דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ערכין דף כט
(ערכין כט,א)
גמרא:
תנו רבנן: 'חרמי
כהנים אין להן פדיון, ונותנין לכהן;
חרמים - כל
זמן שהן בבית בעלים - הרי הן כהקדש לכל דבריהן שנאמר 'כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה''*
נתנן לכהן -
הרי הן לכל דבריהן כחולין (כשאר ממונו של כהן), שנאמר (במדבר
יח,יד) כל חרם בישראל לך יהיה'.
*[כבר העירו 'בקרא לא
כתיבא'; ויש לשער שהכוונה לפסוק שהוזכר במשנה דלעיל בדברי רבי יהודה בן בתירה: ויקרא
כז,כח: אך
כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו לא ימכר ולא יגאל כל
חרם קדש קדשים הוא לה'; ויתכן שהמלה 'בישראל'
נשתרבב מהפסוק במדבר יח,יד: כל חרם בישראל לך
יהיה דלהלן:]
רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לבדק הבית [שנאמר (ויקרא
כז,כח)
[אך כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה
אחזתו לא ימכר ולא יגאל] כל חרם קדש קדשים הוא לה'; וחכמים אומרים: סתם חרמים
לכהנים, שנאמר (ויקרא כז,כא) [והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה'] כשדה החרם לכהן
תהיה אחוזתו; אם כן למה נאמר 'כל חרם קדש קדשים הוא לה''? - שחל על קדשי קדשים ועל
קדשים קלים]:
בשלמא רבנן (דמתניתין), כדקא מפרשי
טעמייהו וטעמא דרבי יהודה בן בתירא (וקרא דרבי יהודה כדקתני 'אם כן
למה נאמר כל חרם
כו'),
אלא רבי יהודה בן בתירא - האי 'כשדה החרם' מאי עביד
ליה?
מיבעיא ליה לכדתניא [דומה
לספרא בחוקותי פרשתא ד פרק יא משנה ג]: '(ויקרא
כז,כא) [והיה השדה בצאתו
ביבל קדש לה'] כשדה
החרם לכהן תהיה אחוזתו -
מה תלמוד לומר?
מנין לכהן
שהקדיש שדה חרמו (שדה שהחרים ישראל והגיע לחלק כהן
שדה) שלא יאמר 'הואיל (וכשיגיע יובל אם לא אפדנה אני מיד גזבר ויגאלנה אחר) ויוצאה לכהנים (תתחלק לכהנים ביובל כדין מקדיש שדה
אחוזה, דהא שדה חרם לגבי כהן – 'אחוזה' היא, כדכתיב 'כשדה
החרם לכהן תהיה אחוזתו') והרי היא תחת ידי (ועכשיו שאני מוחזק בה) - תהא שלי, ודין הוא: בשל אחרים אני
זוכה (אם היה ישראל מקדיש שדה אחוזתו כשיגיע יובל תתחלק לי), בשל עצמי לא כל שכן'? תלמוד לומר: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו (דהאי
קרא - במקדיש שדה אחוזה כתיב); וכי מה
למדנו משדה חרם (על שדה אחוזה)? מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של
ישראל: מה שדה אחוזה של ישראל (שהקדיש ישראל וגאלה אחד מן הכהנים) יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכהנים (תצא מידו ביובל ותתחלק לכל בני המשמר, כדאמר בפירקין דלעיל 'אחוזתו- אחוזתו שלו', ואין זו שלו) - אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו
ומתחלקת לאחיו הכהנים'.
ואידך?
מ'חרם' – 'החרם';
ואידך?
'חרם' 'החרם' לא משמע
ליה.
ורבי יהודה בן בתירא, דחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים
מנא ליה?
סבר ליה כרבי ישמעאל (דמפיק
לה במתניתין בסמוך, מ'תקדיש'
ו'לא יקדיש'):
אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן בתירא (דסתם
חרמים לבדק הבית).
ורב שביק רבנן ועביד כרבי יהודה בן בתירא?
ברייתא איפכא תניא (דרבנן
אמרי לבדק הבית ורבי יהודה לכהנים).
שביק מתניתין ועביד כברייתא?
רב מתניתין נמי איפכא תני.
מאי חזית דאפכת מתניתין מקמי ברייתא? נפיך ברייתא מקמי
מתניתין?
רב גמריה גמיר (מרביה, דרביה אגמריה דמתניתין
משבשתא היא).
אי הכי – 'כרבי יהודה בן בתירא'? 'כרבנן' מיבעי
ליה?
הכי קאמר: למאי דאפכיתו ותניתו - הלכה כרבי יהודה בן
בתירא.
ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא; אתא לקמיה דרב
יהודה, אמר ליה: שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך.
אלמא קסבר 'סתם חרמים לבדק הבית' (דהקדש
הן לבדק הבית; דאי לכהן - לית להו פדיון, ולכהן בעי מיתבינהו);
כמאן? – כשמואל, דאמר 'הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה
– מחולל'!
אימר דאמר שמואל 'שחיללו', לכתחלה מי אמר?
הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דאיכא פסידא, אבל בזמן
הזה (דליכא בית וליכא פסידא, אלא איסורא הוא דרביעא עלייהו)
אפילו לכתחלה.
אי הכי - אפילו פרוטה נמי!?
פרסומי מלתא.
אמר עולא: אי הואי התם - הוה יהיבנא כולהו לכהנים.
אלמא קסבר עולא 'סתם חרמים לכהנים';
מיתיבי: 'אין עבד
עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (דאינו נמכר בזמן הזה), שנאמר (ויקרא
כה,מ) [כשכיר כתושב
יהיה עמך] עד שנת
היובל יעבוד עמך;
ואין שדה חרם
(דיטן שדה אחוזה: שתהא נגאלת בגירוע)
נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר (ויקרא כה,כח) [ואם לא מצאה ידו די השיב
לו והיה ממכרו ביד הקנה אתו עד שנת היובל] ויצא ביובל ושב לאחוזתו (אלא אם ירצה הלוקח להחזירה לו בדמים שירצה – מחזיר, ואם לאו - אין כופין
אותו; וכן דין מקדיש שדה אחוזה בזמן הבית ואין היובל נוהג, כגון משגלו שבט ראובן
וגד: שבטלו היובלות - אין נגאלת אלא בשויה);
אין בתי ערי
חומה נוהגין (דלא כייפינן ליה ללוקח - אם בא
מוכר לגאלה אפילו בתוך שנה) אלא בזמן
שהיובל נוהג, שנאמר (ויקרא כה,ל) [ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר
לו (לא) חמה לצמיתת לקנה אתו לדרתיו]
לא יצא ביובל;
רבי שמעון בן
יוחי אומר: אין שדה חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר (ויקרא
כז,כא) והיה
השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם [לכהן תהיה אחזתו]
רבי שמעון בן
אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג (שיהא ישראל מצווה להחיותו) אלא בזמן שהיובל נוהג.' (גר תושב = שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות.)
אמר רב ביבי:
מאי טעמא? אתיא 'טוב' 'טוב':
כתיב הכא (בעבד עברי) (דברים
טו,טז) [והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך] כי טוב
לו עמך, וכתיב התם (בגר תושב) (דברים
כג,יז) [עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך]
בטוב לו לא תוננו (דלא
תסגיר עבד אל אדוניו - בגר תושב משתעי, דהכי מוקמינן
לה במסכת גיטין בפרק 'השולח גט' (דף מה.),
וכתיב בתריה 'עמך ישב בקרבך
וגו' - מכל מקום לתרוייהו קשיא, דקתני 'אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן יובל');
לא קשיא: הא במקרקעי (מקרקעי
אין נוהגין, כדכתיב בצאתו ביובל כשדה החרם) הא במטלטלי.
והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה?
מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמי.
משנה:
רבי ישמעאל אומר: כתוב אחד אומר 'תקדיש' (גבי בכור, דכתיב כל הבכור [אשר
יולד בבקרך ובצאנך הזכר] תקדיש [לה'
אלקיך לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך]
(דברים טו,יט)) וכתוב אחד אומר 'לא
יקדיש' (אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא
יקדיש איש אותו [אם שור אם שה לה' הוא]
(ויקרא כז,כו)); אי אפשר לומר 'תקדיש'
שהרי כבר נאמר 'לא יקדיש', אי אפשר לומר 'לא
יקדיש' שהרי כבר נאמר 'תקדיש'! הא כיצד?
- מקדישו אתה הקדש עלוי (להעלותו בדמים, ויתן טובת הנאתו
לכהן),
ואי אתה מקדישו הקדש מזבח (שיהא שם זבח אחר חל עליו).
גמרא:
ורבנן (דנפקא להו הך דרשא (לעיל
כח:) מכל חרם קדש קדשים) –
'אל תקדיש' מיבעי ליה ללאו (שאם מתפיסו לשם זבח אחר - עובר
בלאו),
'תקדיש' מיבעי ליה לכדתניא: 'מנין לנולד
בכור בעדרו - שמצוה להקדישו (לשם בכור ואף על פי שהוא קדוש מאליו)? שנאמר (דברים
טו,יט) [כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך] הזכר תקדיש
[לה' אלקיך לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך]'.
ורבי ישמעאל?
(אמר לך:) אי לא מקדיש
ליה לא קדוש (בתמיה)? קדושתו מרחם הוה! וכיון דכי לא
מקדיש ליה קדוש - לא צריך לאקדושיה (ולית ליה לרבי ישמעאל הך דרשא).
הדרן עלך המקדיש שדהו
=-=-=-=-==-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=--=-=-=-=-=-=-=-=-=-
ערכין
פרק תשיעי המוכר את שדהו
(ערכין כט,ב)
משנה:
המוכר את שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי
שנים, שנאמר (ויקרא כה,טו) [במספר שנים אחר היובל
תקנה מאת עמיתך] במספר שני תבואות ימכר לך (אבל לאחר שתי שנים אם רוצה לפדותה - פודה בעל כרחו של לוקח, ונותן לו לפי
מה שמכרה, כדכתיב (ויקרא כה,כז) וחשב
את שני ממכרו: שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל, ומחלק הדמים לפי
השנים, כגון: אם מכרה קודם היובל עשר שנים בעשר ליטרין - נמצא שמכר פירות של כל
שנה ושנה בליטרא, שהרי סתם מכירה אינה אלא עד היובל; הלכך: אם שהתה ביד לוקח חמש
שנים ואחר כך בא מוכר לגאלה - מנכה לו לוקח חמשה ליטרין: ליטרא לכל שנה שאכלה, שכך
עלה חשבון כשיוצא מתחילה);
היתה שנת שדפון וירקון או שנת שביעית - אינו עולה מן
המנין (השתי שנים: דהא 'שני תבואות'
כתיב: שתי שנים הראויין לתבואה תשהה ביד לוקח).
(אבל היתה שנה הראויה לתבואה ו)נרה (ולא זרעה) או הובירה (שהניחה בורה: שאפילו ניר לא עשה בה
- איהו אפסיד אנפשיה) - עולה לו מן המנין (ועולה
לו במנין שתי השנים);
רבי אליעזר אומר: מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות
- הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים (אותה העומדת בה בשעת קנייה ושתי
תבואות בשתי שנים שתהא בידו).
גמרא:
המוכר שדהו בשעת היובל וכו' 'אינו גואל' לא קתני (דליהוי משמע 'אינו דין שיכופו את הלוקח להחזיר לו בפדיון בפחות משתי שנים'),
אלא 'אינו מותר לגאול'; אלמא קסבר איסורא נמי איכא: דאפילו קרקושי זוזי נמי אסור (אסור למוכר להראות זוזין ללוקח כדי שייטב בעיניו להחזירה לו);
ולא מיבעיא מוכר - דקאי בעשה, דכתיב 'במספר שני תבואות ימכר לך',
אלא אפילו לוקח נמי קאי בעשה, דבעינן ' שנים ... תקנה' (ויקרא
כה,טו) [במספר שנים אחר היובל תקנה מאת
עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך] (דמשמע
שתהא קנויה לו שתי שנים) – וליכא (ואי מהדר ליה מקמי הכי עובר בעשה).
איתמר: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה: רב אמר מכורה ויוצאה (ביובל, וזה הלוקח איבד מעותיו), ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר (והמעות חוזרין).
מאי טעמא דשמואל?
קל וחומר: ומה מכורה כבר (קודם
היובל) -
יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר?
ולרב, לא אמרינן קל וחומר כי האי גוונא? והתניא: 'יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה? אמרת קל
וחומר: ומה מכורה כבר יוצאה (אמה העברייה יוצאה בסימני נערות,
כדתניא (קדושין דף ד.) 'ויצאה
חנם' [שמות כא,יא]
- אלו ימי נערות), עכשיו
שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר!'
התם (בתו שמכר בקטנותה ויצאה בת חורין
בסימני נערות) לא הדרא מיזדבנא (לעולם, כדאמרינן (קדושין
דף יח.) 'ואין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות', דנפקא לן מ'בבגדו בה' [שמות
כא,ח] - כיון שבגד בה: שמכרה לשפחות - שוב אינו יכול
למוכרה, הלכך יציאה גמורה היא, ואיכא למימר קל וחומר דאי מזדבין לה בימי נערות
דאינה מכורה); הכא (אבל שדה היוצאה לבעלים ביובל) -
הדרא מיזדבנא (לאחר היובל אם ירצה, הלכך בשנת היובל נמי רשאי למוכרה
ויוצאה לו בחנם).
מיתיבי: '
אחר היובל (משמע אחר היובל מיד) שנים ... תקנה (ויקרא כה,טו) [במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני
תבואת ימכר לך] (שאם תקנה שדה - תהא בידך שתי שנים בעל כרחו של מוכר, ואפילו הוא רוצה
לפדותה) - מלמד שמוכרין סמוך ליובל; מופלג מן
היובל מנין? - תלמוד לומר: (ויקרא כה,טז) לפי רוב השנים [תרבה מקנתו] ולפי מעוט השנים [תמעיט מקנתו כי
מספר תבואת הוא מכר לך] (לפי רוב השנים שיהיה עד היובל תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר, שהרי עד היובל תהא
קנויה לו אם לא יפדנה, ולפי מעוט השנים תמכרנה בזול: כדי שלא תונה את חבירך; ושמעינן מהנך קראי דמוכרין בין
בסמוך ליובל שעבר בין מופלג ממנו כמה שנים);
ובשנת היובל
עצמה לא ימכור, ואם מכר - אינה מכורה.'!?
אמר לך רב: אינה מכורה ל'מספר
שני תבואות' (שלא תשהה ביד הלוקח כלום: שהרי
באותה שנה עצמה לקחה מידו), אבל מכורה היא (לכך שיאבד מעותיו)
ויוצאה.
(ופרכינן:) ואי
איזדבוני מיזבנה תיקום ברשותיה עד בתר יובל ובתר יובל ניכליה שני תבואות וניהדרה (לאחר שתי שנים ליהדרה בחנם בשביל יובל שעבר עליה)? מי לא תניא
'אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחרת אחר היובל'?
התם נחית לאכילה (שהרי קודם היובל התחיל לאוכלה,
הלכך מקיימינא ליה קרא, כדכתיב 'שני תבואות'), (אבל) הכא (הקונה בשנת היובל) לא נחית לאכילה.
אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי: חדא הך (דאמר שמואל אינה מכורה כל עיקר), ואידך: 'המוכר עבדו לעובד כוכבים או
בחוצה לארץ יצא לחירות' (דהמוכר עבדו לעובד כוכבים - קונסין
אותו לפדותו, ויפטרנו לחירות - משום דאפקעיה ממצות; וכן המוכר עבדו - אפילו לישראל
בחוצה לארץ - יצא לחירות); חדא הדרי זביני (חדא מחדא מהנך תרתי שמעית מיניה
דמר שמואל שהמקח בטל והמעות חוזרין: או מהך דהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה או מהך
דהמוכר עבדו לישראל בחוצה לארץ) וחדא לא הדרי זביני (אלא הלוקח מפסיד המעות), ולא ידענא הי מיניה (ולא ידענא בהי מינייהו המקח בטל).
(ואי
קשיא: פשיטא דמהך דהמוכר שדהו בשנת היובל קאמר שמואל דהמקח בטל והמעות חוזרין, דאם
מעות אבודין - מאי איכא בין רב לשמואל?
איכא בינייהו אי שמיט לוקח וקצצן
אילנות שהיו בה: לרב, דאמר מכורה היא, שדה הדרא ואילנות דקץ - קץ; לשמואל, דאמר
אינה מכורה ומעות מתנה - הדרי אילנות ואף על גב דלוקח לא שקל זוזי;
אי נמי כגון שמכר עמה מטלטלין
והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין, דקיימא לן (קידושין
כו.) 'נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם
אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואין צריך משיכה'; לרב, דאמר 'מכורה ויוצאה' - שדה הדרא ומטלטלין
מיקנו; לשמואל, דאמר 'אינה מכורה ומעות מתנה' - לא מיקנו מטלטלי, דחזקה דקרקע לא
הויא חזקה!)
אמר רב יוסף: ניחזי אנן: מדתניא בברייתא 'המוכר עבדו
בחו"ל יצא לחירות וצריך גט שיחרור מרבו שני' - שמע מינה מדקרי ליה לשני 'רבו'
- אלמא לא הדרי זביני (והלוקח מפסיד), וכי קאמר
שמואל הכא אינה מכורה ומעות חוזרין (וכיון דבההיא חזינן דלא הדרי
זביני, ודאי כי אמר שמואל בהא אינה מכורה ומעות חוזרין)!
(ערכין ל,א)
ורב ענן (דהוה מספקא ליה בהי הדרי ובהי לא
הדרי) -
ברייתא (הך ברייתא דצריך גט שיחרור) לא שמיעא ליה.
ודשמואל - ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין? דלמא אינה
מכורה ומעות מתנה (ומהא דאמר שמואל 'אינה מכורה' לא
הוה מצי למשמע מידי: דממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין? דלמא מעות שנתן לוקח למוכר
מתנה הן ביד מוכר, ואיכא בין רב לשמואל הך דפרישית לעיל)?
מידי דהוה אמקדש אחותו, דאיתמר: המקדש אחותו: רב אמר מעות
חוזרין ושמואל אמר מעות מתנה (דאדם יודע שאין קדושין תופסין
באחותו, וגמר ונתן לשם פקדון ולשמואל גמר ונתן לשם מתנה).
אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח (גבי מוכר עבדו בחוצה לארץ, דאמרינן: לא הדרי זביני, ויוצא עבד לחירות
ומפסיד לוקח)? נקנסיה למוכר (שיהו מעות חוזרין, ויוציאו מוכר
לחירות)?
אמר ליה: לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב (עכבר הגונב ומניח בחוץ, אם לא היה לו חור להניח בו - לא היה גונב; הלכך
חורא גנבא, וקא גניב ליה; הכי נמי אם לא היה מוצא לוקח - לא היה מוכרו).
אי לאו עכברא - חורא מנא ליה (החור
מאין לו הגניבה)?
מסתברא: היכא דאיתיה לאיסורא (דהיינו
לוקח שהעבד אצלו) קנסינן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .