דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ערכין דף לא
(ערכין ל,ב)
ובהקדש [מותר בכולן - זה חומר בהדיוט מבהקדש]:
מנא הני מילי?
דתנו רבנן: '(ויקרא כז,יט) ואם גאל יגאל [את השדה המקדיש
אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו] -
מלמד שלוה (מאחֵר)
וגואל וגואל לחצאין (ואם ירצה יגאל לחצאין); אמר רבי שמעון: מה טעם: לפי שמצינו
במוכר שדה אחוזה שיפה כחו: שאם הגיע יובל ולא נגאלה - חוזרת לבעלים ביובל, הורע
כחו (כדאמרן לעיל): שאינו לוה
וגואל ואינו גואל לחצאין, אבל מקדיש שדה אחוזה - הואיל שהורע כחו: שאם הגיע יובל
ולא נגאלה יוצא לכהנים - יפה כחו: שלוה וגואל וגואל לחצאין'.
(ערכין לא,א)
תני חדא (במקדיש שדה אחוזה): 'לוה
וגואל וגואל לחצאין' (היינו הך דקתני לעיל: אם גאל יגאל - מלמד שלוה וגואל כו', ורבי שמעון קאמר לה) ותניא אידך 'אינו לוה וגואל ואינו
גואל לחצאין' (ואידך רבנן, דפליגי עליה)!?
לא קשיא: הא רבנן והא רבי שמעון.
משנה:
המוכר בית בבתי ערי חומה - הרי זה גואל מיד (ואין לו דין שדה אחוזה שצריך להמתין שתי שנים), וגואל כל
שנים עשר חדש; הרי זה כמין רבית (שכשמחזיר לו מעותיו בתוך שנה ואין
זה מנכה לו כלום, נמצא שנשתמש בביתו בשכר המתנת מעותיו) ואינו רבית (ואינה רבית גמורה: דרבית לא מיקרי אלא על ידי הלואה ולא על ידי מכר);
מת המוכר - יגאל בנו (בתוך
שנה אם ירצה, אבל לאחר שנה - נחלט ואינו נגאל עוד לעולם, כדכתיב (ויקרא
כה,ל) ואם לא יגאל עד מלאת לו
שנה [תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו
(כתיב: לא) חמה לצמיתת לקנה אתו לדרתיו לא יצא ביבל]); מת
הלוקח - יגאל מיד בנו;
אין מונין שנה אלא משעה שמכר (שאם
מכרה ראובן לשמעון בניסן, ושמעון ללוי באייר, כיון שהגיע ניסן הבא – נחלט, ואין
מונין למכר שני אלא לראשון), שנאמר (ויקרא כה,ל) [ואם לא יגאל] עד מלאת לו שנה [תמימה
וקם הבית אשר בעיר אשר לו (כתיב: לא) חמה לצמיתת לקנה
אתו לדרתיו לא יצא ביבל] ('עד
מלאת לו שנה' משמע: לזה שהיתה אחוזה שלו מונין);
כשהוא אומר 'תמימה' - להביא את חדש העיבור (שאם היתה שנה מעוברת - אינה נחלטת עד שלשה עשר חדש).
רבי אומר: ליתן לו שנה ועיבורה (בין
בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת - נותנין לו שנת לבנה וימים שיתירים בשנת חמה על שנת
לבנה אחד עשר יום, שמהם אנו מעברים את השנה).
הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאלה - היתה חלוטה לו;
אחד הלוקח ואחד הניתן לו במתנה (אם
רצה נותן לגאול בתוך שנתו – יגאל, ואם לאו - חלוט לו), שנאמר 'לצמיתות'.
גמרא:
מתניתין (דקתני 'הרי זה גואל מיד' דמשמע
אפילו בו ביום שמכרה מותר לגאול) דלא כרבי, דתניא [ספרא
בהר פרשתא ד משנה ב]: 'רבי אומר: [ויקרא
כה,כט: ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד
תם שנת ממכרו] ימים [תהיה גאלתו] -
אין 'ימים' פחות משנים' (דלא תשהא ביד לוקח פחות משני ימים).
ורבנן, האי 'ימים' מאי עבדי
ליה?
מיבעי ליה 'מיום ליום' (שאם
מכרה באחד בניסן - אין מונין שנה למנין עולם דלימא 'כיון שהגיע תשרי עלתה לו שנה
שהרי יצתה אותה שנה' אלא עד אחד בניסן הבא אינו נחלט).
ורבי – 'מיום ליום' מנא ליה?
נפקא ליה מ'עד תום שנת ממכרו' (שנת ממכרוֹ - ולא של מנין עולם).
ורבנן?
(אין הכי נמי:) ההוא (ודאי 'ממכרו ולא שנת מנין עולם') מיבעי ליה
'שנת ממכרו שלו ולא שנת של מנין עולם', ו'ימים'
מיבעי להו ל'מעת לעת' (שאם מכרה באחד בניסן בחצי היום -
אין מונין לו שנה עד שיגיע חצי היום של אחד בניסן הבא); דאי מ'עד
תום שנת ממכרו', הוה אמינא 'מיום ליום' – אִין, מעת לעת – לא' כתב
רחמנא 'ימים'. ורבי - מעת לעת מנא ליה?
נפקא ליה מ'תמימה';
ורבנן?
ההוא מיבעי ליה לעיבורה.
ורבי נמי הא מיבעי ליה לעיבורה?
הכי נמי; מיום ליום ומעת לעת – מ'עד תום
שנת ממכרו' נפקא.
הרי זו כמין רבית [ואינו רבית]:
והתניא : 'הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו'!?
אמר רבי יוחנן: לא קשיא, הא (מתניתין) רבי
יהודה והא רבנן, דתניא: 'הרי שהיה נושה
בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר (שמשכן לו שדהו על אותו מנה, וכתב
לו 'אם לא אתן לך מנה מיכן ועד שלש שנים - הרי היא שלך'); בזמן שהמוכר אוכל פירות (כל
אותן שנים) מותר, לוקח
אוכל פירות אסור (שמא יגאלנה בתוך שלש ונמצא שאכלם
ברבית);
רבי יהודה
אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר; אמר רבי יהודה: מעשה בביתוס בן זונין שעשה
שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה.
אמרו לו: משם
ראייה? מוכר אוכל פירות היה ולא לוקח.'
מאי בינייהו?
צד אחד ברבית (שאם יגאלנה יהא רבית, ואם לאו לא
יהא רבית)
איכא בינייהו: תנא קמא סבר צד אחד ברבית אסור, ורבי יהודה סבר צד אחד ברבית מותר (דרבית הבאה על ידי מכר קרי 'צד אחד' משום דאין בא לידי רבית משני צדדין:
שאם לא יגאלנה ותיחלט לו - אין כאן רבית, אבל הלואה ודאי באה לידי רבית, שאינה
נחלטת לעולם).
(ערכין לא,ב)
רבא אמר: דכולי עלמא צד אחד ברבית (כי
האי גוונא) אסור (הואיל ומעיקרא בתורת הלואה אתא
לידיה),
והכא ברבית על מנת להחזיר איכא בינייהו: מר סבר אסור ומר סבר מותר (ורבי יהודה דקשרי - בהכי עסקינן: שהתנו מתחילה שאם יגאלנה המוכר
בתוך שלש - יחזיר לו הלוקח הדמים מפירות שאכל, וברבית על מנת להחזיר פליגי,
ומתניתין ותנא דברייתא בהא פליגי: דתנא דידן סבר אפילו צד אחד נמי לא הוי, דהא
בתורת מכר אתא לידיה, ותנא דברייתא סבר: סוף סוף הואיל ולידי ריבית אתי - צד אחד
כרבית גמורה היא, אלא שהתורה התירתה).
מת המוכר יגאל בנו:
פשיטא!?
מהו דתימא '(ויקרא כה,כט)
ואיש כי ימכר בית מושב [עיר חומה והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו ימים
תהיה גאלתו]' אמר רחמנא, והאי לאו מכר' - קמשמע לן 'והיתה
גאולתו' מכל מקום (משמע דאם כן הוה ליה למיכתב
'יגאלנה עד תום שנת ממכרו'; מדשני בדיבוריה וכתב 'והיתה
גאולתו' - משמע אפילו על ידי אחר).
מת הלוקח יגאל מיד בנו וכו':
פשיטא!?
מהו דתימא '(ויקרא כה,ל) [ואם לא יגאל עד
מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו (כתיב: לא) חמה לצמיתת]
לקונה אותו [לדרתיו לא יצא ביבל] אמר רחמנא, והא לא קנה' (לקונה אותו משמע לקונה יהא נחלט אם לא יגאל
בתוך שנה, הא אם יגאל – יחזירנה, וקונה הוא דיחזירנה, אבל בנו - לא) -
קא משמע לן 'והיתה גאולתו' מכל מקום.
אין מונין לו שנה אלא משעה שמכר [שנאמר (ויקרא
כה,ל) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה
תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו (כתיב: לא) חמה לצמיתת לקנה אתו לדרתיו לא יצא ביבל]:
תנו רבנן: ''שנה' (אי
הוה כתיב 'עד מלאת שנה' ולא כתב 'לו') -
איני יודע אם שנה (למכר) לראשון אם שנה (למכר) לשני (כגון: מכרה ראובן לשמעון בניסן,
ושמעון ללוי בתשרי, והוה אמינא: ראובן שמכרה ראשון מחשב עם לוי, ויהא לו רשות
לגאלה עד תשרי הבא)? כשהוא אומר
'עד מלאת
לו שנה תמימה'
הוי שנה לראשון (השתא דכתיב 'לו' משמע דאמוכר ראשון
קא מהדר)'.
למי חלוט (כשהגיע שנה למוכר ראשון, ונחלט -
מי מן הלוקחים זוכה בחליטה זו)?
רבי אלעזר אומר: לראשון חלוט (דראובן
אין גואלה עוד משמעון, אבל שמעון גואלה מלוי עד שיגיע שנה למכר שני, שהרי ללוי לא
נחלטה);
רבי יוחנן אמר: לשני חלוט (שאין שמעון גואלה מלוי).
בשלמא לרבי אלעזר, דלדידיה קא מנינן, אלא לרבי יוחנן מאי
טעמא?
אמר רבי אבא בר ממל: מה מכר לו ראשון לשני? כל
זכות שתבא לידו.
אמר רבי אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר
באדר הראשון ואחד באחד באדר השני: זה שמכר לו באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר
של שנה הבאה - עלתה לו שנה (דהאיכא 'מיום ליום'); זה
שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון - לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה (ואף על גב דהשתא הוו י"ג חדש, משום דמיום ליום בעינן מט"ו באדר
לט"ו באדר).
מתקיף לה רבינא: ולימא ליה (לוקח
ראשון ללוקח שני) "אנא קדים שחין נורא מקמא דידך (אני היסקתי ונשתמשתי בבית קודם ממך, ושלך נחלט באחד באדר ושלי לא תיחלט?)"!
משום דאמר ליה: "את נחית לעיבורא (נכנסת בחודש העיבור לפיכך תפסיד, דתמימה כתיב, ליתן לו חדש העיבור, אבל אני לא נכנסתי בו)".
ואמר רבי אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים (והם בכורות, ומוזהר להקריבן בתוך שנתן, דכתיב (דברים טו,כ) תאכלנו שנה בשנה), אחד בחמשה
עשר של אדר הראשון ואחד באחד באדר השני: זה שנולד באדר השני - כיון שהגיע יום אחד
באדר של שנה הבאה - עלתה לו שנה; זה שנולד לו בחמשה עשר באדר הראשון - לא עלתה לו
שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.
מתקיף לה רבינא: ולימא ליה "אנא קדים אכיל ירוקא
מקמא דידך"!?
משום דאמר ליה: 'את נחיתת לעיבורא, אנא לא נחיתנא
לעיבורא'.
הא תו למה לי? היינו הך?
מהו דתימא 'התם, דכתיב 'תמימה',
הכא דלא כתיב 'תמימה' לא (ולא
ליתיב ליה חדש העיבור, וליסלקיה שנה בט"ו בשבט)' - קא משמע
לן, דשנה שנה [(דברים טו,כ) תאכלנו שנה בשנה
- (ויקרא כה,ל) ואם
לא יגאל
עד מלאת לו שנה תמימה] מהדדי
גמרי.
כשהוא אומר תמימה [להביא
את חדש העיבור] רבי אומר ליתן שנת עיבורה:
תנו רבנן: (ויקרא כה,ל) [ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו (כתיב: לא) חמה לצמיתת לקנה אתו
לדרתיו לא יצא ביבל] 'שנה תמימה' - רבי אומר: מונה שלש מאות וששים
וחמשה ימים, כמנין ימות החמה (בין בפשוטה בין במעוברת);
וחכמים
אומרים: מונה שנים עשר חודש מיום ליום (כמו שאנו קובעין אותן לשנת לבנה), ואם נתעברה - נתעברה לו (למוכר, דכתיב תמימה).
הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאל [היתה חלוטה לו; אחד
הלוקח ואחד הניתן לו במתנה, שנאמר 'לצמיתות']:
תנו רבנן: '(ויקרא כה,ל) [ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר
אשר לו (כתיב: לא) חמה לצמיתת לקנה אתו
לדרתיו לא יצא ביבל] 'לצמיתות' = לחלוטין;
דבר אחר: 'לצמיתות'
לרבות את המתנה'.
מאי טעמא?
צמית - 'צמיתות'.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: כמאן? - דלא כרבי מאיר, דאי
כרבי מאיר, האמר (במסכת בכורות בפרק אחרון (דף
נב:)) 'מתנה
אינה כמכר (לחזור ביובל למי שנתנה)'!
אמר רב פפא: אפילו תימא רבי מאיר: שאני הכא, דרבי רחמנא 'לצמיתות'.
אמרו רבנן לרב פפא, ואמר' לה רב הונא בריה דרב יהושע לרב
פפא: והא גבי יובל, דכתיב 'תשובו' [ויקרא
כה,יג:
בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו] (ודרשינן
(בפ"ט)) 'לרבות את המתנה', ורבי מאיר לא קא מרבי? אלא הא ודאי
דלא כרבי מאיר.
תנו רבנן: 'המקדיש
בית בבתי ערי חומה - הרי זה גואל - וגואל לעולם (שאינו
נחלט להקדש לעולם; ולקמן מפרש טעמא);
גאלו אחר מיד הקדש, הגיע יום שנים עשר חודש (משלקחו
מן הגזבר) ולא נגאל - היה חלוט לו'
מנא הני מילי?
אמר שמואל: דאמר קרא: (ויקרא
כה,ל) [ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו (כתיב: לא)
חמה לצמיתת לקנה אתו לדרתיו לא יצא ביבל] 'לקונה
אותו' - ואפילו מיד הקדש.
ולחלטיה הקדש?
אמר קרא 'לדורותיו' - יצא הקדש
שאין לו דורות (דליכא פריה ורביה קמי שמיא)!
'לא יצא ביובל'
למה לי (הואיל וכתיב לצמיתות)?
אמר רב ספרא: לא נצרכא אלא למוכר בית בבתי ערי חומה ופגע
בו יובל בתוך שנתו; סלקא דעתך אמינא 'ליפוק ביובל' - קא משמע לן 'לא
יצא ביובל'.
משנה:
בראשונה היה (הלוקח) נטמן יום
שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו (כדי שלא ימצאהו מוכר ליתן לו
מעותיו, והוא חלוט לו); התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ('חולש' כמו (ישעיהו יד,יב) חולש על גוים, וכדגרסינן (שבת
דף קמח:) 'מטילין חלשים על הקדשים': שיהא מטיל מעותיו ללשכות
שבעזרה),
ויהא שובר את הדלת (של בית שמכר) ונכנס,
אימתי שירצה הלז - יבא ויטול את מעותיו.
גמרא:
אמר רבא: מתקנתו של הלל "הרי זה גיטיך על מנת שתתני
לי מאתים זוז" ונתנה לו מדעתו (שיקבלם ברצון) – מגורשת;
בעל כרחו - אינה מגורשת:
(ערכין לב,א)
מדאיצטריך ליה להלל לתקוני 'נתינה בעל כרחו (שהטילתם בביתו, כי האי גוונא דתקין הלל במתניתין) הויא נתינה'
- הא בעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה..
מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב אשי: ודילמא כי איצטריכא ליה
להלל לתקוני שלא בפניו (כגון זה שהיה נטמן, ומשום דתרתי
לריעותא איכא: דשלא בפניו הוא, ובעל כרחו הוא; משום הכי איצטריך ליה להלל לתקוני),
אבל בפניו - בין מדעתו בין בעל כרחו הויא מתנה?
איכא דאמרי: אמר רבא: מתקנתו של הלל, "הרי זה גיטיך
על מנת שתתני לי מאתים זוז" ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה, וכי
איצטריך ליה להלל לתקוני - שלא בפניו, אבל בפניו - בין מדעתו בין בעל כרחו הויא
נתינה.
מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי: ודילמא בין בפניו
בין שלא בפניו, מדעתו – אִין, בעל כרחו לא, והלל - מאי דאיצטריך ליה תקין (ואי הוי נמי לוקח התם, ולא הוה בעי לקבולינהו - הוה איצטריך להלל לתקוני
דבעל כרחו תיהוי נתינה)?
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .