דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ערכין דף ו
(ערכין ו,א)
תנא חדא: 'עובד כוכבים שהתנדב נדבה לבדק הבית - מקבלים
הימנו'; ותניא אידך 'אין מקבלין'!?
אמר רבי אילא אמר רבי יוחנן: לא קשיא: הא בתחילה הא בסוף,
דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: בתחילה (בתחילת הבנין אין מקבלין דשמא
לרפיון ידים מתכוונין) - אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם; בסוף (לחזק את בדק הבית], דאין לומר רפיון ידים) -
דבר המסויים אין מקבלין, דבר שאינו מסויים מקבלין.
(לישנא אחרינא: בתחילה - כשלא היתה
אימתן של עובדי כוכבים עליהן - אין מקבלין, אבל לבסוף - מקבלין משום אימה; וראשון
עיקר, וזה אינו טעם: דהא כל ימי בית שני היתה אימת העובדי כוכבים עליהן, ובתחילתו
יותר מסופו! ואי תימא האי 'בתחילה' נמי אמקדש ראשון קאמר - אם כן מאי מותיב ליה
לקמן מואגרת אל אסף וגו' דהיינו במקדש שני?).
היכי דמי 'דבר המסויים'?
אמר רב יוסף: (שנראה בעין אין מקבלין מהם, דגנאי
הוא; ועוד: שמתפארים בו) כגון אמה כליא עורב. (להכי
נקט 'אמה': דאמרינן בפרק בתרא דמנחות (דף קז.)
'"הרי עלי ברזל" - לא יפחות מאמה על אמה לכליה עורב': שהיו
מביאין טבלאות של ברזל אמה על אמה, ובהן מסמרות גבוהין אמה קבועין, ומחפין בהן ראש
הגג של היכל לגרש את העורבים שלא ישכנו שם; 'כליא' לשון שמגרש את העורבין, כמו
'כייל דודבי' 'כייל פרוחי' [בגירסתנו במקום 'כייל' נמצא 'באלי'!] דאמר במסכת נדה (דף יז. ע"ש)
שהיה מגרש זבובין ממטתו בשעת תשמיש משום צניעות: דאסור לשמש מטתו בפני כל חי;
לישנא אחרינא כליא עורב: מונע העורבים, כמו (תהלים
מ,יב) לא תכלא רחמיך)
תוספות
ד"ה כגון אמה כליא עורב. פירש הערוך... עשו צורה להבריח העופות מגג ההיכל
וקראו אותו 'כליא עורב', כלומר זאת מונעת העורבים מלפרוח בגג ההיכל, וזו צורת כדרך
שעושין עכשיו שומרי זרעים [בלשון ימינו: דחליל]
מתיב רב יוסף: (נחמיה ב,ח)
ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך [אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית
ולחומת העיר ולבית אשר אבוא אליו ויתן לי המלך כיד אלקי הטובה עלי] (והיינו בתחילת בנין, וקשקיל בדק הבית מכורש)!?
אמר ליה אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה, דאמר שמואל: אי
אמר מלכותא "עקרנא טורי" - עקר טורי ולא הדר ביה (הואיל
ותחילתו לטובה נתכוין - שוב אינו חוזר).
אמר רב יהודה אמר רב: עובד כוכבים שהפריש תרומה מכריו (של תבואת עצמו) - בודקין אותו: אי בדעת ישראל הפרישה - תינתן לכהן, ואם
לאו - טעונה גניזה: חיישינן שמא בלבו לשמים (לשם
הקדש).
מיתיבי: 'עובד כוכבים שהתנדב קורה, ושֵׁם כתוב עליה -
בודקין אותו: אם אמר "בדעת ישראל הפרשתיה" (שלמקום
שתרומת ישראל הולכת תלך זו; לישנא אחרינא: שישראל אמר לי להפרישה; וראשון שמעתי) -
יגוד (יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה) וישתמש
במותר (ויבננו בבית הכנסת), ואם לאו -
טעונה גניזה (ואסורה בהנאה): חיישינן
שמא בלבו לשמים (להקדש, ובזמן הזה אין לו תקנה)' (הילכך יגנז; ובזמן הזה עסקינן: דהקדש אסור בהנאה, כדתניא [בכורות
(דף נג.)] 'אין מקדישים ואין מעריכין ... בזמן הזה; ואם
הקדיש - בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו'); טעמא דשֵׁם
כתוב עליה (דמוכחא מילתא דבלבו לשמים, שהרי כתב עליה שמו של
הקב"ה) דבעיא גניזה, הא אין שֵׁם כתוב עליה לא בעיא גניזה!?
הוא הדין דאף על גב דאין שם כתוב עליה נמי בעיא גניזה,
והא קא משמע לן: דאף על גב דשם כתוב עליה - יגוד וישתמש במותר, דשם שלא במקומו לאו
קדוש (כלומר: אינו קדוש אלא מקום השם, ואותה חתיכה תיגנז, והשאר יבנה בבית הכנסת
כי אמר "בדעת ישראל הפרשתיה";) , דתניא: 'היה כתוב על ידות הכלים
ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנוז'!
(לישנא
אחרינא שם שלא במקומו: כגון על גבי קורות וכלים - לא קדיש, דלא הוי מקומו
אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו, אבל שם לבדו הוי 'שלא במקומו', ולא
קדיש; וראשון שמעתי והוא עיקר.)
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו [צ"ל
אבוה – וכן הוא להלן; 'רבה בר אבהו' מופיע רק פעמים בש"ס – כאן ובערובין
פא,ב; אבל אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מופיע בש"ס 154 פעמים!]:
האומר "סלע זו לצדקה" - מותר לשנותה (לצרכיו
ולאחר זמן ישלם)"; סבור מינה לעצמו – אִין, לאחֵר (להלוותה
לחבירו) –
לא (דלעצמו איכא למימר 'על מנת כן היקצה לצדקה: שאם יצטרך - יטלנה וישלם
אחרת', אבל חבירו לא אסיק אדעתיה); איתמר: אמר רב אמי אמר רבי יוחנן:
בין לעצמו בין לאחר.
אמר רבי זעירא: לא שנו (דמותר
לשנותה) אלא
דאמר "( סלע זו) עלי (לצדקה)"
(דכיון דאמר "עלי" וקיבלה באחריות לענין גניבה ואבידה - כדידיה
דמי),
אבל אמר "הרי זו" (ולא אמר "עלי") -
בעינא בעי למיתבה.
מתקיף לה רבא: אדרבה, איפכא מיסתברא!: אמר "זו"
- משתמש בה כי היכי דליחייב באחריותה (דכיון דמשתמש - הוי כשולח יד בפקדון,
וקמה לה ברשותיה לענין תשלומין), אבל אמר "עלי" (דבלאו הכי מיחייב באחריות) – לא (לא
ישתמש)!
אלא לא שנא (ומותר).
תניא כוותיה דרבא: 'נדר צדקה ואין הקדש צדקה'.
מאי קאמר? לא נדר ולא הקדש צדקה (דסתם
נדר "דמי עלי" לבדק הבית)?!
אלא - לאו הכי קאמר: צדקה הרי היא ב'בל תאחר' [דברים
כג,כב:
כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך
חטא] (והכי משמע: נדר הוא הצדקה דקאי
עליה בבל תאחר – כנדר, דקאמר בפרק קמא דראש השנה (דף ו) 'בפיך זו צדקה' [דברים
כג,כד: מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך])
ואינה כהקדש: דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה, ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה.
אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא (ד'האומר
"סלע זו לצדקה" כו') קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר: אתון
הכי מתניתו לה (דרב נחמן, 'מותר לשנותה' סתמא קאמר ורבי אמי פירשה:
בין לעצמו בין לאחר, ורבא הדר פירשה בין "עלי" בין "הרי זו"),
אנן - הכי מתנינן לה:
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: האומר "סלע זו
לצדקה" מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר, בין אמר "עלי" בין אמר
"הרי זו". (ופירושה - כדרב נחמן.)
תנו רבנן: '"סלע זו לצדקה" - עד שלא באתה
ליד גבאי מותר לשנותה; משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה'
(ערכין ו,ב)
איני! והא רבי ינאי (גבאי
הוה)
יזיף (מעות הצדקה לצורכו) ופרע!?
שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים: דכמה דמשהי (רבי ינאי, דלית ליה זוזי למפרע ניחא להו לעניים): מעשי
ומייתי להו (דמעשה רבי ינאי לציבורא, ואמר דלית ליה מעות לחלק
לעניים, וכופה אותם לצדקה, ואיכא רווחא לעניים).
תנו רבנן: 'ישראל שהתנדב מנורה (כמשמעה) או נר (קרוישוי"ל [מנורה] של כסף או של זהב) לבית הכנסת - אסור לשנותה'; סבר רבי
חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה; אמר ליה רב אמי: הכי אמר
רבי יוחנן: לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - מותר לשנותה, מדאמר רבי אסי
אמר רבי יוחנן: 'עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת - עד שלא נשתקע שם
בעליה (שעדיין אומרים "זו היא מנורה נדבתו של פלוני עובד כוכבים") -
אסור לשנותה (דפעי [כדמפרש להלן]); משנשתקע שם בעליה - מותר לשנותה';
למאי (קאמר רבי אסי דאסור לשנותה)? אילימא לדבר הרשות - מאי איריא עובד
כוכבים? אפילו ישראל נמי (כלומר: מדנקט רבי אסי 'עובד כוכבים
דפעי וצועק "למה שניתם ממה שנתתי"' - מכלל דישראל, דלא פעי - שרי לשנויי
לדבר מצוה; דאי בישראל אסור למה לי למנקט 'עובד כוכבים')! אלא לדבר
מצוה, וטעמא דעובד כוכבים הוא, דפעי, אבל ישראל דלא פעי - שפיר דמי.
שעזרק (עובד כוכבים היה)
טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה. שנייה רחבא, ואיקפד רבה!
איכא דאמרי שנייה רבא ואיקפד רחבא, ואיכא דאמרי שנייה
חזני דפומבדיתא ואיקפד רחבא ואיקפד רבה;
מאן דשנייה סבר דלא שכיח (שעזרק
במתא דליפעי, שסוחר היה ומחזר בעיירות), ומאן דאיקפד סבר זמנין דמקרי ואתי.
משנה:
הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך (מפרש בגמרא טעמא);
רבי חנינא בן עקביא אומר: נערך (רבי
חנינא בן עקביא - איוצא ליהרג פליג, אבל בגוסס – מודה, דכתיב [ויקרא
כז,ח: ואם מך הוא מערכך] והעמידו [לפני הכהן] והעריך אותו [הכהן
על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן], וגוסס לאו בר העמדה
והערכה הוא), מפני שדמיו קצובין (בפרשה ערכין; אבל אנודר – מודה:
דהא כנמכר בשוק בעי למשיימיה, וזה אינו נמכר בשוק, כלומר: שאין אדם קונהו ויפסיד
מעותיו);
רבי יוסי אומר: נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק חייב. (ובגמרא מפרש מאי קא אתי רבי יוסי למימר: הא תנא קמא לא אמר 'אינו נודר':
שאם אמר "דמי פלוני עלי" יפטר, דהא 'לא נידר' קאמר.)
גמרא:
בשלמא גוסס לא נידר, דלאו בר דמים הוא, ולא נערך - דלאו
בר העמדה והערכה הוא; אלא יוצא ליהרג: בשלמא 'לא נידר' - דלאו בר דמים הוא,
אלא 'לא נערך' - אמאי לא (הרי דמיו קצובין)?
דתניא: 'מנין היוצא ליהרג ואמר "ערכי עלי"
שלא אמר כלום? - תלמוד לומר: (ויקרא כז,כט)
כל חרם [אשר יחרם מן האדם] לא יפדה [מות יומת] (מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון).
יכול אפילו קודם שנגמר דינו?
תלמוד לומר: 'מן האדם' -
ולא כל האדם'.
ולרבי חנינא בן עקביא, דאמר 'נערך, מפני שדמיו קצובין',
האי 'כל חרם' מאי עביד ליה?
לכדתניא: 'רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר (שמות
כא,ל) אם כופר יושת עליו [ונתן פדין נפשו ככל אשר
יושת עליו] (כגון האי דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, והך מיתה ליכא למימר בידי
אדם, דהא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף טו:)
'מות יומת המכה רוצח הוא [במדבר
לה,כא]: 'על רציחתו אתה הורגו, ואי
אתה הורגו על רציחת שורו'), יכול אף בידי אדם כן? - תלמוד לומר
'כל חרם לא יפדה';
אין לי אלא מיתות חמורות: שלא ניתנה שגגתן לכפרה (כגון: מגדף ומקלל אביו, דאם עשה בשוגג - אינו בקרבן ולא בגלות),
מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה (כלומר:
דקלות להך מילתא שניתנה שגגתן לכפרה, כגון: רוצח - דשגגתו גולה, ועובד עבודה זרה
ומחלל שבת ובא על הערוה - דשגגתו חטאת) - מנין?
תלמוד לומר: 'כל חרם''.
[ברייתא זו דומה לספרא בחוקותי פרשתא ה פרק יב משנה ז,
ולמכילתא משפטים מסכת דנזיקין פרשתא י; מלבי"ם משפטים סימן קט];
רבי יוסי אומר נודר ומעריך [ומקדיש, ואם הזיק - חייב]:
ותנא קמא, מי קאמר דלא? אלא בנודר ומעריך ומקדיש - כולי
עלמא לא פליגי (דודאי נדרו נדר, והקדישו הקדש, ומעריך את אחרים, דהא
בר דעה הוא); כי פליגי באם הזיק; תנא קמא סבר: אם הזיק אינו חייב בתשלומין,
ורבי יוסי סבר: אם הזיק חייב בתשלומין.
במאי קמיפלגי?
אמר רב יוסף: במלוה על פה (כגון
זה שהזיק ולא עמד בדין על כך קודם למיתה) גובה מן היורשין קמיפלגי: תנא קמא
סבר: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ורבי יוסי סבר: מלוה על פה גובה מן היורשין
(תשלומי נזק כתובין בתורה, ומדאורייתא משעבד ליה בעל כרחיה).
רבה אמר: דכולי עלמא מלוה על פה אינו גובה מן היורשין,
והכא - במלוה כתובה בתורה קמיפלגי; תנא קמא סבר: מלוה כתובה בתורה לאו ככתובה בשטר
דמיא, ורבי יוסי סבר: ככתובה בשטר דמיא.
ואיכא דמתני לה (להא דרב יוסף ורבה)
אהא: 'היוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב (דבר
דעה הוא);
אחרים שחבלו בו פטורין (דאין לו דמים ועומד הוא ליחבל; וכל
הנך א'יוצא ליהרג' - בדיני ישראל קאמר); רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא,
אם חבל באחרים – פטור, שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין (שאין אתה יכול להחזירו לבית דין ולעמוד בדין על מה שחבל, שאין מענין את
דינו)'.
(ערכין ז,א)
מכלל דתנא קמא סבר ניתן לחזרת עמידת בית דין (בתמיה)?
אמר רב יוסף: במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי; תנא
קמא סבר: מלוה על פה גובה מן היורשין, ורבי שמעון בן אלעזר סבר: אינו גובה מן
היורשין;
רבה אמר: דכולי עלמא מלוה על פה אינו גובה מן היורשין,
והכא במלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר קמיפלגי; תנא קמא סבר: ככתובה בשטר דמיא,
ורבי שמעון בן אלעזר סבר: לאו ככתובה בשטר דמיא.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות
שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum,
mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .