דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ערכין דף ד
(ערכין ג,ב)
'הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים לוים וישראלים*' – פשיטא?
'כהנים' איצטריכא ליה: סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (במדבר
כט,א) [ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת
עבדה לא תעשו] יום תרועה יהיה לכם (יום
תרועה משמע יום אחד בלבד): מאן דליתיה
אלא בתקיעה דחד יומא חייב, והני כהנים - הואיל ואיתנהו בתקיעה כוליה שתא, דכתיב (במדבר
י,י) [וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על
עלתיכם] ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם [ועל זבחי שלמיכם והיו
לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם] אימא לא ליחייבו?
מי דמי? התם חצוצרות, הכא שופר!
איצטריך: סלקא דעתך אמינא הואיל ותנן [ראש
השנה פ"ג מ"ה]: 'שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות (שהיו נמי אומרים ביום הכפורים של שנת היובל: מלכיות זכרונות שופרות)':
דאיתיה במצות יובל איתיה במצות ראש השנה, דליתיה במצות יובל ליתיה במצות ראש השנה,
והני כהני הואיל וליתנהו במצות דיובל, דתנן [ערכין
פ"ט מ"ח; להלן לג,ב]: 'כהנים ולוים מוכרין לעולם (אפילו בשנת היובל עצמה, אם מכרו קרקע שלהם - מכורה היא, ואילו גבי ישראל
תניא בגמרא בפרק בתרא (לקמן כט:) 'ובשנת היובל לא ימכור ואם
מכר אינה מכורה, והמעות חוזרין', וגבי כהנים תנן 'מוכרין לעולם': דמכורה
ויוצאה והמעות שלהן, דהא ליכא למימר דלא הדרא ארעייהו ביובל, דודאי הדרא, דכתיב ואשר יגאל מן הלוים, ואמרינן בפרק בתרא (שם
דף כט:): ממכרו יוצא בחנם)
(ערכין ד,א)
וגואלין לעולם' (אם
מכרו שדה - גואלין אותה מיד וישראל; אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, כדכתיב: במספר שני תבואות ימכר לך [ןיקרא כה,טו]),
אימא במצות ראש השנה נמי לא ליחייבו? - קמשמע לן: נהי דליתנהו בהשמטת קרקע (כלומר: בכל דין השמטת קרקעות, דהא תנן 'מוכרין לעולם'),
בהשמטת כספים [ו]בשילוח עבדים מיהא איתנהו.
'הכל חייבים במקרא מגילה: כהנים לוים וישראלים*' – פשיטא?
לא, צריכא ליבטיל עבודתם, וכדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב
יהודה אמר שמואל: כהנים בעבודתם ולוים בדוכנן וישראל במעמדן מבטלין עבודתם ובאין
לשמוע מקרא מגילה.
'הכל חייבין בזימון: כהנים לוים וישראלים*' – פשיטא?
לא, צריכא דקאכלי קדשים; סלקא דעתך אמינא (שמות
כט,לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם [למלא את ידם לקדש אתם
וזר לא יאכל כי קדש הם] אמר רחמנא (מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים
מתכפרין (יומא סח:)), והא (והך
אכילת קדשים - משום) כפרה היא (אימא לא תיבעי זימון)? -
קא משמע לן (דברים ח,י) ואכלת ושבעת [וברכת את ה'
אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך] אמר רחמנא, והא איתנהו.
'הכל מצטרפין לזימון: כהנים לוים וישראלים*' – פשיטא?
לא, צריכא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין:
סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל, אימא לא ליצטרף? קא
משמע לן: נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, כהן בהדי זר מצי אכיל (מן החולין, הלכך מצטרפין).
'הכל מעריכין ... כהנים לוים וישראלים' [משנתנו] –
פשיטא?
אמר רבא: לא נצרכא אלא לבן בוכרי (בסיפא
דמילתא מפרש הא דרבא), דתנן [שקלים פ"א מ"ד]:
'אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי
ביבנה: כל כהן ששוקל (שקלים באחד באדר, אף על גב
דלכתחילה לא מיחייב, דכתיב (שמות לח,כו)
לכל העובר על הפקודים
ושבט לוי לא נפקד) - אינו חוטא (כדמפרש לקמן: דלא הוו חולין בעזרה).
אמר לו רבן
יוחנן בן זכאי: לא כן, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא (מפרש במסכת שקלים (דף ג.):
דכתיב [שמות ל,יג] זה יתנו 'זה' בגימטריא י"ב שבטים, דהיינו נמי שבט לוי: דכל העובר מפרש כל העובר בים סוף),
אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן (להנאתן ושלא כדין): (ויקרא
ו,טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל:
הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם (שהרי מתרומת הלשכה הן באין, ואם אנו שוקלין ללשכה - נמצאת מנחת העומר ושתי
הלחם ולחם הפנים משלנו), היאך הם נאכלין (הכתיב [ויקרא ו,טז] [וכל
מנחת כהן כליל תהיה] לא
תאכל! ולדידן לית לן הך דרשא, דהאי כליל
תהיה - במנחת כהן גרידתא כתב, אבל במנחת צבור - זיל בתר
רובא)?'
ולבן בוכרי נמי: כיון דלכתחילה לא מיחייבי לאיתויי, כי
מייתי - נמי 'חוטא' הוא: דקא מעייל חולין לעזרה!?
דמייתי להו ומסר לצבור (והלכך
לבן בוכרי דפטר להו לכהנים משקלים איצטריך מתניתין למתני דכהן שהעריך עצמו או את
אחֵר - נותן את הערך כישראל); סלקא דעתך אמינא 'הואיל וכתיב (ויקרא
כז,כה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש [עשרים גרה יהיה השקל]: כל
דאיתיה בשקלים איתיה בערכין, והני כהנים - הואיל וליתנהו בשקלים - ליתנהו בערכין'?
- קא משמע לן (דלא גמירי).
אמר ליה אביי: האי 'וכל
ערכך' – ל'כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין מסלע' הוא דאתא (דעני בערכין נידון בהשג יד, דכתיב (ויקרא כז,ח) על פי אשר תשיג יד הנודר
[יעריכנו הכהן], ופחות מסלע לא יתן לעולם, כדאמר בפרק שני (מ"א;
לקמן ז:) 'אין בערכין פחות מסלע', ומייתי טעמא מהאי
קרא; וכיון דלהכי אתא - לא הוה סלקא דעתא למדרש לדרשא אחריתי: למפטר כהנים מערכין;
ומתניתין לא איצטריך)!
אלא אמר אביי: איצטריך: סלקא דעתך אמינא 'הואיל וכתיב (במדבר
יח,טז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך [כסף חמשת שקלים בשקל
הקדש עשרים גרה הוא], כל דאיתיה בפדיון הבן איתיה בערכין, והני כהנים - הואיל
וליתנהו בפדיון הבן (כהנים נפטרו מפדיון הבן [בפ"ק
דבכורות (ד.)] מקל וחומר: אם פטרו את של ישראל במדבר - קל וחומר את
של עצמן!) -
ליתנהו בערכין' - קא משמע לן.
אמר ליה רבא: אלא מעתה גבי איל אשם, דכתיב (ויקרא
ה,כה) 'ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך [לאשם אל הכהן]',
הכי נמי דכל דאיתיה בערכין איתיה באיל האשם, טומטום ואנדרוגינוס דליתנהו בערכין
ליתנהו באיל האשם (והא ישראל נינהו! אלא ודאי הכי לא
דרשינן, ואכתי מתניתין למה לי למיתני 'כהנים ולוים וישראלים')?
אלא אמר רבא, ואיתימא רב אשי: איצטריך: סלקא דעתך אמינא 'הואיל
וכתיב ([גבי] עני שהעריך את עצמו או את אחר) [ויקרא
כז,ח:
ואם מך הוא מערכך] והעמידו לפני הכהן [והעריך אתו הכהן על פי
אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן] - ולא כהן לפני כהן (הלכך כהן ליתיה בערכין: דאי עני הוא - לא קרינא ביה והעמידו
לפני הכהן)' - קא משמע לן.
(אמר מר לעיל:) '[הכל] נערכין'
- לאתויי מנוול ומוכה שחין.
מנא הני מילי?
דתנו רבנן: [ויקרא כז,ב: דבר אל בני ישראל ואמרת
אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'] 'בערכך' להביא ערך סתום (לקמן מפרש וכולה ברייתא מפרש לקמן);
דבר אחר: 'בערכך' - ערך כולו הוא נותן, ולא ערך אברים
(אמר "ערך ידי עלי" - לא אמר כלום: דאין ערך לאיברים; אבל אם אמר
"דמי ידי עלי" - נותן דמי ידו);
יכול שאני
מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו (שאם אמר "ערך ראשי" או
"ערך כבידי")?
תלמוד לומר:
'נפשות' (בנפש
תלה רחמנא, ואם העריך דבר שהנשמה תלויה בו - נותן ערך כולו).
[דבר אחר] 'נפשות'
ולא המת (שאם אמר "ערך מת זה עלי" - לא אמר כלום);
אוציא את המת
ולא אוציא את הגוסס?
תלמוד לומר (גבי עני שהעריך כתיב): [ויקרא
כז,ח:
ואם מך הוא מערכך]
והעמידו [לפני הכהן]
והעריך [אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן] - כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל
שאינו בהעמדה אינו בהערכה.
דבר אחר: 'נפשות' (למה
נאמר? שאם לא נאמר נפשות
אלא 'נפש' הייתי אומר:) אין לי אלא
אחד שהעריך אחד (כדכתיב (ויקרא
כז,ב) איש כי יפליא נדר בערכך, דהיינו אחד שהעריך אחד),
אחד שהעריך מאה מנין? - תלמוד לומר: 'נפשות'; [כלומר: אילולא המלה 'נפשות' בלשון רבים, היה הפסוק כך: [ויקרא
כז,ב]: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפש
לה’, והמשמעות היתה: נפש אחת; המילה 'נפשות'
מלמדת – אפילו שהעריך נפשות הרבה.]
דבר אחר: 'נפשות' (למה
נאמר? - שאם אמר 'נפש' הייתי אומר:)
(ערכין ד,ב)
אין לי אלא
איש שהעריך בין איש בין אשה (דכתיב (ויקרא
כז,ב) איש כי יפליא בערכך נפשות דמשמע שהאיש מעריך נפש כל שהוא);
אשה שהעריכה איש, אשה שהעריכה אשה מנין? - תלמוד לומר: 'נפשות' (דהכי
משמע בערכך נפשות: כל נפשות יכולות להעריך);
דבר אחר: 'נפשות' - לרבות מנוול ומוכה שחין;
שיכול 'נדר
בערכך - כל שישנו
בדמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים אינו בערכין' - תלמוד לומר: 'נפשות';
(ויקרא כז,ג) והיה
ערכך [הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל
הקדש] - לרבות
טומטום ואנדרוגינוס לדמים; שיכול 'נדר
בערכך - כל שישנו
בערכין ישנו בדמים, וכל שאינו בערכין (כגון טומטום ואנדרוגינוס) אינו בדמים' - תלמוד לומר 'והיה ערכך הזכר': זכר (דמשמע זכר ודאי), ולא טומטום
ואנדרוגינוס;
יכול לא יהו
בערך איש, אבל יהיו בערך אשה?
תלמוד לומר: והיה ערכך הזכר ... [פסוק ד] ואם נקבה היא [והיה ערכך שלשים
שקל]; זכר ודאי,
נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.
אמר מר: 'בערכך
לרבות ערך סתום'; מאי 'ערך סתום'?
דתניא: 'האומר
"ערך" סתום "עלי" (שלא אמר "ערכי עלי" ולא
אמר "ערך פלוני עלי" אלא אמר "הרי עלי ערך") - נותן כפחות שבערכין;
וכמה 'פחות
שבערכין'?
שלשת שקלים (דכתיב [ויקרא כז,ו: ואם מבן חדש ועד בן חמש
שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף] ולנקבה
[ערכך] שלשת שקלים [כסף], וזהו פחות שבערכין).
ואימא חמשים?
תפשתה מרובה
לא תפשתה (דיש להקשות תפוס את המועט) תפשתה מועט תפשתה (דאי מקשה לך 'תפוס את המרובה' -
אינו חולק על דבריך אלא מוסיף, דבכלל מרובה איכא מועט).
ואימא שקל, דכתיב (ויקרא כז,כה)
וכל ערכך יהיה בשקל הקודש [עשרים גרה יהיה השקל]?
ההוא - בהשג יד הוא דכתיב (שאם
עני ומך הוא מערכך
[ויקרא כז,ח] - לא יעריכנו כהן בפחות
משקל, אבל דין ערך קצוב - אין מועט משלשה שקלים);
ואלא קרא (בערכך) למה לי (הואיל וערך סתם אינו אלא שלשה שקלים, בלא קרא נמי ידענא דבלא כלום לא
מיפטר, ובציר מהכי לא מצי יהיב, דהא אין ערך קצוב נקרא בפחות מיכן)?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר שאינו נידון בהשג יד (שאפילו אין ידו משגת לשלשה שקלים - נותן שלשה שקלים).
מאי טעמא?
כמפרש דַמִי (דכיון דאמר "ערך עלי"
סתם, ויודע הוא זה שפחות שבערכין שלשה שקלים - כמאן דאמר "הרי עלי שלשה
שקלים" דַמי, ולא דַמי לאומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני
עלי": דהתם לא מוכחא מילתא: דאין הכל יודעין את שנותיו, אבל הכא - דבר גלוי
הוא, שהרי לא תלה בשום אדם).
איכא דאמרי: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: (להכי אתא קרא לומר ש'ערך' נקרא, ודינו כשאר ערכין, ו)נידון בהשג
יד.
פשיטא (דמאי שנא משאר ערכין)?
מהו דתימא כמפרש דמי - קמשמע לן.
'דבר אחר: 'בערכך'
ערך כולו הוא נותן, ואינו נותן ערך דמי אברים.'
והא אפיקתיה ל'ערך סתם'?
קרי ביה: 'ערך' 'בערכך' ('ערך' הוה מצי למכתב, והוה מייתי ערך סתם; ומדכתב ערכך - למדרש נמי הא).
יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו?
תלמוד לומר 'נפשות'.
[דבר אחר]
'נפשות' ולא את המת.
והא אפיקתיה?
קרי ביה 'נפש' 'נפשות';
אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס?
תלמוד לומר [ויקרא כז,ח: ואם מך הוא מערכך]
והעמיד[ו לפני הכהן] והעריך [אתו הכהן על פי
אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן];
אי הכי מת נמי תיפוק לי מ'והעמיד[ו]
... והעריך'?
הכי נמי, ואלא 'נפש' 'נפשות'
למה לי?
כדבעינן למימר קמן (להביא
מנוול ומוכה שחין).
דבר אחר: 'נפשות':
אין לי אלא אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין?
תלמוד לומר: 'נפשות';
דבר אחר: 'נפשות':
אין לי אלא איש שהעריך [שנאמר
[ויקרא כז,ב] דבר אל בני ישראל ואמרת
אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה’]] בין איש בין
אשה; אשה שהעריכה איש, ואשה שהעריכה אשה – מנין?
תלמוד לומר: 'נפשות';
והא אפיקתיה להנך (לאחד שהעריך את מאה, ולאשה שהעריכה)?
הנך לא צריכי קרא, מאי טעמא?: כי שקול הוא (שקול = שוה: דכל הדרשות שוות למשמע ממקרא זה, ואין לך חומר בזו יותר מזו
דנימא 'הך קא מרבה לחודה'; והך 'שקולין הן' איכא נמי בבבא קמא (דף
ג.) כי האי גוונא בשמעתא קמייתא) ויבואו כולם
(אי הוה כתיב נמי 'נפש' הוו אתו כולהו: בין דבר שהנשמה תלויה בו, בין אחד
שהעריך מאה, ובין אשה שהעריכה, ד'נפש' משמע אשה, ומשמע נפשות הרבה, כענין שנאמר (במדבר
לא,לה) ונפש אדם מן הנשים (במדבר
לא,מ) ונפש אדם ששה עשר אלף; ואף על גב דמחד 'נפש' לא מצינו למדרש שלש דרשות - הוו אתו כולהו: דהא
שקולים הן ושוות ונשמעות ממקרא זה, ולא מצית לאוקמה להא דרשא טפי מהא, והי מינייהו
מפקת? הלכך כולהו אתו מיניה); כי איצטריך קרא (ונפשות איצטריך) - למנוול ומוכה שחין הוא דאצטריך (דלא
תימעטינהו מנדר בערכיך [ויקרא
כז,ב]).
'והיה ערכך' [ויקרא כז, פסוקים ג,ה,ו,ז; אולי
הכוונה לוהיה ערכך מיותר: ויקרא
כז,ג: והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד
בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש] -
לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים (דאם אינו ענין לערכין - דהא זכר
ודאי בעינן - תניהו ענין לדמים).
'דמים'? - למה לי קרא? לא יהא אלא דמי דיקלא: אילו אמר
"דמי דיקלא" מי לא יהיב?
אמר רבא: לומר שנידון בכבודו (שנידון
כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו: שאם אמר "דמי ראשו עלי" - נותן דמי
כולו):
סלקא דעתך אמינא ''נדר בערכך' כתיב [ויקרא
כז,ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר
בערכך נפשת לה’]: כל שישנו בערכין נידון בכבודו (אפילו
כשאמר "דמי ראשי עלי"), וכל שאינו בערכין (כשאמר "דמי ראשי עלי") אינו נידון בכבודו (דנפשות גבי ערך כתיב)' - (קא משמע לן).
אמר ליה אביי: ודלא איתיה בערכין - מי נידון בכבודו?
והתניא [תוספתא ערכין פ"ג מ"ז]: '"ראש
עבד זה הקדש" - הוא והקדש שותפין בו; "ראש עבד מכור לך" משמנין [בתוספתא: משלימין] ביניהם (משמנין
[מלשון
שומה] ביניהן כמה שוה, ויחלוקו דמיו; ומבעיא לי: אמאי נקט
התם 'שותפין' והכא 'משמנין'); "ראש חמור זה הקדש" - הוא והקדש שותפין בו;
"ראש חמור מכור לך" משמנין [בתוספתא: משלימין]
ביניהם; "ראש פרה מכור לך" - לא מכר אלא ראשה של פרה, ולא עוד, אלא
אפילו "ראש פרה הקדש" - אין להקדש אלא ראשה', ואמר רב
פפא (מאי טעמא דגבי פרה לא הקדיש אלא ראשה): דהא מזדבן
רישא דתורא בבי טבחא (אבל ראש עבד וראש חמור אין דרך
למכור הלכך לפלגיה זבניה לפלגיה אקדשיה); והא חמור ופרה ליתנהו בערכין, ואין
נידון בכבודו (דקתני 'הוא והקדש שותפין בו' ולא הוי כוליה
דהקדש)!?
וליטעמיך תיקשי לך עבד, דאיתיה בערכין (כדקתני במתניתין), ואין נידון בכבודו (וקתני
בהך ברייתא גבי עבד נמי "הוא והקדש שותפין בו")!?
אלא לא קשיא: הא בקדשי מזבח, הא בקדשי בדק הבית (הך ברייתא דקדשי מזבח, דאמר "ראש חמור" או "עבד זה"
לדמי עולה - אין נידון בכבודו, דכי כתיב נפשות - גבי ערכין כתיב, דקדשי בדק הבית נינהו, וכי קאמרינן אנו ד'נידון
בכבודו' אפילו טומטום שנדר דמיו - בקדשי בדק הבית);
במאי אוקימתה? בקדשי מזבח? אימא סיפא: 'ולא עוד אלא
אפילו אמר "ראש פרה זו הקדש" אין להקדש אלא ראשה' – אמאי? תפשוט
קדושה בכולה (הואיל וחזיא להקרבה) - מי לא
תניא [דומה לתוספתא תמורה פ"א מ"ה] 'האומר
(ערכין ה,א)
"רגלה של זו עולה", יכול תהא כולה עולה? תלמוד
לומר (ויקרא כז,ט) [ואם בהמה אשר יקריבו
ממנה קרבן לה'] כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש – 'ממנו'
קודש, ולא כולה קודש;
יכול תצא לחולין?
תלמוד לומר: 'יהיה' -
בהוייתה תהא; הא כיצד? תמכר לצורכי עולות ודמיה חולין (דהא
לא אקדיש גופה) חוץ מדמי אותו אבר שבה (שלא
יקבל דמיה: כיון דנחתא ליה קדושת הגוף - אינו רשאי למוכרה, ואם מכרה - אינה מכורה:
שהרי עולתו היא! וכיון דלא נפקא לחולין - דתמימה היא - אין קדושה חלה על מעות
האבר, הלכך אינה מכורה; ואי תימא: נמצא לוקח זה מקריב עולה חסירה אבר: שאין אבר זה
שלו!? הא פרכינן לה בפרק קמא דתמורה (דף יא:),
ומשנינן לה: כגון דאמר "הרי עלי עולה בחייה") - דברי רבי
מאיר;
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: מנין לאומר
"רגלה של זו עולה" שכולה עולה? - תלמוד לומר: כל
אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש - לרבות את כולה'
ואפילו למאן דאמר אין כולה עולה הני מילי דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו (הכי אוקימנא בשילהי פרק קמא דתמורה (דף יא:): דלא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו, כגון מן
הארכובה ולמטה), אבל דבר שהנשמה תלויה בו קדשה כולה!?
לא קשיא: הא (דקתני 'פשטה קדושה בכולה') -
בקדושת הגוף (כגון דאקדשה קדושת הגוף: דאמר "ראש בהמה זו אקריב
עולה"), הא (וברייתא דלעיל דאין לקדשי מזבח אלא
ראשה של פרה) - בקדושת דמים (כגון דאקדשה לדמים: דאמר "ראש
בהמה זו עלי לדמי עולה" דומיא דעבד וחמור, דלא שייכא בהו קדושת הגוף להקרבה);
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@zahav.net.il
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2004 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@zahav.net.il .