נזיר דף ד

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – שמודפס במקום רש"י,והוא מאת הריב"ן - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

נזיר דף ד

המשך פרק ראשון 'כל כנויי נזירות'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(נזיר ג,ב)

משנה:

"הריני נזיר מן החרצנים" (או שאמר) ו"מן הזגים" (או שאמר) ו"מן התגלחת" (או שאמר) ו"מן הטומאה" - הרי זה נזיר (הרי הוא כמי שאמר "הריני נזיר" סתם שמקבל עליו כל דקדוקי נזירות), וכל דקדוקי נזירות עליו.

גמרא:

מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא: 'רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שידור מכולם' ורבנן אמרי: אפילו לא נזר אלא בחד מנהון (או מן חרצן או מן זג) - הוי נזיר (הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו).

מ"ט דרבי שמעון? אמר קרא [במדבר ו,ד: כל ימי נזרו] מכל אשר יֵעָשֶה מגפן היין מחרצנים ועד זג [לא יאכל] ('מכל אשר יעשה' משמע שצריך שיהא נוזר מכל אשר יעשה שאינו נזיר אלא אם כן נוזר מכולם).

ורבנן מאי טעמא?

אמר קרא (במדבר ו,ג) מיין ושכר יזיר [חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל] (דמשמע דאפילו דלא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם).

ורבי שמעון נמי - הכתיב 'מיין ושכר יזיר'?

ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות.

מאי היא?

קדושתא ואבדלתא.

(נזיר ד,א)

(מי חייל עליה איסור נזירות [לומד שחל נזירות גם ביין מצוה]?) הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני (דכתיב 'זכור את יום השבת לקדשו' [שמות כ,ז] - זוכרהו על היין; אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר כו' (פסחים דף קו), וקיימא לן דנשבע לבטל את המצוה פטור, דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה)!? (ואי תימא הא תנן (נדרים פ"ב מ"ב; דף טז,א, שבועות דף כה,א) 'חומר בנדרים מבשבועות', שכן הנדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות, ד'איש כי ידור נדר לה'' כתיב: אפילו במידי דלה' נמי? - לא קשיא: דהא לא הוי אלא כגון דאמר "ישיבת סוכה עלי" דאוסר אותה עליו, ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו; אבל אם אמר "קונם שלא אשב בסוכה" אין בדבריו כלום; והכי מסקינן לה בנדרים בפרק 'ואלו מותרין' (טז,ב))

תוספות ד"ה מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא - דקדוש היום דאורייתא, ואיך תחול עליו נזירות?

וקשה: דאדרבה: להכי איצטריך קרא מיותר: לומר דחייל עליה נזירות!

ועוד קשה: מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזיר דאתיא נזירות וחייל אשבועה?: מכל מקום תקשי לו 'הרי מושבע ועומד מהר סיני', כלומר: דאין מושבע ועומד גדול מזה שנשבע לשתות!

ועוד קשה: דקדוש היום לאו דאורייתא הוא! דנהי נמי דכתיב זכור ודרשינן 'זוכרהו על היין' - אסמכתא הוא!

לכן נראה לרבנו תם דגרסינן בתמיה: וכי מושבע ועומד מהר סיני? כלומר: למה לי קרא מיותר לאסור יין מצוה? וכי מושבע וכו'? דנהי דקידוש היום דאורייתא - על היין לאו דאורייתא, ד'זוכרהו על היין' אסמכתא! והשתא משני 'כגון שנשבע לשתות', וקא משמע לן קרא יתירא - דחייל עליה [הנזירות] אף על גב שנשבע לשתות.

אלא כי הא דאמר רבא: "שבועה שאשתה" וחזר ואמר "הריני נזיר" אתיא נזירות חיילא על שבועה (והיינו דקאמר 'לאסור יין מצוה' דנשבע לשתות כיין הרשות; וכי תימא 'מאי שנא נשבע מפי עצמו מנשבע מהר סיני'? הכי אמרינן ליה בהדיא במסכת שבועות (פ"ג מ"ט; כט,א): '"שבועה שאוכל ככר זו" וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה" - על הראשונה חייב משום שבועת בטוי ועל השניה חייב משום שבועת שוא'; והתם מפרש טעמא; ומיהו איכא לן למשמע מינה דקאמר 'חייב על השניה' - אף על גב דהוי נשבע לבטל את המצוה - דנזירות נמי חיילא אהאי דנשבע לשתות יין);

ורבנן נמי - הא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות?!

אם כן לימא קרא 'מיין' - מאי 'ושכר'? שמעת מינה תרתי (לאסור יין מצוה כיין הרשות, וכי לא נדר נמי, אלא מחד מינייהו [משנשבע על אחד מהם] דהוי נזיר מכולהו).

ורבי שמעון?

היינו טעמא דכתב 'שכר': לאלופי 'שכר' 'שכר' למקדש, דכתיב (ויקרא י,ט) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך [בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם] מה גבי נזיר: יין הוא דליתסר, אבל שאר משקין לא - אף גבי מקדש (כהן הבא למקדש) נמי: (כי שתה) יין הוא דליתסר אבל (כי שתה) שאר משקין המשתכרין (כי שתה שאר מילי דמשכרין) - לא, ולאפוקי מדרבי יהודה, דתניא: 'רבי יהודה אומר: אכל דבילה קעילית (שם מקום) ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש – חייב'. [כלומר: לרבי שמעון צריך 'ושכר' ללמד שאי הלכה כרבי יהודה, אלא הנכנס למקדש אינו חייב אלא על שכר מענבים[YH1] .]

איבעית אימא: (היינו טעמא דרבי שמעון דאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן, בסתם: דאמר "הריני נזיר", דרבי שמעון לטעמיה,) רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור (דלית ליה איסור חל על איסור; והכא נמי כי אסר עצמו מן החרצנים ומן הזגין וחיילא עליה נזירות [לחרצנים וזגים] לא אתי אידך פלגא דתגלחת וטומאה וחיילא עילויה; אי נמי כי הזיר עצמו מן היין - לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחייל אאיסור יין לשווייה נדר גמור), (ומנא תימרא דרבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור?) דתניא: 'רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים – פטור (דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נבילה, דלא אמרינן מיגו דאתא יום הכפורים ואיתוסף איסורא לגבי שאר מילי - איתוסף נמי לגבי נבילה; ורבי שמעון לטעמיה, דאמר במסכת כריתות (כג,א) דאפילו איסור חמור לא אתי וחייל על איסור קל, והכי פרישנא לה במסכת יבמות (יג,ב) ובמסכת שבועות (כד,א)).

ולרבנן נמי הכתיב [במדבר ו,ד: כל ימי נזרו] מכל אשר יעשה מגפן היין [מחרצנים ועד זג לא יאכל]?

תוספות מסכת נזיר דף ד עמוד א ד"ה ר"ש לית ליה איסור חל על איסור - פירוש בעלמא כדתניא כו' ואי לאו קרא הכא הוה אמינא: היכא דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה ביין - לא חייב אנזירות? - קא משמע לן קרא יתירא דמיין ושכר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס - דלקי תרתי: משום שבועתא ומשום נזירות, ולא תימא כדקאמר רבא לעיל "שבועה שאשתה" אלא תוכל לתרץ אפילו שבועה שלא אשתה כדפירשתי.

אמרי לך רבנן: התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה (לכזית, שאם לא אכל בין חרצן וזג אלא כזית בלבד - חייב מלקות); ורבי שמעון (דלא דריש ביה האי טעמא אלא עד שיזיר כו' אזיל לטעמיה: דלא מצריך ליה האי קרא משום צירוף, דלרבי שמעון) לית ליה צירוף (דקסבר רבי שמעון אפילו לא אכל אלא כל שהוא חייב, דעובר בלאו האמור בו 'מחרצנים ועד זג לא יאכל'), דתניא: 'רבי שמעון אומר: כל שהו למכות; לא אמרו (שיעור אכילה) 'כזית' אלא לענין קרבן (ולענין שאר איסורין שחייבין על שגגתו חטאת, כגון חלב ודם וחמץ בפסח, אבל גבי נזיר - כי עבר על נזירותו ואכל זג או חרצן, דמילקא הוא דלקי ולא הוי חייב קרבן - בכל שהוא מחייב, ולא בעינן ביה צירוף! הלכך הואיל ולא מיצטריך משום צירוף - מייתר ליה קרא לההוא טעמא: דאינו חייב עד שיזיר מכולן).

משנה:

"הריני כשמשון, כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו" (או שלא אמר "כבעל דלילה" אלא אמר "כשמשון" או "כבן מנוח", "כמי שעקר דלתות עזה" או שלא אמר "דלתות עזה" אלא אמר "כשמשון", "כבן מנוח", "כמי שנקרו פלשתים את עיניו") - הרי זה נזיר שמשון (צריך לנהוג בעצמו בנזירות שמשון ולקמן מפרש היכי הוי).

גמרא:

למה לי למיתנא כל הלין? צריכי: דאי אמר "הריני כשמשון" (גירסת ריב”ן: דאי אמר כשמשון ותו לא) הוה אמינא שמשון אחרינא (קאמר, להכי אמר "כבן מנוח") - קא משמע לן "כבן מנוח"; ואי תנא "כבן מנוח" (ואי הוה אמר נמי "כשמשון כבן מנוח" בלבד) הוה אמינא איכא (איניש אחרינא) דמיתקרי הכי (או בן מנוח או שמשון בן מנוח) - קא משמע לן (להכי קאמר בהדייהו) "כבעל דלילה" ו"כמי שנקרו פלשתים את עיניו" (או "כמי שעקר דלתות עזה" דמיגליא מילתא דלא הוה אחרינא).

[## לפי לפירוש ריב”ן נראה שכאן המשנה סוברת שצריך זיהוי כמעט מושלם, ולא סתם ידות – האם זו מחלוקת לגבי כינויים וידות? או שמשנתנו כשמואל, שאמר שהידות צריכות להיות מוכיחות כגון שתפוס בשערו, וכן כאן, צריך שיהא ברור שהנודר מתכוין לנזירות שמשון.]

משנה:

מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון?

נזיר עולם ("הריני נזיר עולם" הרי זה נזיר כל ימי חייו, דכי אמר "הריני נזיר עולם" - משמע דנזירות קבל עליו עד עולם, לפיכך כיון שהגיע לשלשים יום שיש לו כובד שיער - מיקל בתער ומגלח כל שלשים ושלשים): הכביד שערו - מיקל בתער ומביא שלש בהמות (לכל תגלחת ותגלחת שלש בהמות: חטאת ועולה ושלמים, כמו שנאמר בענין), ואם נטמא - מביא קרבן טומאה (כבש בן שנתו לאשם, ושתי תורים או שני בני יונה; ולעולם אינו מיקל בתער); נזיר שמשון (אבל המקבל עליו נזירות שמשון - הרי זה נזיר עולם): הכביד שערו - אינו מיקל (ולעולם אינו מיקל בתער), ואם נטמא - אינו מביא קרבן טומאה (שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים כדמפרש לקמן).

גמרא:

נזיר עולם - מאן דכר שמיה?

חסורי מיחסרא והכי קתני:

'האומר "הריני נזיר עולם" - הרי זה נזיר;

מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון?

נזיר עולם: הכביד שערו - מיקל בתער ומביא שלש בהמות; ואם נטמא - מביא קרבן טומאה; נזיר שמשון: הכביד שערו - אינו מיקל בתער,

(נזיר ד,ב)

ואינו מביא קרבן טומאה'.

[הגמרא מדייקת – ומקשה:] - קרבן הוא דלא מייתי, אבל נזירות חיילא עליה?! מני מתניתין? לא רבי יהודה ולא רבי שמעון, דתניא: 'רבי יהודה אומר: נזיר שמשון מותר ליטמא למתים, שכן מצינו בשמשון שנטמא; רבי שמעון אומר: האומר "נזיר שמשון" לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו.' מני? אי רבי יהודה - האמר (דמותר) אפילו (ליטמא) לכתחילה, ומתניתין קתני 'אם נטמא' (בדיעבד, אבל לכתחילה לא); אי רבי שמעון - האמר לא חיילא עליה נזירות כלל!?

לעולם רבי יהודה היא, ואיידי דקתני גבי נזיר עולם 'אם נטמא' - תנא נמי גבי נזיר שמשון 'אם נטמא' (והוא הדין נמי לכתחילה מותר).

לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי, ד~~תנן~~ תניא (נדרים יב,ב): '"הרי עלי (ככר זו) כבכור": רבי יעקב אוסר (דלא בעינן שיהא איסורו בדבר הנידר, כגון (~~חטאת~~) עולה ושלמים (דהא כתיב 'איש כי ידור נדר לה'' - לרבות דבר האסור, כגון בכור)) ורבי יוסי מתיר' מאי לאו רבי יהודה סבר לה כרבי יעקב, דאמר 'לא בעינן דבר הנידר' (הכי נמי כי אמר "הריני נזיר שמשון" הוי נזיר, ואף על גב דשמשון - לא יצא נזירות מפיו), ורבי שמעון (דאומר לא הוי נזיר) סבר לה כרבי יוסי, דאמר בעינן דבר הנידר (מותר, משום דלא התפיס אלא בבכור [והתפסה זו אינה מועילה] דלא הוי [בכור] דבר הנדור, שהרי קדושתו מרחם)?

לא! דכולי עלמא [רבי יהודה ורבי שמעון סוברים – או יכולים לסבור] בעינן דבר הנידר, ושאני גבי בכור (דהיינו טעמא דרבי יעקב: משום) דכתיב ביה [במדבר ל,ג: איש כי ידור נדר] לה' [או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו - לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה] - לרבות את הבכור [שהוא כנידר], ורבי יוסי אמר לך: ההוא 'לה'' - מיבעי ליה לרבות חטאת ואשם (דכי אמר "ככר זה עלי כחטאת וכאשם" - אסור).

ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור?

מרבה אני חטאת ואשם, שכן מתפיסן בנדר (שאינו מביא חטאת ואשם עד שיהא מחויב להן ויאמר "זה לחטאתי ולאשמי"), ומוציא אני את הבכור שאין מתפיסו בנדר (דנדור ועומד מרחם הוא, אבל גבי נזיר - דכולי עלמא: בין לרבי יעקב בין לרבי יוסי בעינן דבר הנדור, וכי אמר "הריני נזיר שמשון" - לא אמר ולא כלום).

ורבי יעקב אמר לך: בכור - נמי מתפיסו בנדר הוא, דתניא: 'של בית רבינו אמרו: מנין לנולד לו בכור בתוך עדרו - שמצוה עליו להקדישו? - שנאמר [דברים טו,יט: כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך] הזכר תקדיש [לה' אלקיך, לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך]

ורבי יוסי?

אמר לך: נהי דמצוה להקדישו - אי לא מקדיש ליה - מי לא קדוש? גבי נזיר נמי (בין לרבי יעקב בין לרבי יוסי - אמאי בעינן דבר הנדור? ) הכתיב (ביה) [מדבר ו,ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר] לה’.

ההוא מיבעי ליה לכדתניא:

'אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר [טמא] (משום ההוא טעמא דאמרינן לעיל: דכשהן מטמאין, ורבין עליהן ימי טומאה - הן מתחרטין, ומביאין חולין לעזרה) חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום: יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: "בני! מה ראית לשחת שער נאה זה"?

אמר לי: "רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ('לשאוב מים מן העין' גרסינן: שכן הוא לשון המשנה, ופירושו 'מן המעיין'), ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי (ומהר עלי יצרי והביאני לידי הרהור), וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו 'ריקה - מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולעה! העבודה שאגלחך לשמים!"

עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל! עליך הכתוב אומר (במדבר ו,ב) איש [או אשה] כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' (דמשמע שנודר לשם שמים).

ושמשון לאו נזיר הוה? והכתיב [שופטים יג,ה: כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו] כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן [והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים] (וקא סלקא דעתא דמנוח קאמר להא מילתא, דהוה ליה 'דבר הנדור': דאדם מדיר את בנו בנזיר).

התם - מלאך הוא דקאמר ('כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן', אבל מפי מנוח לא יצא).

ומנלן דאיטמי למתים?: אילימא מדכתיב [שופטים טו,טז: ויאמר שמשון: בלחי החמור - חמור חמרתים] בלחי החמור הכיתי אלף איש' - דילמא גרויי גרי בהו (מחתך חתך בהן), (אבל) ולא נגע בהו (הוא גופיה)!?

אלא מהכא: [שופטים יד,יט: ותצלח עליו רוח ה', וירד אשקלון] ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם [ויתן החליפות למגידי החידה ויחר אפו ויעל בית אביהו] (דמשמע 'ויך' והדר 'ויקח')?!

דילמא אשלחינון [הפשיטם] ברישא, והדר קטלינן?

'ויך' 'ויקח' כתיב.

ודילמא גוססין שוינן (ובהדי דהוו גוססין אשלחינהו ולא איטמי בהו)!?

אלא גמרא גמירי לה.

ונזיר עולם - היכא כתיב (שמיקל בתער ומביא שלש בהמות)?

דתניא: 'רבי אומר: אבשלום - נזיר עולם היה, שנאמר (שמואל ב טו,ז) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון; ומגלח (היה אבשלום) אחד לשנים עשר חדש (דבכך הוה ליה כובד, ובבציר מהכי לא הוה ליה כובד, דכאיש גבורתו (שופטים ח,כא); אבל שאר נזירי עולם מגלח אחת לשלשים יום, דהוי ליה בהכי כובד) שנאמר [שמואל ב יד,כו: ובגלחו את ראשו] ויהי מקץ ימים לַיָּמים [אשר יגלח, כי כָבֵד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו: מאתים שקלים באבן המלך],

(נזיר ה,א)

ויליף 'ימים' 'ימים' מבתי ערי חומה (דכתיב בהו [ויקרא כה,כט: ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו] - ימים תהיה גאולתו'): מה התם י"ב חדש (כדמפרש ביה קרא [ויקרא כה,ל] ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה) - אף כאן י"ב חדש.

רבי נהוראי אומר: מגלח אחת לשלשים יום (אבשלום היה מגלח אחת לשלשים יום).

רבי יוסי אומר: מגלח מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני מלכים (שכן נוהגים) שמגלחים מערב שבת לערב שבת'.

מאי טעמא דרבי? יליף מבתי ערי חומה? והא רבי הוא דאמר (במסכת ערכין (לא,א)): ('ימים תהיה גאולתו') - אין 'ימים' פחותין משנים (שאם בא לגאלה באותו יום שמשכנה לו - אינו יכול לגאלה עד שיעברו עליו שני ימים, לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו; והכא נמי: מאי חזא רבי מההוא גזרה שוה: 'מה להלן י"ב חדש כו'? נגמר מהאי טעמא ונימא נמי דאבשלום מגלח היה לשני ימים)?

האי גזירה שוה (דגמיר מבתי ערי חומה) - משום כובד גמיר (דכתיב ביה באבשלום [שמואל ב, יד,כו] כי כבד עליו וגילחו), ובשני ימים ליכא כובד (ומשום הכי לא גמיר מיניה).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com