דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש –
רש"י - באותיות מרים 10;
פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new
10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
תחילת פרק חמישי 'השותפין'
מתוך
"גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
נדרים פרק חמישי 'השותפין'
(נדרים מה,ב)
משנה:
השותפין שנדרו
הנאה זה מזה (מפרש בגמרא אי בנדרו אי בהדירו מיירי) - אסורין ליכנס לחצר (בחצר של
שניהן, דכל חד אסור בדריסת הרגל של חבירו, וקא סבר אין ברירה, דאימור [אלא אנו אומרים]:
האי לחלק חבירו עייל והאי לחלק חבירו עייל).
רבי אליעזר בן
יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו (דקסבר יש
ברירה).
(נדרים מו,א) [המשך
המשנה]
ושניהם אסורים
להעמיד ריחים (לקבוע ריחים) ותנור ולגדל תרנגולים (באותה חצר).
היה אחד מהם
מודר הנאה מחבירו - לא יכנס לחצר.
רבי אליעזר בן
יעקב אומר: יכול הוא לומר לו: "לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך".
וכופין את
הנודר (שהדיר את חבירו) למכור את חלקו (אתאן לרבנן דאמרי אסורים ליכנס לחצר).
היה אחד מן
השוק מודר באחד מהם (מן השותפים) הנאה - לא יכנס לחצר.
רבי אליעזר בן
יעקב אומר: יכול לומר לו: "לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך
שלך".
המודר הנאה
מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר: אם יש לו בהן תפיסת יד – אסור; אין לו
בהן תפיסת יד – מותר.
האומר לחבירו
"קונם לביתך שאני נכנס" ו"שדך שאני לוקח": מת או שמכרו לאחר –
מותר; "קונם בית זה שאני נכנס", "שדה זו שאני
לוקח": מת או שמכרו לאחר – אסור[YH1].
גמרא:
איבעיא להו:
ב'נדרו [כל אחד שלא יהנה מחברו]' פליגי; הדירו זה את זה - מאי? מי אמרינן
ב"נדרו" הוא דפליגי (היכא דנדרו שניהם זה מזה: דזה אמר
לחבירו "קונם שאני נהנה לך" וזה אומר "קונם שאני נהנה לך",
דעכשיו נדרו זה מזה ממש, והתם הוא דקא אסרי רבנן ליכנס לחצר: דאיהו עצמו קאסר
עליה), אבל בהדירו זה את זה (דכל
אחד הדיר את חבירו ואמר "קונם שאתה נהנה לי", "קונם נכסי
עליך", דתרוייהו אנוסים: דכל אחד אסר ליה חבריה שלא מדעתיה) - (התם) מודו ליה רבנן לרבי אליעזר בן יעקב (דזה
נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו,)
דכי אנוסין דמו[1]? או
דילמא אפילו בהדירו זה את זה (נמי) פליגי רבנן (דלא שנא אנוסין ולא שנא רוצין) [ואסורים]?
תא שמע [מהמשך
המשנה]: 'היה אחד
מהן מודר הנאה מחבירו' - ופליגי רבנן!
תני 'נדור
מחבירו הנאה'.
הכי נמי מסתברא
(דבנדרו מיירי, ובנדרו הוא דפליגי), דקתני סיפא 'וכופין את הנודר למכור את חלקו': אי
אמרת בשלמא דנדר הוא (‘דנדרו': שנדר שלא יהנה מחבירו) - היינו דקתני 'כופין' (להכי
כופין: דאיהו הוא דאסר אנפשיה), אלא
אי אמרת דאדריה (דהדירו חבירו) - אמאי כופין אותו? הא (איהו לא פשע) מינס אניס? (אלא ודאי
בנדרו פליגי [ולא בהדירו זה את זה – ואין
המחלוקת בברירה, כדברי הר"ן].)
אמר רבה אמר
זעירי:
(נדרים מו,ב)
מחלוקת - שיש
בה כדי חלוקה (ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה; וטעמא דמאן דאסר - הואיל
ואפשר בחלוקה), אבל אין בה כדי
חלוקה דברי הכל מותר (דמאי אפשר ליה למיעבד).
אמר ליה רב
יוסף: הרי בית הכנסת, דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי, ותנן [נדרים
פ"ה מ"ד;להלן דף מח,א]: 'שניהן
אסורין בדבר של אותה העיר' (כדמפרש: בית הכנסת והתיבה וכו')!
אלא אמר רב יוסף
אמר זעירי: מחלוקת שאין בה כדי חלוקה (ומאן דאסר - משום דכבית הכנסת
דמי, דקתני ד'שניהם אסורים'; ומאן דשרי - הואיל ואי אפשר בחלוקה), אבל יש בה כדי חלוקה - דברי הכל אסור (דסגי
ליה בחלוקה)[2].
אמר רב הונא:
הלכה כרבי אליעזר בן יעקב; וכן אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
המודר הנאה
מחבירו ויש לו שם מרחץ [ובית הבד מושכרין בעיר: אם יש לו בהן תפיסת יד – אסור; אין לו בהן תפיסת יד
– מותר]:
וכמה 'תפיסת
יד (יש לו למדיר באותו מרחץ דליתסר ביה האי)'?
אמר רב נחמן:
למחצה לשליש ולרביע, אבל בבציר (מרביע) - לא[3] (לא
חשיב תפיסת יד, ומותר בו המודר).
(וספרים
דכתיב בהו 'בבצין' - משמע נמי בבצים; ואית דגרסי 'בביצין' כמו 'ביצין של יוצר',
כדאמר בבבא מציעא (עד,א) שהיוצר עושה כמין ביצים של חומר
ומהם עושה קדרות; והכי משמע ליה דאית ליה תשמישתא כלום, אבל כדי להניח ביצים של
יוצר להתם, לייבשם - אין זו תפיסת יד)
אביי אמר:
אפילו בבציר (מרביע הוי תפיסת יד, ו)אסור (בהם המודר והכי נמי איכא לפרש כל
הני לישני); היכי דמי דשרי? דמקבל
בטסקא (שקיבלו השוכר לתת ממנו מס [דמי שכירות קבועים]
בכל שנה ושנה, דהאי - לא הוי תפיסת יד כלל).
(נדרים מז,א)
האומר לחבירו ["קונם לביתך שאני
נכנס" ו"שדך שאני לוקח": מת או שמכרו לאחר – מותר; "קונם בית זה
שאני נכנס", "שדה זו שאני לוקח": מת או שמכרו לאחר – אסור].
בעי אבימי:
"קונם לבית זה שאתה נכנס": מת או שמכרו לאחר מהו? אדם אוסר דבר שברשותו
לכשיצא מרשותו (ואפילו לאחר שמת או שמכרו לאחר הוי נמי אסור) או לא?
אמר רבא: תא
שמע: 'האומר לבנו "קונם שאי אתה נהנה לי" ומת – יירשנו; "בחייו
ובמותו" ומת - לא יירשנו' שמע מינה: אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו
- שמע מינה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נדרים ב,ב)
מקרא באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum,
mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is © 2008 by Julius Hollander 27 Bialik
St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] ולפי זה אין המחלוקת
בברירה, כי אם בברירה – מה חשוב כיצד האיסור נוצר? אלא כפי שמעיר הר"ן
ד"ה מי אמרינן בנדרו פליגי: לכולהו סבירא להו דיש ברירה, ומדינא אפילו בנדרו
שרי!
[2] בר"ן הובא
רשב"א שאפילו לאחר חלוקה אסור – ולא נהירא דא"כ מה הואילה החלוקה? וכיצד לתקן שיוכלו לחיות יחד בחצר? ולפי
הרשב"א האם יועיל למכור? והאם הכסף יהא אסור?
[3] ולפי זה אם בחצר יש
יותר מארבעה דיירים – איש לא יוכל להדיר את חברו [אלא אם כן מחשבים לפי גודל ומספר
הפתחים, כמו בבבא בתרא יא,א: אמר רב הונא: חצר מתחלקת לפי פתחיה, ורב חסדא אמר:
נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח והשאר חולקין בשוה וכו']; אך האם שנים יכולים לאסור
אחר מתוך חמישה?
[YH1]ר"ן
מסכת נדרים דף מה עמוד ב
רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס
לתוך שלו - אוקימנא בגמרא בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה דברי
הכל אסור ובפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נא:)
אוקימנא פלוגתייהו ביש ברירה או אין ברירה: דר"א סבר יש ברירה, והאי לדנפשיה
קא עייל והאי לדנפשיה קא עייל, ורבנן סברי אין ברירה;
ותמהני: נהי דקא סברי רבנן אין ברירה, אמאי אסורין
ליכנס לחצר? דהא כיון דחצר שאין בה דין חלוקה היא, ואין שותף יכול לכוף את חבירו
לחלוק ולא לעכב עליו שלא ליכנס לחצר - היאך הוא יכול לאסרה עליו?: הא אין אדם אוסר
דבר שאינו שלו? ואפילו נדרו ג"כ הן עצמן למה הן אסורים?: הרי כשכל אחד נכנס
לחצר - משלו הוא נהנה ולא משל חבירו, כיון שאין הלה יכול לעכב עליו?
ונ"ל דהיינו טעמייהו דרבנן: משום דכיון דאי אפשר
לומר דכל חד קני לכוליה חצר קנין הגוף לעולם, דאי [דמר לאו דמר], וא"א לומר
ג"כ דבשעה שמשתמש בו איגלי מילתא למפרע דבשעת קניה קנה לה לההיא שעתא קנין
הגוף: דאין ברירה, אלא כל חד מהנך שותפין יש לו לעולם בחצר זה קנין הגוף, דהיינו
חלקו, וקנין שעבוד בחלקו של חבירו: שאין הלה יכול לעכב עליו מן הדין אע"ג דלא
קני ליה גופא!
הלכך קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של
חבירו - קונמות מפקיעין אותו, ומש"ה אסור: דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדאיתא
בסוף מכילתין, ורבי אליעזר בן יעקב פליג עלייהו משום דסבירא ליה דיש ברירה,
ומש"ה אמרינן דכל שעה ושעה שנכנס לחצר בדנפשיה קא עייל, וגוף החצר קנויה לו
לגמרי לאותו תשמיש: שאינו משתמש בה מקנין שעבוד אלא מקנין הגוף: שכל שאני יכול
לומר שיש לכל אחד קנין הגוף - אין ראוי לומר שיהא קנין שעבוד: שאין נקרא קנין
שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו של כל אחד מהם;
ורבנן נמי לא דייני ליה כקנין שעבוד אלא מפני שאי אפשר
להם לדונו כקנין הגוף: דאין ברירה! ובסמוך תראה עוד דעתי בברירה זו;
ומכאן נראה לי ראיה ברורה דמשכיר יכול לאסור ביתו על
השוכר אע"פ שנחלקו בזה הראשונים, וכמו שנכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא,
אע"ג דמשכיר מדינא לא מצי לעכובי לאידך - אפי' הכי מצי אסר ליה בקונם משום
דקונמות מפקיעין מידי שעבוד, ומשכיר נמי בקונם מפקיע מידי שעבוד השוכר אפי' היכא
שהקדים השוכר דמי שכירותו למשכיר, אע"פ שיש שאין סוברין כן, כמו שנכתוב
לפנינו בסייעתא דשמיא: דהא הכא אין שותף צריך ליתן דמים לחבירו ואפילו הכי מצי אסר
ליה אידך לרבנן מטעמא דכתיבנא: דהא בהדירו זה את זה בעיא ולא איפשיטא היא בגמרא;
כן נראה לי; ולפנינו נאריך בדין זה בסייעתא דשמיא.
ואיכא דמקשו: כיון דפלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן ביש
ברירה ואין ברירה היא - דהכי אוקמא רבינא בפרק שור שנגח את הפרה (בבא
קמא נא:) - היכי פסקינן בגמרא כר' אליעזר בן יעקב דסבירא ליה דיש
ברירה?: והא בפרק משילין (ביצה דף לח) אסיקנא דכי לית ליה לרבי
אושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה, ואפסיקא הלכתא כר' אושעיא, אלמא
בדאורייתא אין ברירה, וקשיא הלכתא אהלכתא!?
תירץ ר"ת ז"ל דהכא הלכה כר' אליעזר - ולא
מטעמיה קאמרינן, דאיהו סבר דיש ברירה וויתור אסור במודר הנאה, ואנן סבירא לן דאין
ברירה אבל ויתור סבירא לן דמותר במודר הנאה, הלכך לאו בחצר שאין בה דין חלוקה
בלבד איירי, אלא אפי' יש בה דין חלוקה נמי שרי, ולפי פי' זה אם נדרו הנאה
בפירוש אפי' מדריסת הרגל - אסורין ליכנס לחצר;
ורבינו יצחק ז"ל לא נראה לו דבריו: דלא מסתברא לדחות
כמה סתמות שנסתמו במכילתין כמאן דאמר ויתור אסור במודר הנאה, וכולה פירקין דלעיל
כוותיה אזיל! לפיכך תירץ הוא ז"ל דודאי קי"ל כמאן דאמר אפי'
בדאורייתא יש ברירה מהא דשמעתין, והא דאפסיקא הלכתא כר' אושעיא בפרק משילין - ממאי
דאמר דבדרבנן יש ברירה בלחוד הוא דאפסיקא הלכתא, משום דאיהי היא עיקר פלוגתייהו
התם! וראיה לדבר מדתנן בתמורה בפ' כל הפסולין גבי מחיר כלב, וכן שני שותפין: אחד
נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה טלאים וכלב א', שעם הכלב כולן מותרין, שכנגד הכלב
כולן אסורין, ואקשינן עלה בגמרא: 'ונשקול חד כנגד כלב ולשתרו אינך?' - אלמא אפי'
בדאוריי' יש ברירה!
ולא מחוור: דודאי בדאורייתא אין ברירה - דהא קי"ל
כשמואל דאמר (ב"ק ט) האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין [זה לזה ביובל], וכדפסק
רב נחמן כוותיה בפרק השולח (גיטין מח), וטעמא
דשמואל משום דקסבר אין ברירה, וכדאיתא בהדיא בגיטין בריש פרק כל הגט (דף
כה)!
וההיא דתמורה לא קשיא: דלאו אליבא דהלכתא פריך אלא
אליבא דמאן דאמר בדאורייתא יש ברירה, ובדרך 'אי אמרת בשלמא' קא נסיב לה, ודכוותיה
בהש"ס טובא!
וכי תימא: אם כן הדרא קושיא לדוכתה - כתב הרב רבינו
משה ז"ל בהלכותיו דלא דמיא הך ברירה דהכא לדעלמא: דהכא לאו מידי דלא מתברר
האידנא ומתברר למחר הוא דנימא אתברירא מילתא למפרע, אלא בדהשתא הוא: דחצר שאין בה
דין חלוקה הוא, וכל חד משתמש בכולה, וכיון דשותפין נינהו כי האי גוונא הוי
תשמישתייהו מהשתא - אמרינן כמאן דעייל בדנפשיה הוא, ולא משתמש בדחבריה: שאם תאסור
עליו - נמצא זה מוציא אותו מחצירו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על בעליהן;
ובכי האי גוונא אתמר התם בגמרא: תדע דהא מיבעיא בעיא
לה הכא בהדירו דלמא אפילו רבנן מודו ליה לרבי אליעזר בן יעקב משום דכאונסים דמו,
ולאו כל כמיניה דאסר נכסי חבירו עליו; זה לשונו ז"ל;
ואינו נוח לי: דאם איתא מאי לישנא דאין ברירה ויש
ברירה דאמרינן התם בפרק 'הפרה': הרי אין טעמו של רבי אליעזר בן יעקב משום יש ברירה
כלל, אלא מפני שאתה אומר שמשעה ראשונה כל החצר קנוי לכל אחד מהם!?
לפיכך נראין לי דברים כפשטן: דברירה דהכא כברירה דעלמא,
אלא משום דהך ברירה עדיפא - פסקינן הכא כר"א בן יעקב, מיהו הכא נמי אנו
צריכין לברירה דאיגלי מילתא למפרע כברירה דעלמא, משום דליכא למימר אהאי חצר כולה
דמר וכולה דמר: דאי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר! אלא הכי קאמרינן: ששותפין הללו,
בשעה שלקחו החצר - על דעת כן לקחוה: שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כולה שלו לתשמיש,
ולפי שמשעה ראשונה אין אנו יודעין באי זה יום ובאיזו שעה ישתמש בו כל אחד מהם - אנו
צריכין לברירה לומר שעכשיו שאחד מהם משתמש בה הוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונה קנה
אותה כולה לשעה זו, ובודאי יכול אדם להקנותה חדש אחד לראובן וחדש אחד לשמעון,
ובזמן כל אחד ואחד - קנוי הוא לו לגמרי, דהיינו "נכסי לך ואחריך לפלוני"!
אלא משום דהכא אין זמן כל אחד ואחד ידוע לא מהני אלא למאן דאית ליה ברירה, דאמרינן
דאיגלי מילתא דמשעה ראשונה קנו לזמנים הללו!
וכי תימא: וכיון דברירה דהכא כברירה דעלמא: דאיגלי
השתא מאי דלא הוה ידיע לן בשעת קניה, היכי פסקינן כרבי אליעזר בן יעקב: כיון
דבעלמא סבירא לן דבדאורייתא אין ברירה?
היינו טעמא: משום דברירה דהכא עדיפא מברירה דעלמא:
דהיינו טעמא דאמרינן בעלמא דאין ברירה: לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק, ולפיכך
האומר לסופר "כתוב גט לאשתי ולאיזה מהן שארצה אגרש" - פסול לגרש בו, לפי
שיש ספק משעה ראשונה בעיקר הגט לשם מי חל;
וכן נמי "אם בא חכם למזרח ערובי למזרח למערב
ערובי למערב" - לא מהני, משום דבשעת קניית העירוב לא היה מתברר כלל איזה מהן
יקנה, ולפיכך: כיון דבכל חד מהנך עירובי איכא למימר שמא לא יקנה כלל, אע"פ
שלאחר מכן יתברר הדבר - אין ברירה;
וכן נמי גבי האחין שחלקו: כיון דמשעה ראשונה איכא
לספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל, נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה, וכל כיוצא בזה
אין ברירה;
אבל הכא עקרו של דבר מתברר משעה
ראשונה ומיעוטו לאחר מכן: לפי שאף משעה ראשונה אין אנו מסופקין שלא יזכה כל אחד
מהם בכל גוף חצר זה ואין אנו מסופקים גם כן שמא אפילו ירצה לזכות פלוני לא יזכה בה
שהרי משעה ראשונה אנו יודעין שעתיד כל אחד לזכות בכל גוף חצר זה ושיזכה בו כל שעה
שירצה, הלכך כיון שעקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכן שלא
נתבררה מתחלה אינו אלא מיעוטא, דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופה של חצר וזכה
בה - כל כהאי גוונא יש ברירה: [דף מו עמוד א]
שאין המיעוט המסופק מתחילתו ומתברר לאחר מכאן מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו!
ומש"ה נהי דבעלמא סבירא לן דבדאורייתא אין ברירה -
פסקינן הכא כר' אליעזר בן יעקב, דבכי הא יש ברירה;
ורבנן פליגי עליה: דכיון דמכ"מ אתה צריך לומר
שהוברר הדבר עכשיו שבשעה פלונית היתה קנויה לו לגמרי שלא היה מתברר זה מתחלה - אפילו
בכי האי גוונא אין ברירה, ונמצא שאין לכל א' בחלקו של חבירו, אלא קנין שעבוד
שקונמות מפקיעין אותו - כך נראה לי.