דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ערכין דף ז
(ערכין ו,ב)
ואיכא דמתני לה (להא דרב יוסף ורבה)
אהא: 'היוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב (דבר
דעה הוא);
אחרים שחבלו בו פטורין (דאין לו דמים ועומד הוא ליחבל; וכל
הנך א'יוצא ליהרג' - בדיני ישראל קאמר); רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא,
אם חבל באחרים – פטור, שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין (שאין אתה יכול להחזירו לבית דין ולעמוד בדין על מה שחבל, שאין מענין את
דינו)'.
(ערכין ז,א)
מכלל דתנא קמא סבר ניתן לחזרת עמידת בית דין (בתמיה)?
אמר רב יוסף: במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי; תנא
קמא סבר: מלוה על פה גובה מן היורשין, ורבי שמעון בן אלעזר סבר: אינו גובה מן היורשין;
רבה אמר: דכולי עלמא מלוה על פה אינו גובה מן היורשין,
והכא במלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר קמיפלגי; תנא קמא סבר: ככתובה בשטר דמיא,
ורבי שמעון בן אלעזר סבר: לאו ככתובה בשטר דמיא.
מיתיבי [תוספתא בבא קמא פ"ו מ"ב
בשנוי לשון]: 'החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו (השור הרג את החופר) – פטור (בעל השור) [מן
הכופר];
ולא עוד אלא שאם מת השור - יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו' (אלמא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וקשיא למאן דאוקי פלוגתייהו
דרבי יוסי ותנא קמא דמתניתין באם הזיק, דאם כן קשיא סתמא אסתמא)!? (ואיכא דמותיב הך תיובתא לרבי שמעון בן אלעזר, אבל פליאה בעיני: היאך יכול
להקשות? הא רבי שמעון תנא הוא ופליג!?)
אמר רב אילא אמר רב: כשעמד בדין (קודם
שמת, וחייבוהו לשלם, לפיכך גובה מן היורשין: דכיון דדינו חרוץ לשלם - הוה ליה
כמלוה בשטר).
והא 'הרגו' קתני?
אמר רב אדא בר אהבה: כשעשאו טריפה.
והאמר רב נחמן: תני חגא 'מת וקברו (השור
בבור)' (כגון שהפיל עמו חוליא, ואפילו הכי חייבין יורשין)?
והילכתא (הא דקתני 'יורשין חייבין') - (כגון) דייתבי דייני אפומא דבירא (וחייבוהו
מיד לשלם).
תנו רבנן: 'היוצא ליהרג - מזין עליו מדם חטאתו ומדם
אשמו (זורקין בשבילו דם חטאתו ואשמו, ולא הויא כחטאת שמתו
בעליה כל זמן שלא נהרג); חטא (בשוגג) באותה
שעה
(שיצא ליהרג, כגון שראה חלב וכסבור שומן הוא ואכלו) -
אין נזקקין לו (שיפריש קרבן ליקרב)';
מאי טעמא?
אמר רב יוסף: מפני שאין מענין את דינו (שימתינו מלהורגו עד שישחטו הזבח ויזרק הדם, שעינוי הדין הוא).
אמר ליה אביי: אי הכי, אפילו רישא נמי (דקתני כשחטא קודם לכן - מזין עליו: הרי ממתינים לו עד שישחט ויזרק)!?
כגון שהיה זבחו זבוח באותה שעה.
אבל אין זבחו זבוח – מאי? לא? אדתני 'חטא באותה שעה אין
נזקקין לו', ליפלוג וליתני בדידה: 'במה דברים אמורים? - שהיה זבח זבוח באותה
שעה, אבל אין זבח זבוח – לא'!
הכי נמי קאמר: 'במה דברים אמורים? שהיה זבח זבוח באותה
שעה, אבל אין זבח זבוח - נעשה כמי שחטא באותה שעה ואין נזקקין לו.
משנה:
האשה שיצאה ליהרג - אין ממתינין לה עד שתלד (אלא הורגין ולדה עמה, דחד גופא הוא);
האשה שישבה על המשבר (קודם
שנגמר דינה) - ממתינין לה עד שתלד (דכיון דעקר ונע ממקומו - גופא
אחרינא הוא);
האשה שנהרגה - נהנין בשערה (ובגמרא
מפרש טעמא);
בהמה שנהרגה אסורה בהנאה (כדקיימא
לן (פסחים דף כב:) 'ובעל
השור נקי [שמות כא,כח]
- כאדם שאומר לחבירו 'יצא פלוני נקי מנכססיו ואין לו בהן הנאה של כלום').
גמרא:
פשיטא: גופה היא!?
איצטריך: סלקא דעתא אמינא 'הואיל וכתיב (שמות
כא,כב) [וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון
ענוש יענש] כאשר ישית עליו בעל האשה [ונתן בפללים] -
ממונא דבעל הוא, ולא ליפסדיה מיניה' - קא משמע לן.
ואימא הכי נמי?
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אמר קרא: (דברים
כב,כב) [כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם
האיש השכב עם האשה והאשה ובערת הרע מישראל] ומתו גם שניהם - (שניהם מיותר, לדרשה:)
לרבות את הוולד (קסלקא דעתא משניהם יליף: מדהוה ליה למיכתב ומתו ואנא ידענא דאין 'ומתו'
פחות משנים).
והאי מיבעי ליה 'עד שיהו שניהן שוין (הנואף והנואפת יהו בני עונשין, אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול, או הוא
קטן - דלאו בר עונשין, והיא גדולה ובת עונשין - אין הגדול נהרג) -
דברי רבי יאשיה'?
(ומשני:) כי קאמרת -
מ'גם' (ילפינן).
ישבה על המשבר [ממתינין לה עד שתלד]:
מאי טעמא?
כיון דעקר - גופא אחרינא הוא.
אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג - מכין אותה
כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול (שאם יהא חיות בולד - יצא לאחר מיתת אמו, וניוול הוא).
למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא? והא קיימא לן דוולד מיית
ברישא, דתנן [נדה פ"ה מ"ג – בשנוי לשון]: 'תינוק
בן יומו... נוחל ומנחיל (אם נפלה לו ירושה בו ביום, ובו
ביום מת - מנחילה לקרוביו מאביו)', ואמר רב ששת: (האי 'נוחל ומנחיל' ליכא לאוקומי בנכסי אביו, דאי נמי לא אתיליד
איהו הוו ירתי קרוביו נכסי אביו היכא דאין בנים, אלא) נוחל בנכסי
האם (אם מתה בו ביום) להנחיל לאחין מן האב (ואפילו
הוא מת בו ביום - נוחל נכסי אמו ומנחילן מכחו לאחיו מאביו שאינן בני אמו, דאי לאו
הוא הוו ירתי לה קרוביה, ולא אמרינן 'נפל הוא ואינו בן נחלה'); דווקא בן
יום אחד, אבל עובר (אם מתה מעוברת) לא (לא ירתי לה קרובי העובר)? (ומשני
[רב ששת]:) דהוא מיית ברישא (כשהיא מתה מיתת עצמה),
ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב' [עד
כאן דברי רב ששת, ומדבריו רואים כי עובר מת ברישא]!?
הני מילי לגבי מיתה: איידי דוולד זוטרא חיותיה עיילא טיפה
דמלאך המות ומחתך להו לסימנין, אבל נהרגה - היא מתה ברישא.
(ופרכינן: וגבי מיתה מי מיית הוא
ברישא?) והא
הוה עובדא ופרכיס (לאחר מיתת אמו) עד
תלת פרכוסי?
מידי דהוי אזנב הלטאה, דמפרכסת (זנב
הלטאה, אם חותכין אותה - מפרכסת החתיכה ואף על פי שאין בה חיות).
אמר רב נחמן אמר שמואל: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת -
מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הוולד. (דזימנין
דמיקרי דהיא מייתא ברישא.)
פשיטא? מאי עביד?
(ערכין ז,ב)
מחתך בבשר הוא (ואין חיוב אלא בחובל בחי, דמוציא
דם)?
אמר רבה: לא נצרכה להביא סכין דרך רשות הרבים, ומאי קמשמע
לן? - דמספיקא מחללינן שבתא? תנינא [יומא פ"ח מ"ז]: 'מי
שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק כנעני ספק ישראל
מפקחין עליו את הגל'!?
מהו דתימא 'התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא, אבל הכא דלא
הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא - אימא לא' - קא משמע לן.
האשה שנהרגה [נהנין בשערה; בהמה שנהרגה אסורה בהנאה]:
ואמאי? איסורי הנאה נינהו (מת
אסור בהנאה, דכתיב ותמת שם מרים (במדבר כ,א)
וגמר שם שם מעגלה ערופה [דברים
כא,ד: וערפו שם את העגלה בנחל]) [במסכת
עבודה זרה ב'אין מעמידין' (דף כט:)])?
אמר רב: באומרת "תנו שערי לבתי".
אילו אמרה "תנו ידי לבתי" מי יהבינן לה?
אמר רב: בפאה נכרית (לאו
שערה ממש קאמר, אלא שהיתה לה פיאה משיער אשה אחרת קשורה לשערה [דרגילות היו נשים
כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית], ואמרה "תנו אותה
לבתי", וקא משמע לן מתניתין דאף על גב דקשורה לה, כיון דאמרה "תנו"
גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופה לאיתסורי בהדיה, וכנטולה מחיים דמיא).
טעמא דאמרה "תנו" הא לא אמרה "תנו" -
גופה הוא, ומיתסר? – והא מיבעיא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דבעי רבי יוסי ברבי
חנינא: 'שער נשים צדקניות (של עיר הנדחת שלא הודחו עמה)
מהו?' ואמר רבא (התם ב'חלק' (סנהדרין דף קיב.)) :
בפאה נכרית (פיאה נכרית שקשרה הצדקת לשערה) קמיבעיא ליה
(אי כגופה היא וניצול, אי כממונה? וקיימא לן (שם) 'צדיקים שבתוכה יוצאין
ממנה ערומים וכל ממונם נשרף', דכתיב ואת כל שללה תקבוץ [אל
תוך רחבה ושרפת באש] [דברים
יג,יז] אלמא מספקא ליה אי כגופה אי לאו כגופה, ותיפשוט ליה
מהכא דגופה הוא, דטעמא דאמרה "תנו" כו')?
כי קמיבעיא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא - דתלי בסיכתא; הכא
דמחבר בה; טעמא דאמרה "תנו", הא לא אמרה "תנו" - גופה הוא,
ומיתסר.
קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק (הא
דמוקמינן למתניתין בפיאה נכרית): והא דומיא דבהמה קתני, מה התם גופיה
- אף הכי נמי גופיה!?
אלא אמר רב נחמן: (לעולם שערה ממש, ודקשיא לך 'איסורי
הנאה נינהו'? - לא קשיא:) זו - מיתתה אוסרתה (דשיער
המת לא מיתסר בהנאה, דלא דמי לשיער בהמה שנהרגה: דאשה - מיתתה אוסרתה, ושיער לאו
בר מיתה הוא: שאין עשוי להשתנות), וזו (אבל
בהמה) -
גמר דינה אוסרתה (כדאמר בפסחים בפרק 'כל שעה' (דף
כב:) 'ממשמע שנאמר [שמות
כא,כח] סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה? ומה תלמוד לומר: לא יאכל את בשרו? מגיד שאם שחטו לאחר גמר
דינו – אסור; ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין?
כו', והילכך: כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה).
תני לוי כוותיה דרב, תני לוי כוותיה דרב נחמן בר יצחק;
תני לוי כוותיה דרב (דמוקים
לה בדאמרה תנו ובפיאה נכרית): 'האשה שיוצאה ליהרג ואמרה "תנו שערי לבתי"
– נותנין; מתה (ולא אמרה "תנו") -
אין נותנין. מפני שהמת אסור בהנאה';
פשיטא (דמשום הכי אין נותנין: שהמת אסור
בהנאה)?
אלא (ודאי הכי קאמר:) 'שנוֹיי
המת (כגון פיאה נכרית) אסור בהנאה' (ולהכי
קתני להאי 'מפני': משום דקא בעי לגלויי עלה דלאו בשערה ממש קא מיירי);
תניא כוותיה דרב נחמן בר יצחק: 'האשה שמתה - נהנין
בשערה; בהמה שנהרגה - אסורה בהנאה (אפילו שערה); ומה הפרש
בין זה לזה? - זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה'.
הדרן עלך הכל מעריכין
מסכת
ערכין פרק שני אין נערכין (דף ז,ב)
משנה:
אין נערכין פחות מסלע (שאפילו
עני הנדור בהשג יד לא יתן פחות מסלע) ולא יתר על חמשים סלע (דזהו גדול שבערכין הכתובין בפרשה);
כיצד?
(בן עשרים שערכו חמשים, והיה עני) נתן
סלע (דעני נידון בהשג יד) והעשיר - אינו נותן כלום (פטור);
פחות מסלע והעשיר - נותן חמשים סלע (דבנתינה
קמייתא לא יצא ידי ערכו, ועדיין ערכו עליו, ועני המעריך את עצמו והעשיר קודם נתינה
- נותן ערך עשיר, כדילפינן לקמן בפרק 'הששג יד' (דף יז:)).
(עני בן עשרים שהעריך עצמו ו)היו
בידיו חמש סלעים: רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחת,
וחכמים אומרים: נותן את כולן.
אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע.
גמרא:
אין נערכין פחות מסלע – מנלן?
דכתיב (ויקרא כז,כה)
וכל ערכך יהיה בשקל הקדש [עשרים גרה יהיה השקל] - כל ערכין
שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל;
ולא יתר על חמשים סלעים?
דכתיב חמשים [ויקרא כז,ג: והיה ערכך הזכר
מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש].
היו בידיו חמשה [רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחת, וחכמים אומרים: נותן את
כולן]:
מאי טעמא דרבי מאיר?
כתיב 'חמשים' וכתיב 'שקל'; או חמשים או שקל;
ורבנן?
ההוא – ל'כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותים משקל' הוא
דאתא (שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות); (ומיהו)
היכא דאית ליה (טפי – יהיב) אמר קרא (ויקרא כז,ח) [ואם מך הוא
מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי] אשר
תשיג יד הנדר [יעריכנו הכהן] - והרי ידו משגת!
ורבי מאיר?
ההוא - 'יד הנודר ולא יד הנידר' הוא (שעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני) דאתא.
ורבנן?
(אף על גב דקרא להכי אתא 'ולא יד
הנידר', מיהו על פי אשר תשיג
כתיב) לאו
ממילא שמעת מינה דהיכא דידו משגת שקול מיניה.
אמר רב אדא בר אהבה: היו בידיו חמש סלעים ואמר "ערכי
עלי" וחזר ואמר "ערכי עלי" ונתן ארבע לשניה (על
פי כהן)
ואחד לראשונה - יצא ידי שתיהן (ואפילו לרבנן); מאי טעמא? (הואיל ויהב לשניה ברישא:) בעל חוב מאוחר שקדם וגבה - מה שגבה
גבה (והילכך כי יהיב לראשונה - כל מה דאית ליה יהיב לה, ולשניה ליכא למימר
'אמאי לא יהב כולהו חמש':) בעידנא דיהיב לשניה - משעבד לראשונה (דהא אפילו מאי דיהיב לה - לאו דידה הוא); בעידנא
דיהיב לראשונה תו לית ליה!
(ערכין ח,א)
נתן ארבע לראשונה (שהעריכו הכהן על הראשונה תחילה)
ואחת לשניה - ידי שניה יצא, ידי ראשונה לא יצא: כולהו משעבדן לראשונה (דבעי למיתב כל מה דבידיה כרבנן; ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך, דנתינה
קמייתא לאו כלום היא).
בעי רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים ואמר "שני
ערכי עלי" בבת אחת – מהו? כיון דבבת אחת נדר - כי הדדי תפסן: יהיב תרתי ופלגא
להאי ותרתי ופלגא להאי? או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו חזיא להאי (ועדיין אחד מן הערכין עליו)?
תיקו.
אין בערכין פחות מסלע ולא יתר [ולא יתר על חמשים סלע]:
הא תו למה לי?
הא קמשמע לן: פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא (אף על גב דליכא חמשים סלע: דאם היו בידו חמש סלעים - נותן כולם, דהיינו
יותר על סלע ופחות מחמשים); יתר על חמשים הוא דליכא, הא פחות מחמשים איכא;
וסתמא כרבנן (דלרבי מאיר ליכא השג יד שיהא יותר
על סלע ופחות מחמשים במי שערכו חמשים, אלא או חמשים או סלע).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .