיב עליה הוא, ואפילו הכי מטהר רבי שמעון, דאוכל שאי אתה יכול להאכילו
לאחרים הוא, דמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור, כדרבה.)
אלא אמר רבא: דכולי עלמא לא אמרינן איסורו חישובו (גרידא, ואפילו הכי פלוגתייהו בדלא חשיב, וליתא לדרבה); ואי דערפיה
מיערף (ודקשיא לך מאי טעמא דרבנן אי דערפיה מיערף) הכי נמי (דמודו רבנן דלא מטמא טומאת אוכלין, הואיל ולא חשיב עליה);
(בכורות י,ב)
הכא במאי עסקינן? כגון ששחטו (לפטר
חמור)
להתלמד בו (ואי דשחטיה לשם שחיטה גמורה אפילו לרבי שמעון הויא
מחשבה, ומטמא; אלא בשחטו על מנת להתלמד בו הלכות שחיטה, ובהך פליגי: דרבנן סברי:
הך שחיטה משויא לה אוכל כשחיטה גמורה מעלייתא, דאמרינן ב'העור והרוטב' (חולין
קיז:) 'השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים כו', כדפרישית
לעיל; ורבי שמעון סבר: הך שחיטה – [שחיטה] לאו מעלייתא היא, ולא הויא
מחשבה),
ובפלוגתא דנימוס ורבי אלעזר, דתניא [תוספתא מכשירין פ"ג
מ"ח]: 'אמר רבי יוסי: סח לי נימוס אחיו של רבי יהושע הגרסי,
שהשוחט את העורב להתלמד בו - דמו מכשיר (אם
נפל על הזרעים, וכל שכן אם שחטו שחיטה גמורה - דמו מכשיר אפילו לגופיה: דשחיטתו
הויא מחשבתו; ואי נחרו ולא שחטו - תו לא הוה פליג בה רבי אלעזר: דודאי לעלמא הוא
דמכשיר דמו, ולאו לגופיה: דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה);
רבי אלעזר אומר: דם שחיטה לעולם מכשיר'; רבי אלעזר היינו תנא קמא!?
אלא לאו איסורו חישובו (דאיכא בהדי שחיטה כהאי גוונא)
איכא בינייהו*?:
תנא קמא סבר דמו מכשיר לעלמא (אם נפל על הזרעים),
אבל לגופיה בעי מחשבה (דאיסורו חישובו גרידא לא אמרינן,
והך שחיטה לא חשיבא לשווייה אוכל), ואתא רבי אלעזר למימר: דם שחיטה
לעולם מכשיר, ואפילו לגופיה נמי לא בעי מחשבה (דהך
שחיטה משוייא לה אוכל, ובהאי נמי פליגי" רבנן כרבי אלעזר ורבי שמעון כנימוס)!
*[רבנו
גרשום: האי 'איסורו חישובו' – לא הרי כ'איסורו חישובו' דלעיל, דאם כן דהיינו הוא
קשיא לרבא דאמר דכולי עלמא לא אמרינן 'איסורו חישובו'! אלא האי 'איסורו חישובו' =
שחיטה להתלמד: דלאו שחיטה מעליא היא לשם אכילה – קרי 'איסורו']
ממאי? דילמא טעמא דרבי אלעזר התם - דשאני עורב, הואיל ויש
בו סימני טהרה (כדאמר ב'אלו טריפות' (חולין
סא:); משום הכי הוי אוכלא, אבל לגבי פטר חמור - דלית ליה
סימני טהרה - אי לאו דחשיב משום הך שחיטה לא מטמו ליה רבנן; ורבי שמעון, אף על גב
דחשיב עליה – פליג, משום דאסור בהנאה לאחר עריפה כדרבה); ומנלן
דסימני טהרה מילתא היא (לאחותי לידי טומאה דקתני עלה
בברייתא דלעיל נבלת בהמה טהורה כו') - דקתני עלה דההיא: 'אמר רבי
שמעון: מה טעם? הואיל ויש בו סימני טהרה'; וכי תימא 'אי משום סימני טהרה - מאי
איריא להתלמד? אפילו להתעסק נמי (דמתכוין לחתוך דבר אחר, דלאו
לשחיטה איכוין)?' - אין הכי נמי, ומשום נימוס (להודיע
כחו: דאף על גב דשחטו להתלמד בו - דהוי שחיטה חשובה טפי מלהתעסק - אפילו הכי איהו
גופיה לא מטמא ליה נימוס).
