2דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה
מלאה – בסוף הדף.
ערכין דף כד
(ערכין כג,ב)
משנה:
אף על פי שאמרו 'חייבי ערכין ממשכנין אותו (גזבר נכנס לבתיהן ונוטל בעל כרחן)' - נותנין לו מזון שלשים יום וכסות
שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפליו (אכולהו משיירינן לו מעות לקנותן אם
אין לו);
'לו' - אבל לא לאשתו ולבניו.
אם היה אומן נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין (שיש אומנות שצריכה ארבע וחמש כלים):
חרש נותנין לו שני מצעדין (דלדור"ש)
ושני מגירות (שייג"א [משׂוֹר]: סכין מלא פגימות, וחותך
מהר, כעין שיש לעושי מסריקות).
רבי אליעזר אומר: אם היה איכר - נותן לו צמדו (צמד בקר הן כלי אומנתו), חמר - נותן לו חמורו;
היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט (כגון שלשה מעצדים ומגירה אחת) - אין אומר למכור את המרובה וליקח מן
המועט, אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה (נותן שנים מן המרובה, והשלישית
לגזבר) וכל
שיש לו מן המועט (כמה שיש לו, ולא זבנינא ליה
אחריתי: דכי היכי דעד השתא הוה סגי ליה בהכי - השתא נמי תיסגי ליה).
המקדיש נכסיו - מעלין לו תפיליו (תפילין
בכלל נכסיו, ופודה אותן).
גמרא:
מאי טעמא?
דאמר קרא
(ערכין כד,א)
(ויקרא כז,ח)
ואם מך הוא מערכך [והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר
יעריכנו הכהן] - (דרשינן) החייהו
מערכך (דהכי משמע: הוא יהיה קיים מערכך).
אבל לא לאשתו ובניו וכו':
מאי טעמא?
'הוא מערכך' - ולא אשתו
ובניו מערכך.
רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו [חמר - נותן לו חמורו]:
ורבנן?
הנהו לאו כלי אומנות נינהו, אלא נכסים נינהו.
היה לו מין אחד [מרובה ומין אחד מועט - אין אומר למכור את המרובה וליקח
מן המועט, אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט]:
פשיטא!: כי היכי דסגי ליה עד השתא - השתא נמי סגי ליה!?
מהו דתימא 'עד האידנא דהוה ליה (מעצד
יתירה) לאושולי
הוה מושלי ליה (מגירות), השתא, דליכא דמשיל ליה - לא' - קא
משמע לן.
המקדיש את נכסיו מעלין לו תפילין:
ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה, אתא לקמיה דרב יימר, אמר להו:
סליקו ליה תפילין (חלצו לו תפילין מראשו עד שיפדם
בדמים).
מאי קא משמע לן? מתניתין היא: 'המקדיש נכסיו מעלין לו
תפיליו'!?
מהו דתימא 'התם הוא, דסבר מצוה קא עבידנא (דיהיבנא לבדק הבית, הילכך אכל נכסיה הוה דעתיה), אבל לענין
זבוני מצוה דגופיה לא זבין איניש' - קא משמע לן.
משנה:
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו - אין לו בכסות אשתו (שאינו שלו) ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן (לשם אשתו ובניו) ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן (רבותא
קא משמע לן: דאף על גב דעדיין לא נעלום - הרי הן בחזקתן משעת לקיחה);
אף על פי שאמרו: עבדים נמכרין בכסותן לשבח (דכסות יפה שלהן משבחת ומעלה את דמיהן): שאם תלקח
לו כסות בשלשים דינר משובח מנה (כגון גבי נכסי יתומים: שאם תילקח
לעבד כסות בשלשים דינר - הוא משביח מנה על דמים שהוא שוה עכשיו),
וכן פרה: אם ממתינין אותה לאיטליס (ליום השוק) - משובחת
היא, וכן מרגלית: אם מעלין אותה לכרך משובחת היא (שדרך
סוחרים לבא שם וקונים את המרגליות ביוקר) - אין להקדש אלא מקומו (במרגלית) ושעתו (בעבד ופרה: שהמעריך עצמו ומך הוא
ונידון בהשג יד, ולפי מה שיש לו נותן להקדש, והיה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז -
אין אומרים 'רואין כאילו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה
ועשרים זוז, ונמצאו דמי העבד תשעים זוז, וכן יתן זה להקדש', אלא לפי שעתו שמין
אותו; וכן פרה וכן מרגלית בכפר: אין שמין אותה אלא לפי מקומה).
גמרא:
תנו רבנן [ספרא בחוקותי פרשתא ד פרק יא משנה
ו]: (ויקרא כז,כג) [וחשב לו הכהן את מכסת
הערכך עד שנת היבל] ונתן את הערכך ביום ההוא [קדש לה'] -
שלא ישהה מרגלית לקלים (לאדם קל ועני שהעריך עצמו, ויש לו
מרגלית - לא ישהנה לו גיזבר לומר 'העלה אותה לכרך, ולפי אותן הדמים תן', אלא לפי
מה ששוה כאן שמין, וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה, ולפי דמים ששמאוה יתן: שהרי
בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר);
'קודש לה'' -
סתם ההקדישות לבדק הבית.
הדרן
עלך שום היתומים
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
ערכין
פרק שביעי אין מקדישין
[ויקרא
כז, יד: ואיש
כי יקדש את ביתו קדש לה’ והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אתו הכהן כן
יקום]
[ויקרא
כז, טו: ואם
המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו]
[ויקרא
כז, טז: ואם
משדה אחזתו יקדיש איש לה’ והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף]
[ויקרא
כז, יז: אם
משנת היבל יקדיש שדהו כערכך יקום]
[ויקרא
כז, יח: ואם
אחר היבל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת עד שנת היבל ונגרע
מערכך]
[ויקרא
כז, יט: ואם
גאל יגאל את השדה המקדיש אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו]
[ויקרא
כז, כ: ואם
לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד]
[ויקרא כז,
כא: והיה
השדה בצאתו ביבל קדש לה’ כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו]
[ויקרא כז,
כב: ואם
את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש לה’]
[ויקרא כז,
כג: וחשב
לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היבל ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה’]
[ויקרא כז,
כד: בשנת
היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחזת הארץ]
[ויקרא כז,
כה: וכל
ערכך יהיה בשקל הקדש עשרים גרה יהיה השקל]
(ערכין כד,א)
משנה:
אין מקדישין (שדה אחוזה) לפני היובל
פחות משתי שנים (דכתיב במקדיש שדה אחוזה [ויקרא
כז,יח] על פי שנים הנותרות ואין שנים פחות משתים) ולא גואלין אחר היובל
פחות משנה אחת (מפרש לה בגמרא: רב לטעמיה ושמואל
לטעמיה);
אין מחשבין חדשים להקדש (מפרש
בגמרא),
אבל הקדש מחשב חדשים (כלומר: ואם ריוח של הקדש הוא
שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה - כי הא דמפרש לקמן: דאקדשה בפלגא דארבעים ותמני:
דאי חשבת לההיא יציאה הוה ליה פחות משתי שנים לפני היובל, ולא מיפרקא בגירוע אלא
בחמשין, ואי לא חשבת אותן חדשים שיצאו - הוה ליה שתי שנים לפני היובל, ואיכא פסידא
דהקדש: דלא שקיל אלא שני סלעים ושני פונדיונין - הכא ודאי מחשבין אותה ביציאה
גמורה).
גמרא:
ורמינהו 'מקדישין בין לפני היובל (דמשמע אפילו פחות משתי שנים) בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא
יקדיש, ואם הקדיש אינה קדושה'?
רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות
משתי שנים, וכיון דאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו
ואל יקדיש פחות משתי שנים. (המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של
יובל ובא לגואלה - נותן בבית כור חמשים סלעים, כדכתיב [ויקרא
כז,טז] זרע חומר שעורים [בחמשים שקל כסף] ואם הקדישה עשר שנים או עשרים לאחר היובל - מחשבין השנים הנותרות עד
היובל הבא, ונותן סלע ופונדיון לכל שנה, כדכתיב (ויקרא כז,יח) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו [הכהן
את הכסף על פי השנים הנותרת עד שנת היבל]
ונגרע מערכך, והיינו גירוע: שאינו נותן חמשים סלעים, והמקדיש שתי
שנים לפני היובל - פודה אותה בשני סלעים ושני פונדיונין, כדכתיב (ויקרא
כז,יח) על פי השנים הנותרות, וכן עולה החשבון של גאולת שדה אחוזה לכל שנה: סלע ופונדיון: שהרי אם
הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל - היה פודה בחמשים שקל, כדכתיב (ויקרא
כז,יז) אם משנת היובל יקדיש שדהו [כערכך יקום]: 'משנת' ולא שנת יובל
בכלל, אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא, וקאמר יתן חמשים; צא לתשעה וארבעים שנים
הבאים עד יובל הבא תשע וארבעים סלעים, נמצא סלע יותר על סלע לכל שנה; חלקיהו
לפונדיונין: דבסלע יש מ"ח פונדיונין - הרי לכל שנה סלע ופונדיון פחות
פונדיון; הילכך המקדיש שדהו לאחר היובל שתים או שלש שנים - נותן לכל שנה עד היובל
סלע ופונדיון, ואף על פי שכשתחשוב סלע ופונדיון למ"ט שנים תמצא חמשים סלע
ופונדיון, כגון מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין, והסלע אינו אלא מ"ח
פונדיונין - הא פרכינן ליה בבכורות בפרק 'יש בכור לנחלה' (דף נ.) 'פונדיון זה מה טיבו? - קולבון לפרוטרוט' וקאמרי רב ושמואל:
דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל - אין כאן דין גירוע, ואם בא לגאלה - נותן
חמשים סלעים, דגבי גירוע כתיב (ויקרא כז,יח) על פי השנים הנותרות ונגרע
ומיעוט 'שָׁנים' – שתים; ועצה טובה קמשמע לן מתניתין: שיהא אדם חס על נכסיו ולא
יפדה פחות משתי שנים: שלא יפסיד מ"ח סלעים.)
איתמר: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה: רב אמר: קדושה ונותן
חמשים, ושמואל אמר: אינה קדושה כל עיקר.
מתקיף לה רב יוסף: בשלמא לענין מכירה (לענין מוכר שדהו בשנת היובל עצמה), דפליג שמואל עליה דרב (לקמן בפרק 'המוכר' (דף כט)), (משום ד)איכא למימר קל וחומר: ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו, שאינה מכורה
אינו דין שלא תימכר! אלא הכא - מי איכא למימר קל וחומר (הרי
אותן הקדושות כבר אין יוצאין מיד הקדש ביובל בלא פדיון)? והא תנן 'הגיע
יובל ולא נגאלה - כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה (להקדש
בדק הבית),
דברי רבי יהודה'?
שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, דאמר: נכנסין ולא נותנין (הילכך איכא למימר קל וחומר: קדושה כבר יוצאה עכשיו, אינה קדושה אינו דין
שלא תקדש),
(ערכין כד,ב)
ורב סבר סוף סוף לבעלים מי קהדרא (ורב
אמר לך: לרבי שמעון לאו 'יציאה' היא, דסוף סוף לבעלים מי הדרא)?
לכהנים הוא דנפקא, וכהנים משולחן גבוה קא זכו.
מאי טעמא דרב?
דאמר קרא (ויקרא כז,יז)
ואם משנת היובל [יקדיש שדהו כערכך יקום] -
ושנת היובל בכלל.
ושמואל?
מי כתיב 'ואם בִּשנת היובל'?
'מִשנת היובל' כתיב: משנת
שאחר היובל.
בשלמא לרב, היינו דכתיב '[ו]אם משנת
היובל' (ויקרא כז,יח) ואם אחר היובל [יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת עד שנת היבל ונגרע
מערכך] (אם משנת היובל - חמשים סלעים, אם
לאחר היובל - גירוע), אלא לשמואל מאי 'אחר
היובל' (הא קרא קמא דבעי חמשים נמי לאחר
היובל קאי)?
אחר אחר (כגון שתים ושלש שנים אחר היובל
איכא גירוע, אבל אקדשה בשתא דבתר יובל - ליכא גירוע).
מיתיבי: 'מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל,
ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש אינה קדושה'!?
אמר לך רב: אינה קדושה (ליגאל) בגירוע
(שהרי יש כאן יובל שלם), אבל קדוש ונותנין חמשים.
מכלל דלפני היובל קדושה (מכלל
דהא דקתני בההיא 'מקדישין לפני היובל') - ליגאל
בגירוע (קאמר)? והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו 'אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות
משתי שנים'?
אמר לך רב (ודאי הא דקתני 'מקדישין' - ודאי
ליתן חמשים קאמר, ובשנת היובל אינה קדושה כל עיקר ולא תיקשי לדידי): הא
מני? - רבנן היא (דפליגי עליה דרבי בפרק השג יד (לעיל
דף יח:), דאמרי 'ראשון ולא ראשון בכלל'), ואנא דאמרי
כרבי, דאמר 'ראשון - וראשון בכלל, 'שביעי' - ושביעי
בכלל' - הכא נמי 'בשנת' - ושנת היובל בכלל.
[ערכין יח,א: דתניא: (שמות יב,טו) [שבעת ימים מצות תאכלו אך
ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל] מיום הראשון ועד יום השביעי; יכול ראשון (יהא מוזהר
על חמץ) ולא ראשון בכלל, שביעי ולא
שביעי בכלל...
ערכין יח,ב: תלמוד
לומר: (שמות יב,יח)
[בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת] עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. רבי אומר: אינו צריך! 'ראשון' - וראשון בכלל! 'שביעי' - ושביעי בכלל!']
(ולשמואל אפילו לרבי אינה קדושה:
דכי אמר רבי 'מיום הראשון וראשון בכלל' - התם הוא, דכתיב ועד, דשייך ביה לשון 'מיום', אבל הכא - דלא כתיב 'ועד' - הוה ליה למיכתב 'בשנת'!
- מודה רבי דלא הוי בכלל.)
אי כרבי (דריש הכא 'משנת' - ושנת בכלל, אלמא
בשנת היובל קאי קרא, וקאמר יתן חמשים סלעים) - פונדיון מאי עבידתיה (כי מקדיש עשר או עשרים שנה לפני היובל, אמאי יהיב סלע ופונדיון? ליתיב סלע
לשנה: דכיון דכי מקדיש ופריק ליה בשתא דיובל גופיה לא יהיב אלא חמשין, אשתכח דלא
מטא לכל שנה ושנה של יובל אלא סלע: שהרי מכאן ועד יובל הבא - חמשים שנה הואי, ושנה
זו בכלל; הילכך כי פריק לה שתים או שלש לפני היובל - סלע הוא דבעי למיתב בכל שנה
ותו לא)?
וכי תימא לית ליה, והתנן 'הקדיש שתים ושלש שנים לפני היובל, רבי אומר: אומר אני
נותן סלע ופונדיון'?
רבי - כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר 'שנת חמשים עולה לכאן
ולכאן' (שנת היובל היא מיובל שעבר, ומונין אותה שנה אחת ליובל הבא; הילכך: עם שנה
זו אינן עד שנת יובל הבא אלא מאי טעמא, ושנת היובל הבא אינה נמנית עמהן: שהרי יובל
משמט בתחילתו, ומכי עייל שנת יובל, אי פריק לה אחֵר - נפקא לכהנים, כדכתיב [ויקרא
כז, כא] והיה השדה בצאתו ביובל [קדש לה’ כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו]
אשתכח דאחֵר הפודה שדה אחוזה בשנת יובל עצמה כשהוקדשה - אינה בידו אלא מ"ט
שנים, וקא יהיב חמשים סלעים: דמטי סלע ופונדיון לכל שנה).
לשמואל (דאמר דהכא מודה רבי, דמשנת ולא שנת בכלל, ואשתא דבתר יובל קאי קרא, וקאמר דיהיב
חמשין) - לימא
רבי (דאמר 'נותן סלע ופונדיון לשנה') כרבנן סבירא ליה (דפליגי עליה דרבי יהודה: דאין שנת יובל שעבר ממנין יובל הבא, ולבד ההוא
שתא יש כאן מ"ט שנים), דאי כרבי יהודה (סבירא ליה, דאמר אין ביובל אלא
מ"ח לבד משנת יובל שעברה וקרא בשתא דבתר יובל קאי) - סלע ושתי
פונדיונות מיבעי ליה (אישתכח דיהיב חמשים סלע למ"ח
שנים: דמטי סלע ושני פונדיון)!? על כרחך לשמואל - רבי כרבנן סבירא ליה!
תא שמע: 'ולא גואלין אחר היובל פחות משנה'; בשלמא
לשמואל: לא גואלין לאחר יובל פחות משנה (דקא משמע לן מתניתין דבשנת יובל
עצמה, אם הקדישה - אין צריך ליגאל: דלא קדשה), אלא לרב
מאי 'אחר יובל [פחות מ]שנה'?
מי סברת אחר יובל ממש? - מאי 'אחר יובל'? =
(ערכין כה,א)
באמצע יובל (כלומר: האי 'אחר' - אפילו
אחר עשרים או שלשים שנה קאי, ומאי 'פחות שנה' דקאמר?): דכל כמה
דלא מליא ליה שנה - לא מגרע ליה (הכי קאמר: הבא לגאול באמצע יובל
וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים, והיה עומד בניסן שהוא אמצע שנה - לא יאמר 'חצי
סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו', אלא נותן סלע ופונדיון שלם, והיינו דקאמר 'אין
גואלין בפחות משנה': דכמה דלא נפקא לה כולה שתא - לא מיגרע ליה כלל, ולא יהיב
גאולת חצי שנה, אלא גאולת שנה שלימה).
מאי קא משמע לן? דאין מחשבין חדשים עם ההקדש - הא בהדיא
קתני 'אין מחשבין חדשים עם ההקדש'?
'מה טעם' קאמר: מה טעם לא גואלין לאחר יובל פחות משנה? - משום
דאין מחשבין חדשים עם ההקדש (כדאמרן: שאם בא לגאלה חמש שנים
וחצי לפני היובל - אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו משנה לשנה ששית, אלא נותן ששה
סלעים וששה פונדיונין).
אין מחשבין חדשים [להקדש, אבל הקדש מחשב חדשים]:
תנו רבנן: 'מנין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש?
תלמוד לומר: (ויקרא כז,יח)
[ואם אחר היבל יקדיש שדהו] וחשב
לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות [עד שנת היבל ונגרע מערכך]: (השנים הנותרות - כל מה שנותר חֲשוֹב שנים:) שנים
אתה מחשב, ואי אתה מחשב חדשים;
מניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה (לחשוב אותן חדשים שיצאו כאילו הן שנה והוי רווחא דידיה) – עושה?
היכי דמי? - כגון
דאקדשיה בפלגא דארבעין ותמני (דאי חשבת לחדשים שיצאו ביציאה
גמורה, הוו להו פחות משתי שנים, ואינה נגאלת בגירוע)
תלמוד לומר: 'וחשב לו
הכהן' מכל מקום'.
-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in
the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum,
mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .