דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ערכין דף ח
(ערכין ז,ב)
אמר רב אדא בר אהבה: היו בידיו חמש סלעים ואמר "ערכי
עלי" וחזר ואמר "ערכי עלי" ונתן ארבע לשניה (על
פי כהן)
ואחד לראשונה - יצא ידי שתיהן (ואפילו לרבנן); מאי טעמא? (הואיל ויהב לשניה ברישא:) בעל חוב מאוחר שקדם וגבה - מה שגבה
גבה (והילכך כי יהיב לראשונה - כל מה דאית ליה יהיב לה, ולשניה ליכא למימר
'אמאי לא יהב כולהו חמש':) בעידנא דיהיב לשניה - משעבד לראשונה (דהא אפילו מאי דיהיב לה - לאו דידה הוא); בעידנא
דיהיב לראשונה תו לית ליה!
(ערכין ח,א)
נתן ארבע לראשונה (שהעריכו הכהן על הראשונה תחילה)
ואחת לשניה - ידי שניה יצא, ידי ראשונה לא יצא: כולהו משעבדן לראשונה (דבעי למיתב כל מה דבידיה כרבנן; ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך, דנתינה
קמייתא לאו כלום היא).
בעי רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים ואמר "שני
ערכי עלי" בבת אחת – מהו? כיון דבבת אחת נדר - כי הדדי תפסן: יהיב תרתי ופלגא
להאי ותרתי ופלגא להאי? או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו חזיא להאי (ועדיין אחד מן הערכין עליו)?
תיקו.
אין בערכין פחות מסלע ולא יתר [ולא יתר על חמשים סלע]:
הא תו למה לי?
הא קמשמע לן: פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא (אף על גב דליכא חמשים סלע: דאם היו בידו חמש סלעים - נותן כולם, דהיינו יותר
על סלע ופחות מחמשים); יתר על חמשים הוא דליכא, הא פחות מחמשים איכא;
וסתמא כרבנן (דלרבי מאיר ליכא השג יד שיהא יותר
על סלע ופחות מחמשים במי שערכו חמשים, אלא או חמשים או סלע).
משנה:
אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על י"ז:
(פתח:
תחילת נדות; שזה דין נדה דאורייתא: ראתה היום - מונה ששה והוא; ראתה שנים - מונה
חמשה והן; ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה - לערב טובלת ומשמשת; ומיום שביעי ואילך
הויין 'ימי זיבה': אחד עשר יום, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים - 'שומרת יום כנגד
יום וטובלת, ואם ראתה בהן שלה רצופין - הויא זבה גמורה, וטעונה ספירה שבעה נקיים
וקרבן; ואם משכו ימי זובה חדש או שנה - אינה חוזרת לתחילת נדות עד שתשב שבעה
נקיים; ישבה שבעה נקיים, וראתה - הויא 'תחילת נדה', ומונה ששה והוא, חוזרת לעניינה
ככל המפורש; ואם לא ראתה באותן י"א יום שלשה רצופין- אינה זבה, וכשתראה אחרי כן - בין ראתה
סמוך בין שהרחיקה ראייתה - הויא תחילת נדה; ואפילו תראה שלשה רצופין - אינה מונה
אלא ארבעה והן, שאין ימי זוב אלא באותן י"א יום שבין סוף נדה זה לתחלת נדה
הבאה, וכן מפורש בהלכה אחרונה של מסכת נדה (דף עב.)
אין פתח בטועה פחות משבעה: טועה שראתה היום ואינה יודעת אם בימי נדתה עומדת אם באותן אחד עשר יום
של זיבה - אין חוזרת לפתח נדותה בפחות משבעה נקיים ולא יותר על י"ז
נקיים, כדמפרש בגמרא.)
גמרא:
תנו רבנן: 'טועה שאמרה "יום אחד טמא ראיתי (היום)" (ואינה יודעת אם בימי תחילת נדות
הוא וצריכה למנות ששה והוא, אם באותן אחד עשר ימי הזוב הוא, ואינה צריכה לשמור אלא
יום כנגד יום) - פתחה שבעה עשר (שאם לא תראה עד לאחר י"ז לבד
מיום זה - אז חוזרת לפתח נדותה למנות ששה והוא, דממה נפשך לאחר י"ז לבד מיום
זה יצתה מספק של ימי הזוב: דאם יום זה שראתה מתחילת ימי זיבה היה, כיון
שכלו י"א יום - יצתה ימי הזוב, והרחיקה ראייתה: שלא ראתה עד לאחר י"ז,
ותחילת נדה היא; ואפילו אם תאמר שיום זה תחילת נדה היא, אף על פי כן יצתה ימי
הזוב: שהרי עברו ששה להשלמת ימי נדותה, ואחד עשר שבין נדה לנדה - הרי י"ז!
ולאחר י"ז כשראתה - תחילת נדה היא;
אבל אם תראה ביום י"ז - לא
יצתה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה, דיש לומר 'שמא יום זה שבאת לפנינו
כשראתה - ראשון לימי נדה היה, ויום י"ז שראתה בו - סוף אחד עשר יום שבין נדה
לנדה הוא, ואינה צריכה שימור [ד"א לא בעי שימור, כדאמרינן בשמעתא אחרונה במסכת
נדה]? או שמא יום ראשון שבאתה לפנינו - מימי זיבה הוא, וכשכלו י"א - יום יצתה
מימי הזוב, ויום י"ז שראתה בו - תחילת נדה הוא, וצריכה למנות ששה והוא!?' וכל
שכן אם תראה קודם י"ז; ובספיקא זו תעמוד לעולם עד שתשב י"ז נקיים, וכל
זמן שהיא בספיקה זו - מקולקלת היא מאד: שלעולם נחמיר עליה מספק: שכשתראה יום אחד
בתוך אלו ימי שבעה עשר - נאמר 'תחילת נדה וצריכה ששה והוא', וכשתראה שלשה רצופין
נאמר 'ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן מספק ואינו נאכל'; אבל לאחר י"ז
אין להחמיר: דודאי תחילת נדה, ואם תראה שלשה רצופין - תמנה ארבעה והן; ולבסוף שבעה
אם תראה - תשמור יום כנגד יום, ויום שלישי תהא זבה);
"שני ימים טמא ראיתי" - פתחה שבעה עשר (לבד
משני ימים הללו: שאם לא תראה עוד עד לאחר י"ז - תחילת נדה היא ממה נפשך: אם
שני ימים הללו מימי הזוב - הרי כלו להם ימי הזוב לתשעה ימים אחר השנים, וכשהרחיקה
וראתה לסוף י"ז - תחילת נדה; ואם תחילת נדה היא - הרי כלו להם ימי נדות וזוב
לסוף ששה עשר אלו אחר השנים: שימי נדות וזוב אינן אלא י"ח, וזו שלא ראתה עד
לאחר י"ז שהוא יום עשרים לתחילת ראיית הספק – תחילת נדה היא; אבל אם תראה
ביום י"ז - וכל שכן קודם לכן - לא יצתה מן הספק: דשמא אלו שני ימים - תחילת
נדה היו, ולסוף ששה עשר אחר השנים כלו ימי נדות וזוב, וזו שראתה ביום י"ז -
תחילת נדה היא? או שמא הראשון משני הימים - סוף י"א של זיבה היה, והשני -
תחילת נדה, ולא כלו ימי נדות וזיבות עד לאחר י"ז, וזו שראתה ביום י"ז -
סוף זיבה היא, והרי היא בספק! וכל שכן אם תראה קודם, כגון אם תראה ביום י"ג
וי"ד - עומדת בספק: דשמא ב' ימים הללו שבאתה לפנינו - סוף ימי זוב היו, וזו
שלא ראתה שוב עד יום י"ג - תחילת נדה היא? או שמא שני הימים - תחילת נדה היו,
ויום י"ג זה - שמיני של ימי הזוב הוא, ותשמור יום כנגד יום! וכן בספק זה היא
לעולם עד שתשב י"ז נקיים);
"שלשה ימים טמא ראיתי" - פתחה שבעה עשר (כמו שפירשתי; אבל קודם לכן, כגון י"ז עצמו - עומדת בספק, ויש לומר
'שמא שני ימים מהשלשה היו סוף זיבה, והשלישי - תחילת נדה, ויום י"ז זה - סוף
זיבה הוא? או שמא כל השלשה - תחילת נדה היו, ולסוף ט"ו לבד מהשלשה כלו ימי
נדות וזוב, ויום י"ז זה - תחילת נדה הוא'? אבל ליום י"ח - יצתה מן הספק
ממה נפשך);
"ארבעה ימים טמא ראיתי" - פתחה ששה עשר (שאם לא תראה עד לאחר ששה עשר לבד מהנך - יצתה מן הספק ממה נפשך: אם תחלת
נדה היו - הרי כלו ימי נדות וזוב לסוף י"ד אחר ארבעה הללו, ואם ימי זוב היו -
כל שכן שכלו קודם ששה עשר, ועכשיו תחילת נדה היא; ואם תאמר 'שנים מהן היו סוף
זיבה, והשנים תחלת נדה' - אף על פי כן לסוף ששה עשר כלו ימי נדות וזוב; והא ליכא
למימר 'שמא השלשה סוף זיבה היו והרביעי תחילת נדה ולא כלו עד סוף י"ז': דאם
השלשה היו סוף זיבה, כשראתה ברביעי אינה תחילת נדה: דכיון שראתה שלשה רצופין בימי
זיבה - זבה היא, ולא תצא לעולם מידי זיבה להיות תחילת נדה עד שתשב שבעה נקיים,
כדכתיב (ויקרא טו,כח) ואם
טהרה מזובה וספרה [לה שבעת ימים ואחר תטהר],
לאחר שישבה שבעה נקיים - חזרה לתחילת נדותה, אבל אם תראה קודם לכן - אפילו ביום
ששה עשר - איכא לספוקה בסוף זיבה ותחילת נדה: דשמא שנים מהארבעה היו סוף זיבה,
והשנים תחילת נדה, ויום ששה עשר - סוף זיבה? או שמא כל הארבעה היו תחילת נדה או
סוף זיבה, וכבר יצתה מימי נדות וזוב);
"חמשה ימים טמא ראיתי" - פתחה חמשה עשר (ממה נפשך לאחר ט"ו תחילת נדה היא אם תראה, אבל יום ט"ו עצמו -
אם תראה בו - הויא ספק: דשמא שנים מהחמשה היו סוף זיבה, והשלשה - ימי נדות, ועדיין
יום ט"ו זה - סוף ימי הזוב הוא;
וכן כולה ברייתא מספקינן שמא שנים הראשונים
בסוף זיבה והאחרונים מן הנדות, אבל טפי מהכי ליכא לספוקי: דאי אמרת שלה מהן סוף
זיבה - תו לא הוו אחריני ימי נדות כל זמן שלא ישבה שבעה נקיים; והשתא כי חזיא לאחר
שישבה את שבעת הימים הנקיים - תחילת נדה היא);
"ששה ימים טמא ראיתי" - פתחה ארבעה עשר;
"שבעה ימים טמא ראיתי" - פתחה שלשה עשר;
"שמונה ימים טמא ראיתי" - פתחה שנים עשר;
"תשעה ימים טמא ראיתי" - פתחה אחד עשר;
"עשרה ימים טמא ראיתי" - פתחה עשרה;
"אחד עשר" - פתחה תשעה;
(ערכין ח,ב)
"שנים עשר" - פתחה שמונה (דלאחר
שישבה שמונה נקיים יצתה מן הספק ממה נפשך: אפילו תאמר שנים הראשונים סוף זיבה היו,
הרי כלו לה ממנין האחרון לשמונה ימים, ויצאו ימי נדות וזוב, ותחילת נדה היא! אבל
יום שמיני עצמו - ספק הוא, דיש לומר שמא שנים מן הי"ב היו סוף זיבה, והעשרה -
שבעה מהן לנדות, והשלשה לזוב, והויא זבה, ושבעה נקיים ישבה, ושמיני זה שראתה בו -
עדיין מן האחד עשר הוא, ואינה תחילת נדה: שאין בין סוף נדה לתחילת נדה פחות
מי"א יום, או שמא דכלו הי"ב ימים ממנין האחרון; או שמא תחילת נדה היא:
שיום ראשון של שנים עשר - תחילת נדה היה, ולסוף שבעה כלו להם ימי נדות והתחילו
בשמיני ימי זיבה, וליום שנים עשר הלכו להם מימי זוב חמשה, נמצא שיכלו להם ימי זוב
לסוף ששה [ימים
נוספים] ולסוף ששה כלו ימי נדה וזוב, והרי ישבה שבעה נקיים
לזיבה, ושמיני זה - תחילת נדה הוא; והיינו ספק וקלקול גדול: שלא תחזור לפתח נדתה
עד לאחר י"ז יום, דהדרא והויא לה 'טועה שאמרה "יום אחד טמא ראיתי ואיני
יודעת אם בימי נדה ואם בימי זיבה"' ואם תפסוק לאחר ראיית שמיני זה שבעה ימים
ותראה ותרצה לשמור יום כנגד יום - נחמיר עליה ונאמר 'שמא יום שראתה בו- סוף זיבה היה, ועכשיו תחילת נדה הוא?' או
אם תראה שלשה ותרצה למנות ארבעה ימים - נחמיר עליה ונאמר 'שמא אותו יום שמיני
שראתה בו - תחילת נדה היה, ועכשיו בימי זוב היא, וזבה היא'; וכן בספק זה היא לעולם
עד שתשב שבעה נקיים);
"שלשה עשר" - פתחה שבעה (דשני
ימים קמאי מספקינן לסוף זיבה, פשו להו יש אומרים, ושבעה נקיים - הרי י"ח);
- שאין פתח בטועה פחות משבעה (שאפילו
ראתה ארבעה עשר - אינה חוזרת לפתחה בפחות משבעה נקיים, דממה נפשך זבה היא: כל זמן
שלא ישבה שבעה נקיים לא תצא מידי זיבה) ולא יתר על שבעה עשר'.
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבה: למה לי כולי האי? תימני
שבעה ותשתרי!? (רב אדא טעי וסבר דכל הנך י"ז וט"ז וט"ו
למשרייה לגברא קאמרי.)
אמר ליה לתקונה לידי נדה ופתחה קאמרינן (שתדע מאימת תמנה ימי נדה, שאם תראה שלשה או ארבעה ימים לא תמנה אלא שלשה
והם, ואינך יהיו לה ימי זוב: שאם תראה אחר [שטמ"ק: אחד; אולי: יום אחד אחר כך]
- תהא שומרת יום).
תנו רבנן: 'כל הטועות זבות (לקמן
מפרך לה ומפרש: 'אלא כל זבות הטועות', כלומר: כל הנך דאיכא בהנך דלעיל
דמצינן לספוקינן בזבות, כגון כולהו בר מ'יום אחד טמא' ו'שני ימים טמא', דבציר
מתלתא יומי טמא ליכא לספוקה בזבה) מביאות קרבן (לסוף שבעה נקיים: שתי תורים, אחד לחטאת ואחד לעולה, כדין זבה, דשמא זבות
היו)
ואינו נאכל (החטאת אינה נאכלת: דשמא לא ימי
זיבה היו, וחטאת זו – חולין, ומליקתה נבילה: דחולין מלוקין אינן אלא נבילה; והעולה
קריבה על תנאי: אם זבה היא תהא לחובתה, ואם לאו - תהא לנדבה, אבל חטאת נדבה ליכא),
חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה, שמביאות קרבן ונאכל (דממה
נפשך כיון דראתה י"ב רצופין - זבות נינהו: דאי נמי אמרת 'שני קמאי לסוף זיבה'
- אפילו הכי הויא תחלת נדות וזיבה ממנין האחרון, דהא פשו להו עשרה ימים: שבעה
לנדות ושלשה לזוב; וכל שכן אי קמאי הוו תחלת נדות או שלשה מינייהו סוף זיבה - ממה
נפשך זבות הן! אבל כולהו קמייתא - ספק זבות הן: דאיכא למימר שךשה ימים מהנך - זיבה
הוו, וזבה היא, ואיכא למימר לאו זבה היא: דשני יומי קמאי מסוף זבות, ותו לא הויא
זבה ממנין האחרון);
אטו כל הטועות זבות (והא
חששא בעלמא הוא, ולאו ודאי זבות נינהו)? ותו: יום אחד ושני ימים בת איתויי קרבן
היא?
אלא 'כל זבות הטועות (דמשמע: כל שיש לספקו בזוב מחמת טעותו, דהיינו מ'שלשה ימים טמא ראיתי'
ואילך) מביאות קרבן ואינו נאכל חוץ מפתחה
שבעה ופתחה שמונה, שמביאות קרבן ונאכל'.
משנה:
אין (טוהר) בנגעים פחות
משבוע אחד (להסגר) ולא יתר על שלשה שבועות:
גמרא:
פחות משבוע - נגעי אדם (נגעי
אדם יש בהם בשבוע אחד כדכתיב בפרשה), ולא יתר על שלשה שבועות נגעי בתים (כדתניא בתורת כהנים [ספרא מצורע פרקי נגעים פרשתא ז
משנה ז] 'ושב הכהן ובא הכהן - זו היא שיבה זו היא ביאה: מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע - אף
שיבה כו' [משנה ח]
ומנין שאם עמד הנגע בעיניו בזה ובזה - בשבוע ראשון ושניה - מנין 'שחולץ
וקוצה וטח ונותן לו שבוע' והיינו שבוע שלישי? - תלמוד לומר: ובא הכהן... [ויקרא יד,מח] ואם בא יבא הכהן [ויקרא
יד,מח] מה מצינו וכו')
אמר רב פפא (תהלים לו,ז) 'צדקתך
כהררי אל [משפטך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'] - אלו נגעי
אדם (שנבררין בשבוע אחד אם לטהר אם ליחלט, וצדקה גדולה היא זו); 'משפטיך
תהום רבה' - אלו נגעי בתים.
פשטיה דקרא במאי כתיב?
אמר רב יהודה: אלמלא צדקתך
כהררי אל (כדמפרש לקמן) מי יוכל
לעמוד לפני משפטיך תהום רבה!
רבה אמר: צדקתך כהררי אל
מפני שמשפטיך תהום רבה
במאי קמיפלגי?
בדרבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, דאיתמר: רבי אלעזר אמר
כובש (הקב"ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד, כדי שיכריעו הזכיות);
רבי יוסי בר' חנינא אמר: נושא (ומגביה כף העונות למעלה, כדי
שיכריעו הזכיות);
רבה כרבי אלעזר (והכי קאמר: צדקתך
כהררי אל שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך, דהיינו עונות, בתהום רבה), ורב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא (והכי
קאמר: אלמלא צדקתך כהררי אל
שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה עונות - מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהו מכריעין עד תהום רבה).
משנה:
אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים (של
שלשים יום) בשנה, ולא נראה יתר על שמונה (ועולא
מפרש טעמא בגמרא);
שתי הלחם אין נאכלין פחות משנים (ליום
שני לאפייתן), ולא יתר על שלשה (ליום שלש לאפייתן נאכלין, ותו לא;
חל יום טוב של עצרת להיות באחד בשבת - נאפות בערב שבת: שאין אפייתן דוחה לא שבת
ולא יום טוב, ונאכלות ביום טוב לאחר תנופתן, דהיינו ליום שלישי; וכשחל עצרת באחד
משאר ימי השבת - נאפות ערב יום טוב ונאכלות ביום טוב, שהוא שני לאפייתן);
לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה, ולא יתר על אחד עשר (כיצד: נאפין בערב שבת ונאכלין לשבת האחרת, שהוא יום תשיעי לאפייתן; חלו
שני ימים טובים של ראש השנה להיות חמישי בשבת וששי בשבת - נאפה לחם הפנים ברביעי
בשבת, ונסדר בשבת ונאכל בשבת שניה, שהוא אחד עשר לאפייתו);
אין קטן נימול פחות משמונה ולא יתר על שנים עשר (קטן נימול לשנים עשר – כיצד: נולד בין השמשות של ערב שבת - אינו נימול
בשבת, דשמא תשיעי הוא, דבין השמשות = ספק יום ספק לילה, ואם יום הוא - נמצא שבת
יום תשעה, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב; ואם חלו שני ימים טובים
של ראש השנה אחר אותו שבת - אינו נימול עד יום שלישי, שהוא שנים עשר ללידתו).
גמרא:
מאי 'לא נראה יתר על שמנה'?
אמר רב הונא: לא נראה לחכמים לעבר יתר על שמונה (ורישא דמתניתין דקתני 'אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין': דלא
עבדינן חסירין יותר על שמונה, אבל שמונה עבדינן; ולא מפרש השתא, ועולא מפרש לה
לקמן, ורב הונא אית ליה דעולא).
מאי שנא תשעה דלא?
אם כן (דעבדינן תשעה מליאים) -
(ערכין ט,א)
קדים אתי סיהרא (חדתא) תלתא יומי (קודם ראש השנה, שהמולד ביום רביעי וראש השנה בשבת, ומרנני עלמא בתר רבנן
למימר כל מה דבעו עבדי; שבין מולד תשרי זה למולד תשרי הבא - ארבעה ימים ושמונה
שעות ותתע"ו 876 חלקים; ואם מולד תשרי זה בתחילת ליל שבת - נמצא מולד תשרי
הבא בשמונה שעות ליום ארבע בשבת, וכשאנו מסדרין החדשים אחד מלא ואחד חסר - נקבע
ראש השנה ביום המולד; שסדר תולדות הלבנה אחד מלא ואחד חסר, שחדש לבנה תשעה ועשרים
יום וחצי, ושתי ידות שעה, וע"ג חלקים - הרי לשני חדשים חמשים ותשעה ימים,
היינו חודש אחד מתשעה ועשרים וחדש אחד משלשים יום, וכשאנו עושין שבעה מליאים -
נדחה ראש השנה יום אחד לאחר המולד, ואם שמונה מליאים - נדחה שני ימים, ואם תשעה
מליאים - נדחה שלשה ימים)* - השתא נמי קא קדים אתי תרי יומי?
כדאמר רב משרשיא (לקמן גבי עצרת):
כגון שהיתה שנה מעוברת - הכא נמי כגון שהיתה שנה שלפניה מעוברת, ועיבור שנה חודש (ובידינו לעשות חדש של תוספת השנה בין מלא ובין חסר, ואת עיבור של שנה של
אשתקד עשינו חסר, ונמצא שהקדמנו תשרי שעבר לפני מולדו כמדת חסרון חדש אחד; לפיכך
אנו יכולין לאחר תשרי זה כמדת מילוי חדש אחד, כדקאמר:); דל ירחא
מליא בהדי ירחא חסירא - ואכתי חד יומא לא אדעתייהו דאינשי (אחד
יומא לא תמהי ולא מרנני). (ואף על גב דיומא ופלגא היא – 'חד
יומא' קרי ליה; והוא הדין נמי אם היתה זו מעוברת הוה מצי נמי לתרוצי דנראה לעבר
שמונה חדשים, והאי דנקט 'שנה שלפניה' - משום דלא מיתוקמא מתניתין בשנה מעוברת,
דקתני 'אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין' - הא בארבעה מעוברים סגי, ואי במעוברת -
פשו להו תשעה חסירין, ובין לרב הונא בין לעולא אפילו שמונה חסירין ליכא לאוקמא אלא
במעוברת, אבל תשעה - לא בפשוטה ולא במעוברת, כדלקמן.)
* ערכין ט,א
א)
29 יום, ומחצה יום, ועוד 793 חלקים (רמבם הלכות קידוש החדש פ"ו ה"ג
ופ"ח ה"א; טור או"ח תכז
היום
מחולק ל-24 שעות, ושעה מחולק ל-1080 חלקים.
זהו
החשבון המדוקדק, אבל חשבון העיבור במהלך האמצעי ("משיתקבץ הירח והחמה עד
שיתקבצו בפעם השניה) הם: 29 יום, 12 שעות, תשצ"ג חלקים - זהו הזמן בין מולד
למולד. רמב"ם הלכות קידוש החדש פ"ו ה"א וה"ג, על פי ראש השנה
כה,א;
רש"י
ערכין ח,ב ד"ה דאם כן: ... שחודש לבנה תשעה ועשרים יום וחצי ושתי ידות שעה
וע"ג חלקים...
לפי
זה שתי ידות שעה ועוד 73 חלקים הם 793 חלקים, ולפי זה 720 חלקים הם שתי ידות, ויד
הוא 360 חלקים שהם שליש שעה (שליש מ-1080 חלקים), כלומר: עשרים דקות.
חודש
= 29 יום, 12 שעות, 40 דקות ו-73 חלקים.
חלק:
בשעה יש (1080=360X3) חלקים, שהם 3600 שניות שהם בדיוק 360X10 שניות, כלומר: חלק הוא
בדיוק שלש שניות ושליש שניה.
לפיכך:
73 חלקים = [3x73=219 שניות + x⅓73=24+⅓
שניות, סה"כ 243 שניות ועוד שליש שניה = 4 דקות [שהם 240 שניות] + [שלש שניות
ושליש שניה =] חלק.
לפיכך
חודש = 29 יום, 12 שעות, 44 דקות וחלק אחד (⅓3
שניות).
חודשיים:
59 יום 88 דקות ושני חלקים = 59 יום + 1 שעה + 28 דקות + ⅔6
שניות (שני חלקים)
12 חדשים = 6 פעמים חודשיים = 354 ימים + 6 שעות + (180-12=168) דקות [=2 שעות, 48 דקות] + 36 שניות + x⅔6= 4 שניות, כלומר:
12
חודשים = 354 ימים + 8 שעות + 48 דקות + 40 שניות.
מספר
השבועות בשנה בת 12 חודשים לסרוגין (שבה החדשים מלאים וחסרים לסרוגין): 354:7= 50
ועוד 4 חלקי 7, כלומר: ההבדל ביום בשבוע, בין שנה לשנה הבאה הוא ארבעה ימים:
דוגמא: אם יום ראשון ראש השנה בשנה א' ביום שלישי, בשנה שלאחריה אמור ליפול יום א של ראש השנה ביום הראשון.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .