"החלום שלי תמיד היה להיות דקת גזרה, ולו רק כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להיות
רזה", אומרת גלית דהן, זמרת ושחקנית בת .30 "בכל פעם שראיתי בחורה יפה ודקיקה
נכנסת לבית-קפה או לבוטיק קיוויתי להיות כמוה, אבל באף דיאטה שעשיתי במשך השנים
לא הגעתי לממדים כאלה דקיקים".


עד לפני כשנתיים היה משקלה של דהן (1.80 מ' גובה, 68 ק"ג) 140 קילו. מספר
חודשים לאחר הופעתה כאחת מזמרות הליווי של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון היא
עברה ניתוח להצרת קיבה, שלאחריו הפחיתה 72 ק"ג ממשקלה ועברה מהפך שעדיין קשה לה
להסתגל אליו. "לא יכולתי לתאר לעצמי שחיי ישתנו מן הקצה אל הקצה. כמות החיזורים
הוכפלה ושולשה. זה דבר שמאוד מחמיא לי, אבל לא תמיד ידעתי להסתדר איתו. אחרי
הופעות משגעים אותי: גברים דוחפים לי פתקים עם מספרי טלפון, עוצרים אותי ברחוב.
אלה דברים שהכרתי בעבר במינון קטן יותר", היא אומרת.


מבחינה מקצועית, לדבריה, יש לשינוי שחל בה פנים לכאן ולכאן. "בתור גדולת ממדים
הייתי מיוחדת. ליהקו אותי לתפקידים ספציפיים בתיאטרון, כמו ג'ן, בחורה מלאת שמחת
חיים ואכלנית, חברתו של פאץ' (צביקה הדר) ב'גריז'; הדוכסית המ רושעת במחזמר
'עליסה בארץ הפלאות' לצידה של חני נחמיאס; זונה רומאית ב'דבר מצחיק קרה' בקאמרי,
עם אבי קושניר; חברתה של מרלן דיטריך, ב'מלאך הכחול' בתיאטרון באר-שבע. גם
הליהוק שלי ל'דיווה' התבסס, פרט לכישרון, על הנוכחות הבימתית ששידרתי. יש כנראה
איזו עוצמה במבנה גוף גדול. בעבר במאים אמרו לי שאם פליני היה מכיר אותי הוא היה
עושה עלי סרט. היום לוקח לאנשי מקצוע הרבה מאוד זמן לעכל את השינוי שעברתי,
ולהבין שהיכולת המקצועית שלי נותרה בעינה. אם בעבר אולי לא ליהקו אותי כיוליה
של רומאו בגלל חיצוניותי, היום אני יכולה להופיע כיוליה ובתפקידים מגוונים
אחרים, אבל בעיני הבמאים אני כבר לא מיוחדת כפי שהייתי פעם. אני דומה ליותר
מדי אנשים".

שנתיים של שתיקה
לפגישה בבית-קפה בצפון תל-אביב מופיעה דהן במכנסיים אפורים צמודים וחולצת בטן,
כשבטבורה עגיל פירסינג כסוף. "הפעם הגיזרה שלי די חטובה", היא אומרת בסיפוק
למראה הפתעתי (פגשתי אותה כמה פעמים בעבר), ומציגה צילום שנעשה סמוך לניתוח.
"היום אני לא מאמינה שהייתי כל-כך שמנה, זה בלתי נתפש".

למרות הפניות הרבות מהתקשורת בעקבות הניתוח, סירבה דהן להתראיין. כאן,
לראשונה, היא חושפת את לבטיה לפני הניתוח ואת ההתמודדות היומיומית עם
תוצאותיו.

"גזרתי על עצמי שנתיים של התרחקות מהתקשורת ומאודישנים, כדי שאוכל לעבור ללא
לחץ את התהליך עד תומו ולהיות שלמה עם כל צעד. כלומר, לרזות כמה שאפשר ולהתבונן
פנימה ולראות כיצד אני משתנה, לא רק חיצונית אלא גם פנימית", היא מסבירה. "אנשים
לא מזהים אותי, ובמקצועות הבמה כשאינך נוכח בשטח שוכחים אותך מהר מאוד. מי שלא
מופיע בתיאטרון, בפרסומות, על שערי העיתונים ובמדורי הרכילות, אינו קיים.
מספידים אותו מהר".

חששותיה אלה הופרכו כשפנו אליה מהפקת "פוקהונטס". במחזמר שכתב וביים עידן עמית
והלחין אילן גלבוע, שיועלה בחנוכה, מגלמת דהן (ברוטציה עם דפנה ארמוני) את "אמא
טבע", המדריכה הרוחנית, שמסמלת את ההיגיון וחוכמת החיים, מפרשת חלומות ומדריכה
את הילדה האינדיאנית פוקהונטס (השחקנית אלינור אהרון) כיצד לפלס את דרכה בחיים.
תפקיד שתפור בשבילי. גם בחיים אני טיפוס מאוד אימהי, חם ומחבק, נאמנה לחברים,
וכשהם זקוקים לעזרה הם באים לשאול בעצתי. אינטואיטיבית אני מנתחת מצבים וחלומות,
ומסייעת לפתור בעיות תוך הסתמכות על נסיון חיי", מספרת דהן.

זה כשנה היא מעלה את המופע "גלית דהן בהופעה", שבו היא שרה שירים שכתבה
והלחינה ושני שירים שכתבה והלחינה בשבילה לאה שבת, "שמטפחת אותי ומפרגנת לי,
ואני רואה זאת כזכות גדולה, כי היא המלחינה הנערצת עלי. בימים אלה אני מקליטה את
שירי המופע, בתקווה להוציא תקליט. השירים, שהם סיפור חיי, עוסקים באהבותי,
מערכות היחסים שלי עם גברים, החברות ההדוקה שלי עם אמי, הרצון להשתחרר מהנטל של
טיפול באדם חולה (אביה, שנפטר לאחר מחלה ממושכת - א.ט.), ומביעים את רגישותי
לאנשים ולסובב אותי".

ההשראה לשירים ניזונה מסיפור אהבה מרכזי בחייה, שנמשך חמש שנים לסירוגין והיה
רצוף במאבקים ובקושי להחליט. "שנינו ילידי אותו מזל ומאוד דומים זה לזה. אנחנו כ
מו מראה שמשקפת לאחד את השני. כל תזוזה של אחד מאיתנו מעניקה תחושה זהה לשני
ומשפיעה על צעדיו, וזה מפריע להתפתחות האישית. הוא עקשן, נחוש בדעתו, מאמין
ביכולותיו והחלטי בדיוק כמוני. כדי ליצור קשר ארוך טווח יש לי צורך באדם שונה,
שיאזן אותי. השינוי שעברתי מקשה עלי להגיע כרגע להחלטות".


היא גדלה בנצרת עילית, כבת יחידה בין שלושה בנים במשפחה מסורתית ממוצא
אלג'ירי-מרוקאי. "המקצוע שבחרתי לא קסם להורי. הייתי צריכה לפלס את דרכי
בכוחות עצמי, וזה היה קשה. אחי ניגנו בגיטרה, אמי שרה בזמנו במסגרות שונות
בחוץ-לארץ וחלמה לעשות קריירה, אך לא הצליחה בגלל העלייה לארץ והצורך לעבוד,
והיא פחדה שאתאכזב כמוה. בגיל 12 התקבלתי ללהקה העירונית של נצרת והופעתי
במסגרתה עד לצבא. פעמיים נשלחתי כזמרת סולנית, עם תזמורת ולהקת מחול, להופעות
ייצוגיות בדרום אפריקה ובארגנטינה".


החינוך בבית היה נוקשה, היא מספרת. "אסור היה להתחצף או להסתכל ישירות בעיני
אבי כשדיברת אליו. התחלתי לצאת עם בנים בגיל העשרה, אבל מפחד לא הרשיתי לעצמי
להביא בנים הביתה. את אמי, החברה הכי טובה שלי, שיתפתי בכל סודותי".

המשקל העודף היווה מ כשול ביחסים שלך עם גברים?


"מעולם לא, כי בכל משקל היו לי חברים. אני טיפוס חברותי, שואבת כוח מאנשים.
תמיד אהבו אותי מאוד וקיבלו אותי בכל משקל. הייתי אהודה, המצחיקה והמוכשרת
שבחבורה. חברתית לא היתה לי בעיה עם המשקל. חוויתי אהבות גדולות, אבל כיוון שאני
אדם סקרן אני עדיין כמהה לאהבה הגדולה, שתביא בעקבותיה את הגשמת מאוויי כאם
ורעיה".


איך הגעת ל-140 קילו?


"נולדתי במשקל של 2.85 ק"ג ומגיל שמונה התחלתי לתפוח. יש במשפחה נטייה גנטית
להשמנה, אמי והאחים שלי מלאים, אבל אני הפרתי את כל הכללים וצמחתי לממדים אחרים
לגמרי, בגלל האוכל. אני אוהבת לאכול ואוהבת דברים מתוקים. האוכל היה די מרכזי
בחיינו. היום כולם כבר שומרים.


"בדיאטות התחלתי בגיל .13 אמי לקחה אותי ל'שומרי משקל', שיסדרו לי את התזונה,
ולא עזר. הילדה אהבה לאכול. בגיל 15 עשיתי דיאטת מסטיקים. במשך חודשיים לעסתי רק
מסטיקים וירדתי 30 קילו. הרגשת תשושה וחלשה. חזרתי לאכול והעליתי עשרה קילו
נוספים. עשיתי דיאטות מאוד לא בריאות ומיררתי להורי את החיים. לצבא הגעתי עם 125
קילו. לא קיבלו אותי ללהקה צבאית בגלל המשקל, ולימדתי את 'נערי רפול ' קרוא
וכתוב. בסוף השירות הצבאי שמתי מלתעות בשיניים ורק שתיתי. זה היה נורא, אבל
הפחתתי 30 קילו. אחר-כך לקחתי כדורים ואבקות למיניהם, דיקור סיני, כל השיטות
האפשריות, עד שהגעתי ל-140 קילו ואמרתי די".


מתי החלטת על ניתוח להצרת הקיבה?

"מותו של אבי (שנפטר שלושה שבועות לאחר שחזרתי מהאירוויזיון, הספיק לשמוע ממני
שזכינו ונכנס לקומה) זירז את ההחלטה לפעול בצורה קיצונית בעניין המשקל. גם
המודעות לסיבוכים שגורם עודף משקל הפחידה אותי. בדיוק החלקתי, שברתי את רגלי
וגובסתי לחודש וחצי. זו לא היתה חוויה נעימה לקפץ על רגל אחת במשקל כבד. במשך
שנה ביררתי מי הרופא שיש לו אחוזי הצלחה גבוהים בניתוחים כאלה ובחרתי בד"ר
אבינוח, כירורג-גסטרולוג מבאר-שבע.

אצבע על הדופק
"בניתוח שמים טבעת בחלק התחתון של הוושט ויוצרים מעין קיבה קטנה בין הוושט
לקיבה. האוכל מחלחל פנימה באיטיות ותחושת השובע מהירה. הקיבה הגדולה, שהצטמקה,
מתפקדת כמעבר בלבד של המזון למעי. אם אוכלים במידה ולא חוטאים בשוקולדים,
מילקשייקים ומתוקים אחרים שמחליקים פנימה בקלות, מרזים".


מה היו הרגעים הקשים ביותר?


"ההחלטה היתה קשה. היה הפחד שמקצועית לא יאהבו אותי, כי אני כבר לא פאם פטאל,
דיווה, סמל לאנשים חזקים וגדולים, אבל המחשבות על הבריאות, הכמיהה להיכנס
לחנויות של מידות קטנות, לשים עלי ג'ינס ולצאת עם חיוך, גברו על הפחד. חשתי
בתוכי שהניתוח יצליח.


"שלושת החודשים הראשונים לאחר הניתוח היו סיוט. הייתי חלשה, סבלתי מאנמיה ולקח
לי זמן להתרגל לתזונה המצומצמת. עד היום זה לא קל. אני ממשיכה לחשוב כשמנה
(הניתוח הוא לא בראש). אני עובדת על עצמי, אבל לפעמים שוכחת, דוחסת פנימה יותר
מדי אוכל ומיד מקיאה. לפעמים נוצרת סתימה ואני סובלת יום-יומיים מצרבת והקאות.
כל הזמן צריך להיות עם אצבע על הדופק. התזונה שלי כוללת בעיקר דברים רכים, מיצי
פירות, פשטידות, ירקות מאודים ומבושלים, מרקים, מוצרי חלב. אני סופרת קלוריות,
למרות שאין בכך צורך, כי מלחיץ אותי להשמין שוב. פתאום יש לי סימפטומים של האשה
הרזה. בכל בוקר אני עולה על המשקל כמו בטקס, ואוי ואבוי אם אני עולה בחצי
קילו. היום משקלי נע בין 68 ל-69 ק"ג. אני מקפידה על משמעת עצמית, שמה רק מנות
קטנות בצלחת, כי אחרת אקיא. בהדרגה למדתי מהן כמויות האוכל שמתאימות לי. מוצקים,
כמו בשר ופסטה, אסור. אני לא נהנית מהאוכל כמו בעבר, מפני שאני יודעת שאם אעבור
את הגבול אני אסבול. תהיה לי צרבת כל הלילה. אז אני משתדלת ליהנות במסגרת
ההגבלות.


"אחרי הניתוח התעמלתי בקדחתנות, עם מאמנת כושר אישית. היום אין לי זמן. חוץ
מהקריירה האישית שלי אני גם מנהלת מוזיקלית בלהקות זמר של ילדים במספר ערים,
ואני כותבת מוזיקה ומעבדת קולית של הרכבים".


קבעת לעצמך נקודת גמר בתהליך ההרזיה?


"לא. אני רק יודעת שפעם לבשתי ג'ינס במידה 60-56 והיום במידה 42-40, ובשבילי
זו המחמאה הכי גדולה. כשסמדר גנזי לוקחת אותי להשתתף בתצוגות אופנה לצד גלית
גוטמן או דוגמניות מותגיות, אני מאוד מוחמאת מזה. במהלך ההרזיה החלפתי את המלתחה
בכל חודשיים וזה עלה הון, עד שלמדתי שאנשים ר זים יכולים להתלבש גם בפחות כסף.
היום אני מוזמנת לתצוגות אופנה. הופעתי בטקס האוסקר של האופנה הישראלית, בתצוגה
של המשביר לצרכן בטלוויזיה, שרתי את שיר המילניום בתוכנית של אמנון לוי, לבושה
בשמלת ערב של המעצבת פנינה טורנה. אני חולמת לפתוח חנות בגדים אופנתית וזולה
לנשים גדולות".


מהן השאיפות שלך לעתיד?


"להוציא לאור את התקליט שאני עובדת עליו; להעלות את המופע שלי באולמות גדולים
ובקיסריה; להפיק את התקליט בצרפתית, שפת אמי שעליה גדלתי, ולהופיע בצרפת
בצרפתית. אני בהחלט פוזלת אל מעבר לים.


"בתחום האישי, פעם רציתי עשרה ילדים, אבל זה כבר לא יקרה מפאת הגיל. אחרי
שהתקליט והמופע ייצאו אני רוצה בית, ילדים, בעל תומך ואוהב, ואני מקווה שאצליח
לשמור גם על המשקל. בכל יום אני מתפללת לאלוהים שיתן לי את הכוח לשמור על זה, כי
הפיתויים הם גדולים".

היפ! - מגזין ההיפ-הופ הישראלי באינטרנט

©2000 כל הזכויות שמורות