לזכרם

 

 

אברהם נמרוד ז"ל

 

                                                         מתוך תיקו האישי

 

אברהם נולד בקיבוץ מעגן שבעמק הירדן.

בגיל ארבע עבר לגור עם הוריו בצור שלום ולמד בקריות. את שלוש שנות התיכון האחרונות למד בפנימייה הצבאית.

בתכונותיו התבלטה מנהיגות כבר מגיל צעיר כאשר היה מנהיג את חבריו במשחקי הילדות.

הוא היה בעל לב חם ונכון לעזור לכל אחד, ילד ומבוגר.

אברהם היה ספורטאי מגוון, התעסק בכדור-סל, כדור רגל ואף באתלטיקה.

יחד עם היותו חובב ספורט, התעניין במשחק השח ובמתמטיקה. את לוח השח היה לוקח עמו לכל מקום וגם לאימונים בשדה בהיותו בצבא.

אברהם אהב מוסיקה קלה וקלאסית ובעצמו אהב לשיר, היה בעל קול צלול.

 

במלחמת ששת הימים, השתתף בקרבות רפיח, כאשר נלחם יחד עם חבריו "הצוערים" ביחידת הצנחנים ושם אף נפל, ביום ה6- ביוני 1967 ביום השני למלחמה.

 

בן שמונה עשרה וחצי אביבים היה בנופלו.

 

 

יגאל קלס ז"ל

   כתבה אמו

 

יגאל היה יפה תואר, חברותי, טוב לב, רגיש וביישן.

הוא למד בתל-אביב בילדותו וסיים את לימודיו התיכוניים בפנימייה הצבאית. בשנות לימודיו בבית הספר היסודי היה יגאל פעיל בתנועות הנוער, בתנועה המאוחדת ובצופי דיזינגוף.

הוא התבלט כמדריך והתחבב על חניכיו וחבריו.

שאיפתו הגדולה של יגאל הייתה להמשיך בלימודיו.

 

בצבא שירת בחיל התותחנים והיה תמיד מסור לתפקיד ולמשימה.

במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות על שחרור העיר העתיקה בירושלים והסביבה ומשם המשיך לצפון הארץ.

אחרי מלחמת ששת הימים סיים קורס קצינים והשתתף בפשיטת כראמה ובפעולות נועזות אחרות. המפקדים והחברים שלו מעידים כי היה בין המתנדבים הראשונים לכל פעולה ומשימה.

יגאל  נפל בעת מלוי תפקידו ב 13.10.1969 בן 22 היה במותו.      

 

 

 

דורית רון ז"ל

 

                          כתבה בתיה כבודי ירון חברתה.

 

הוריה ואחיותיה קראו לה בשם חיבה "דורי". היא הייתה החברה הכי טובה שלי.

פניה היו יפות, עיניה כחולות וכל כולה כרוח סערה.

לדורית הייתה נשמה של זהב. תמיד חילקה הכל ונתנה מעצמה לעשרות חברותיה וחבריה. היה לה חוש הומור בריא ובעיקר אהבה ללגלג על עצמה ועל הדיאטה.

היא הייתה חכמה מאוד וידעה המון.

היא קראה ספרים, התמצאה בקולנוע ואהבה מוסיקה קלאסית.

היא רצתה להספיק ולתפוס את הכל כאילו הרגישה שנכונו לה חיים קצרים.

באחד ממכתביה, כשהמחלה הארורה כבר חלחלה בגופה והיא עוד לא ידעה היא כתבה לי. "אני מסתובבת כל היום כסהרורית, אולי יש לי אפילו חום. למי יש כוח לזה? כל זמן שאוכל להסתובב ולחיות על אסיאלגנים – אחייה כך"

 דורית נפטרה בגיל 24.

 

 

 

אברהם גורן

                             כתב אביו

 

אחרי סיום ביה"ס הראלי והפנימייה הצבאית, התקבל רמי לבית הספר לטייס ושהה בו כעשרה חודשים. אחר-כך עבר לסיירת של חטיבה 7.

עם סיום קורס קצינים, שרת כמפקד מחלקה ואחר-כך כסגן מפקד פלוגת הסיור של חטיבה 14 במשך כל מלחמת ההתשה ליד התעלה.

אחרי שתי שנות שרות קבע בצהל, התקבל לביה"ס לרפואה בבולוניה ובשנת 1973 החל שם את השנה השלישית.

ברגע ששמע ברדיו באיטליה על מלחמת יום כיפור, חזר ארצה. אין אנו יודעים בדיוק באלו יחידות שרת במלחמה זו.

ב-22 לאוקטובר, לפי גלויה שקיבלנו ממנו, הצטרף לבית חולים שדה. קיבלנו ממנו גלויה ב -23.10 וגלויה מיום 24.10 ומאז נעלמו עקבותיו.

בעזרת אחיו, סא"ל מיל אלכס גורן, עלה בידי לעלות על עקבותיו.  התברר שב- 24 לאוקטובר, כאשר התנהלו קרבות קשים בעיר סואץ, הוזעק הליקופטר לחלץ את הפצועים. המסוק נפגע מטיל מצרי, התרסק ונשרף בשטח שלנו. בין שרידי הגוויות נמצאה דסקית ועליה שמו, שעון יד, ומצלמת CANON שרופים. אחרי שזיהיתי את שעון היד והמצלמה הוכרז בננו רמי כחלל.

 

 

דוד מיכאל שפר ז"ל

                  כתבו ההורים

 

דויד נולד בחיפה. למד בביה"ס הראלי ולאחר מכן הצטרף לפנימייה הצבאית. עם גמר הלימודים בביה"ס התגייס לצה"ל ושירת שש שנים בצבא.

הוא השתחרר כסגן מחיל הצנחנים.

בשנת 1970 נשא לו אישה.

הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

חברו דוד שחין כתב עליו: "אני מאמין שכאדם היית תמים, נתת אמון מלא באנשים ותמיד טענת שיצר האדם טוב מנעוריו. האמנת שהעולם הוא נאור, חכם ויפה"

עם שחרורו של דויד משירות קבע בצה"ל הוא שוחרר מכל שרות מילואים כנכה והועבר להג"א. אף על פי כן יצא ביום הכיפורים והצטרף ליחידת הצנחנים בהתנדבות.

דויד שרת בעת המלחמה בחטיבה 317, גדוד 582. הוא נפל בכ' בתשרי בהיותו בן 25, בצליחת תעלת סואץ בחווה הסינית.

 

 

דינה שחורי ז"ל

                         נכתב מפי מרים מיקולובסקי שכנתה

 

דינה בת לעיתונאי כתב בעיתון "דבר". לדינה שלוש אחיות אחת מהן תאומתה.

 

היא הייתה תלמידה מוכשרת מאוד, והתבלטה בעיקר במקצועות הריאליסטיים.

דינה הייתה מוסיקאית מוכשרת, היא נגנה בחצוצרה בתזמורת הסימפונית הצעירה ומאוחר יותר בתזמורת הסימפונית של חיפה.

בשירותה הצבאי נגנה בתזמורת צה"ל.

אחרי השירות הצבאי למדה בטכניון, אך לא הספיקה לעבוד במקצועה.

 

דינה נישאה לאמנון ונולדה לה בת, שכיום עובדת כמהנדסת ואף היא אימא לבת. 

 

בשנת 1975 בהיותה בת 27 וביתה רק בת שלוש, נפטרה דינה בנסיבות טרגיות.

 

 

 

תמרה טיכו ז"ל

                                              כתבה רותי סגל חברתה

 

תמרה נפטרה בגיל 33 ממחלה ממארת שהתפשטה בכל גופה ולבסוף אף הותירה אותה עיוורת. הוריה נפטרו כמה שנים קודם לכן, וממשפחת טיכו הגרעינית לא נותר איש.

תמרה סברה תמיד שהמחלה הייתה קשורה לעבודתה כביו-כימאית במעבדה בה באה במגע עם חומרים רדיואקטיביים. תמרה אהבה מאוד את עבודתה ועבדה במקומות מגוונים בארץ ובחו"ל עם תום לימודי התואר השני בירושלים. היא חייתה מספר שנים באנגליה ועבדה גם בשוויץ. בשנים האחרונות התגוררה בתל-אביב מוקפת ברהיטים ובחפצים שהביאו הוריה משליחות אביה בארצות שונות ובציוריה של אנה טיכו – קרובת משפחתה.

תחביבה העיקרי של תמרה הייתה המוסיקה הקלאסית. היא עצמה ניגנה בחליל ואספה ספריה גדולה מאוד של תקליטים ביניהם יצירות לא שגרתיות עתיקות ומודרניות. בנוסף גם אהבה לקרוא והתעניינה באומנות ויזואלית. בתחום זה ניתן לראות את הייחוד של תמרה שלא בא לידי ביטוי ישירות בשל אישיותה השקטה, הצנועה העדינה והחששנית.

 

 

חווה גולדשלג ז"ל

                                            כתבו מירי וצילה אחיותיה

 

נסו לתאר לעצמכם להקת סוסי פרא דוהרים במישורי סוואנה אינסופיים, נסו להפנים ולו רק לרגע קט את היופי והשלמות האצורים בתמונה זו, ורק אז תוכלו להיזכר מי הייתה חווה אחותנו.

חווה ניסתה להביא לידי ביטוי את אהבתה העזה ליופי הטבע בציורים, ובמיוחד ציורי סוסים אותם אהבה כל כך.

בכל דבר שעסקה ניכר היה שהשקיעה את מלוא כישוריה ומעורבותה הרגשית וזאת על מנת לחתור לשלמות או לפחות לנסות להיות שם.

לחווה היה חוש הומור נדיר והיא ידעה להביאו לידי ביטוי בכל סיטואציה, בלתי אפשרית ככל שתהייה.

חווה עשתה את התואר השני באוניברסיטת תל-אביב בפקולטה לביולוגיה, ועסקה בהוראה.

היא הייתה נשואה, ואם לשלושה ילדים – שני בנים ובת.

חווה נפטרה ממחלה קשה בגיל 34.

 

 

אמיל גרינצוויג ז"ל

                                         אספה מתוך כתובים חווה בלשה בת דודתו.

 

אמיל נולד ברומניה להורים ניצולי שואה. הוא עלה לארץ בהיותו בן 15. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל, בגרעין בקיבוץ רביבים, ומאוחר יותר הפך לחבר בקיבוץ זה. הוא למד לתואר ראשון מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיך בלימודי הפילוסופיה לתואר שני. הוא עבד כמרצה לפילוסופיה של המדע באוניברסיטה הפתוחה. כמו כן עסק בפיתוח תכניות לימוד בעיקר בנושאים של חינוך לדמוקרטיה.

אמיל נשא לאישה את עינת ונולדה לו בת – ניבה.

ביום ה- 10.2.1983 בהיותו בן 35 נרצח בהפגנה של "שלום עכשיו" בירושלים. עם מותו הפך אמיל לסמל ונכנס להיסטוריה של עם ישראל.

השופט העליון חיים כוהן אמר לזכרו ביום השלושים להירצחו: "גבורתו של אמיל הייתה בשקידתו ובהתמדתו ודרכו שבחר לו – דרך האהבה והשלום שהשרתה על גבורתו חן וחסד"

 

 

 

רעיה גדיאל ז"ל

                                          נכתב מפי פרידה שאנן חברתה

 

עם סיום ביה"ס הראלי ושירותה הצבאי בחיל אוויר, למדה רעיה רפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך עבודתה כמרפאה בעיסוק הכירה את בעלה הראשון שהיה פסיכיאטר ממרוקו. רעיה נישאה לו והם עברו לגור בצרפת.  חייה בניכר לא היו קלים וכעבור זמן מה התגרשה. רעיה חזרה לישראל ונישאה בשנית. היא התגוררה בחיפה, נולדו לה שני בנים. היא עבדה כדיילת בחברת תעופה גרמנית.

רעיה הייתה דמות חיובית, תמיד עם חיוך על השפתיים, למרות שהיו לה חיים לא קלים.

רעיה נפטרה בגיל 40 ממחלה קשה. 

בתקופת המחלה היא לא יצרה קשר עם אנשים כי לא רצתה שידעו ויראו אותה בהתדרדרותה.

 

 

 

חדווה קליין ז"ל

                                            כתבה חברתה לאה לטנר

 

חדווה בת בכורה להורים ניצולי שואה.

לאחר שירותה הצבאי למדה בטכניון בפקולטה לכימיה, ומאוחר יותר השלימה את לימודיה לתואר השני והשלישי בביולוגיה. בשנים האחרונות עבדה בטכניון ועסקה במחקר. המחקר האחרון בו עסקה פורסם לאחר מותה.

חדווה נישאה לבני והתחילה מערכת של זוגיות שרק מעטים זוכים בה ורבים כל כך מתקנאים בה. נולדו להם שתי בנות איריס ודנה.

חדווה נפטרה בגיל 47 לאחר מחלה קשה.

מתוך דברים שאמר על קיברה בן דודה תת אלוף גיורא גורן: "חדווה נתנה לכולנו שיעור – מהו כוח פנימי, מהו איזון, מהי בגרות, מהי התמדה ומהו כשרון"

 

 

 

 

 

 


פרופ' נפתלי קינברג ז"ל

                                                כתבה אשתו לאה

 

מחלה שפרצה לפתע, הביאה קץ לחייו של נפתלי בגיל 49.

בחיים שנסתיימו ככה פתאום, יצר נפתלי שילוב בין חיי משפחה, מחקר אקדמי וספורט.

הוא הגיע לדרגה של חגורה שחורה בקרטה, דאן 3, והספיק לאמן שורה של אנשים שלא מכבר נושאים גם הם חגורות שחורות.

בתחום האקדמיה, כאיש מחקר של השפה הערבית, פרסם מאמרים וספרים העוסקים במבנה השפה הערבית, העמיד שורה של תלמידים, אשר בחלקם גם הם הפכו לאנשי מחקר, וזכה להכרה בין לאומית.

אך הקו שאפיין את נפתלי יותר מכל הוא היותו איש משפחה למופת, אביהם של עופר ותמר ובעלה של לאה, איתה קשר את חייו מגיל 15, מימי המגמה המזרחית בבית הספר.

 

1