איתיביה (רבא לרבה, דאמר מודה רבי שמעון
לאחר עריפה): 'לא רצה לפדותו - עורפו בקופיץ (סכין
גדול שכן דרך עריפה) מאחוריו (ממול
ערפו דכתיב וערפתו [שמות
יג,יג; שמות לד,כ]), וקוברו [עד כאן המשנה בבכורות
פ"א מ"ז; דף יג,א], ואסור בהנאה - דברי רבי יהודה, ורבי
שמעון מתיר'!?
אימא 'ומחיים אסור בהנאה, ורבי שמעון מתיר'.
והא מדסיפא מחיים - הוי רישא לאו מחיים!: דקתני סיפא: 'לא
ימיתנו לא בקנה ולא במגל ולא בקרדום ולא במגירה (שיג"א:
סכין שיש בה פגימות הרבה), ולא יכניסנו לחדר וינעול דלת לפניו בשביל שימות, ואסור
בגיזה ועבודה - דברי רבי יהודה; ורבי שמעון מתיר'!?
רישא וסיפא מחיים: רישא בהנאת דמיו (אם
השכירה לאחרים), סיפא בהנאת גופו (כגון: גיזה ועבודה),
וצריכא: דאי תנא הנאת דמיו, בההוא קא שרי רבי שמעון, אבל בהנאת גופו אימא מודה ליה
לרבי יהודה? ואי תנא בהנאת גופו, בההיא קאסר רבי יהודה, אבל בהנאת דמיו אימא מודה
לרבי שמעון? צריכא.
וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מודה רבי שמעון לאחר
עריפה שהוא אסור.
ואמר רב נחמן: מנא אמינא לה? – דתניא: [וכל פטר חמר
תפדה בשה ואם לא תפדה] וערפתו [וכל בכור אדם
בבניך תפדה - (שמות יג,יג)]; נאמר כאן עריפה ונאמר להלן [בעגלה ערופה [דברים כא,ד]
והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא
יזרע וערפו שם את העגלה בנחל]
עריפה: מה להלן אסור - אף כאן אסור'; מני? אילימא רבי יהודה,
מחיים מיסר אסור! אלא - לאו רבי שמעון היא!
אמר ליה רב ששת: ספרא חברין תרגומה: לעולם רבי יהודה,
ואיצטריך: סלקא דעתך אמינא עריפה במקום פדייה עומדת: מה פדייה מַתרת (דלאחר פדיונו דברי הכל שרי בהנאה) - אף עריפה מתרת? - קא משמע לן.
אמר רב נחמן מנא אמינא לה? - מדתני לוי: 'הוא הפסיד ממונו
של כהן (שלא פדאו בשה ויתננו לכהן), לפיכך יופסד ממונו (יכפוהו בית דין לעורפו לאחר שלשים, כדמפרש בפירקא, ויאסר בהנאה)';
מני? אילימא רבי יהודה - הא מיפסד וקאי (דמחיים נמי אסור ומאי מפסדא ליה
עריפה)!
אלא - לאו רבי שמעון היא (ולאחר עריפה מודה)!
איבעית אימא רבי יהודה, ואיבעית אימא רבי שמעון:
איבעית אימא רבי יהודה: אפסידא דביני ביני (אף על גב דמחיים נמי אסור בהנאה - מצי פריק ליה בשה בר דנקא, והשתא מפסיד
הכל);
ואיבעית אימא רבי שמעון (ואפילו הכי בהנאה לא מיתסר, ומאי
אפסיד ממונו? -) לפחת מיתה (מה שמיתה פיחתתו: דמחיים הוה שוה
מנה, ולאחר מיתה אינה שוה אלא דינר להאכילו לכלבו).
וכן אמר ריש לקיש: מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור;
ורבי יוחנן - ואי תימא רבי אלעזר – אמר: עדיין היא מחלוקת.
איכא דמתני לה להא דרב נחמן (דאמר
לעיל 'מודה רבי שמעון לאחר עריפה') אהא [קידושין
פ"ב מ"ט; נו,ב; נז,ב]: 'המקדש בפטר חמור אינה מקודשת';
לימא מתניתין דלא כרבי שמעון?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לאחר עריפה ודברי הכל.
איכא דאמרי: הא מני?: לא רבי יהודה ולא רבי שמעון: אי רבי
שמעון - תיקדש בכוליה (דהא כוליה שרי בהנאה), אי
רבי יהודה - תיקדש בהך דביני ביני!?
אמר רבה בר אבוה אמר רב: לעולם רבי יהודה, וכגון שאינו
שוה אלא שקל (=סלע; דהשתא ליכא ביני ביני, דההוא שה דיהבינן לכהן
תותיה - בעי למיהוי שוה שקל), וסבר לה כרבי יוסי בר יהודה, דתניא: ''תפדה' 'תפדה' (תרי זמני כתיב פטר חמר תפדה בשה [שמות
יג,יג: וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל
בכור אדם בבניך תפדה] שמות לד,כ: ופטר חמור תפדה בשה [ואם לא תפדה
וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם]): 'תפדה'
מיד, 'תפדה' כל שהוא (אפילו בתוך שלשים); רבי יוסי בר יהודה אומר: אין פדייה פחותה משקל';
אמר מר: 'תפדה תפדה:
תפדה מיד תפדה כל שהוא'; פשיטא!?
איצטריך: סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתקש לבכור אדם דכתיב [[במדבר יח,טו: כל פטר
רחם לכל בשר אשר יקריבו לה’ באדם ובבהמה יהיה לך] אך פדה תפדה את בכור
האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה] [וגם בפסוקים דלעיל: שמות
יג,יג; שמות לד,כ]: מה
בכור אדם (פדיונו) אחר שלשים (יום:
ופדויו מבן חדש תפדה [במדבר
יח,טז]),
וחמש (וחמשה סלעים בעי למיתב) - האי נמי אחר שלשים, וחמש (לאחר שלשים יום וחמשה סלעים בעי למיתב)? - קא משמע
לן: ''תפדה' מיד, 'תפדה' כל
שהוא'.
'רבי יוסי בר יהודה אומר: אין פדייה פחותה משקל';
ממה נפשך: אי מקיש לבכור אדם - חמש ליבעי, ואי לא מקיש - שקל מנא ליה?
לעולם לא מקיש אמר רבא: אמר קרא (ויקרא
כז,כה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש [עשרים גרה יהיה השקל]: כל
ערכין שאתה מעריך [רבנו גרשום: כלומר: כל
פדיון שאתה פודה] לא יהו פחותין משקל.
ורבנן?
ההוא -
(בכורות יא,א)
בהשג יד כתיב. (האומר "ערכי עלי" ואין
לו כדי ערך, כתיב ביה (ויקרא כז,ח) על
פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן, וכתיב בתריה (ויקרא
כז,כה) וכל ערכך וגו', דאי נמי לית ליה שוה שקל - לא יעריכנו הכהן פחות משקל.)
אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים (דפדיונו
בשה כל דהו).
וכמה?
אמר רב יוסף: אפילו פטרוזא (שה
כחוש) בר
דנקא (קטן שאינו שוה אלא מעה, שהוא שתות דינר).
אמר רבא: אף אנן נמי תנינא (במתניתין): 'גדול
וקטן': פשיטא (דאפילו פטרוזא, דהא 'כל שהוא'
קאמרי רבנן לעיל)!? - מהו דתימא כולי האי (בר
דנקא) -
לא, אי נמי פטרוזא לא (נהי דקטן יכול ליתן, אבל פטרוזא,
שהוא כחוש- לא) - קא משמע לן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .