דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
קידושין דף טז
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(קידושין טו,ב)
אמר רבי חייא
בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: הכל
לשחרור.
מאן חכמים? -
רבי היא, דמפיק ליה להאי 'באלה' לדרשה אחרינא, ומקרא נדרש בין לפניו ובין
לאחריו.
ורבי - האי 'ויצא בשנת היובל' - מאי עביד ליה?
מיבעי ליה
לכדתניא: ''ויצא
בשנת היובל' -
(קידושין טז,א)
בעובד
כוכבים שישנו תחת ידך או אינו אלא בעובד כוכבים שאינו תחת ידך? אמרת: וכי מה אפשר
לעשות לו? הא אין הכתוב מדבר אלא בעובד כוכבים שישנו תחת ידך (ללמדך
שאף על פי שהעובד כוכבים תחת ידך - אם לא יגאל - ישתעבד בו עד היובל, ואי אתה רשאי
לבא עליו בעקיפין).
ובשטר:
מנלן?
אמר עולא אמר
קרא: (שמות כא,י)
אם אחרת יקח לו [שארה כסותה וענתה לא יגרע] - הקישה הכתוב לאחרת (לקיחת
קידושין): מה אחרת מקניא בשטר, אף
אמה העבריה מקניא בשטר.
הניחא למאן
דאמר (פלוגתייהו לקמיה): שטר אמה העבריה - אדון כותבו ('בתך קנויה לי'; ונותנו לאב כדרך
שאר קידושין, שהבעל כותב 'בתך - היא מקודשת לי'), אלא למאן דאמר: אב כותבו (לא יליף
משאר קידושין) מאי איכא למימר (ומנליה
דקני ליה שטרא)?
דאיתמר: שטר
אמה העבריה - מי כותבו?
רב הונא אמר:
אדון כותבו; רב חסדא אמר: אב כותבו.
הניחא לרב
הונא, אלא לרב חסדא מאי איכא למימר?
אמר רב אחא בר
יעקב: אמר קרא [שמות כא,ז: וכי ימכר איש את בתו
לאמה] לא תצא (בשן
ועין בראשי איברים) כצאת
העבדים (כעבד כנעני: שאם סימא את עיניה וכן עינו של עבד עברי
- אינו יוצא בכך, אלא נותן לו דמי עינו, ווזה משלים שש ויוצא) - אבל נקנית היא כקנין עבדים, ומאי ניהו? - שטר.
ואימא 'אבל
נקנית היא כקנין עבדים (כנענים)' (והם נקנין בשטר, כדלקמן (דף כב:),
דאיתקש לקרקעות דנקנין בשטר בכסף ובחזקה), ומאי ניהו – חזקה (ולקמן (שם)
מפרש כיצד בחזקה? שיכפוהָ לעשות מלאכה אחת)?
אמר קרא (בעבד
כנעני כתיב:) (ויקרא
כה,מו) והתנחלתם אותם לבניכם
אחריכם [לרשת
אחזה לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך] - אותם (כאחוזה), (הנקנין) בחזקה - ולא אחר בחזקה.
ואימא 'אותם
בשטר - ולא אחר בשטר'?
הכתיב 'לא תצא כצאת העבדים'!
ומה ראית?
מסתברא: שטר
הוה ליה לרבויי, שכן מוציאה בבת ישראל.
אדרבה: חזקה
הוה ליה לרבויי, שכן קונה בנכסי הגר (שמת ואין לו יורשין ונכסיו הפקר)!
באישות מיהת לא
אשכחן.
אי בעית אימא:
להכי אהני 'אם אחרת' (הקישה הכתוב לאחרת לגלות על
הלימוד של 'כצאת העבדים': שבא ללמדנו על קנין
השטר, ולא על החזקה; אבל עיקר שטר לאו מקידושין יליף, דתימא 'אדון כותבו', אלא
משטר קרקעות יליף, כשטר עבד כנעני, ואב כותבו, כי היכי דשטר שדות - מוכר כותבו,
כדילפינן (לעיל ט,א) מן 'ואקח את
ספר המקנה' [ירמיהו לב,יא]).
ורב הונא האי 'לא תצא כצאת העבדים' - מאי דריש ביה?
ההוא מיבעי ליה
שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד (ולגופיה איצטריך, ולא למידק מיניה
'אבל נקנית כקנין עבדים' דכל קרא דמיבעי לגופיה - לא אתי לדוקיא).
ורב חסדא?
אם כן לכתוב
קרא 'לא תצא כעבדים'; מאי 'כצאת העבדים' (דלדוקיא
נמי אתי: לומר לך מדין יציאה לבדה מיעטתה ולא מדין הקנין)? שמע מינה תרתי.
וקונה את עצמו
בשנים:
דכתיב [שמות
כא,ב: כי תקנה עבד עברי] שש שנים יעבד ובשביעית [יצא לחפשי חנם].
ביובל:
דכתיב [ויקרא
כה,מ: כשכיר כתושב יהיה עמך] עד שנת היובל יעבד עמך.
בגרעון כסף:
אמר חזקיה:
דאמר קרא [שמות כא,ח: אם רעה בעיני אדניה אשר לא
יעדה] והפדה [לעם
נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה] -
מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה.
תנא: 'וקונה
את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר.'
בשלמא כסף,
דכתיב [ויקרא כה,נא: אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב
גאלתו] מכסף מקנתו; שוה כסף נמי: 'ישיב גאולתו' אמר רחמנא, לרבות שוה כסף ככסף; אלא האי שטר - היכי דמי?: אילימא דכתב ליה
שטרא אדמיה - היינו כסף! אלא שיחרור - שטר למה לי (הא אין
גופו קנוי אלא חוב ממון עבודת שש שנים שיש עליו)? לימא ליה באפי תרי "זיל" ("לית
לי עלך מידי" - ונפטר)? אי נמי
באפי בי דינא "זיל"?
אמר רבא: זאת
אומרת עבד עברי גופו קנוי (עד שיגיעו ימי חיפושו) (ולפיכך) והרב שמחל על גרעונו - אין גרעונו מחול (וצריך
שחרור, ואם לאו - חוזר ומשתעבד בו אם ירצה, דלא שייך בו מחילת ממון אלא לשון
'שחרור'; וכי כתב ליה לשון שחרור ונתן ליה – נפיק, דלא גרע מכנעני, דנפיק בשטר,
דכתיב 'או חופשה לא ניתן לה' [ויקרא
יט,כ]; וגמר 'לה' 'לה'
[וכתב לה ספר כריתות [דברים כד,א,ג]] מאשה).
יתירה עליו אמה
העבריה:
אמר ריש לקיש:
אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב (אביה) מרשות אדון מקל וחומר: ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב
מוציאין מרשות אדון - מיתה שמוציאה מרשות אב (שאין
מעשה ידיה ליורשיו, כדקיימא לן בכתובות (מג,א): אמר רב
יהודה אמר רב: בת הניזונית מן האחין - מעשה ידיה לעצמה. אמר רב כהנא: מאי טעמא
דרב? דכתיב 'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם' [ויקרא
כה,מו]: אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם: מגיד שאין אדם מוריש זכות
שיש לו בבתו לבנו) - אינו דין
שמוציאה מרשות אדון!
מיתיבי רב
הושעיא: 'יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין' ואם איתא, ניתני
נמי 'מיתת האב'?
תנא ושייר.
מאי שייר דהאי
שייר?
שייר [גם] מיתת האדון (דקיימא
לן לקמן (יז,ב) דאינה עובדת את הבן).
אי משום מיתת
האדון - לאו שיורא הוא: דכיון דאיכא נמי באיש (דנרצע
נמי יוצא במיתת אדון, דאינו עובד את הבן, כדתנן במתניתין (לעיל
יד,ב)) - לא קתני!
ואלא ניתני ([גם]
מיתת האב, הואיל ולא שייר מידי [ומדוע
לא כלל מקרה זה בברייתא])!?
תנא - דבר שיש
לו קצבה (וכסף מקנתו, ושש שנים, ויובל - כולהו ידעי לאימת וכמה) - קתני, דבר שאין לו קצבה - לא קתני.
והא סימנין
דאין להם קצבה (שיש שממהרת להביא ויש שמאחרת) – וקתני?
אמר רב ספרא:
אין להם קצבה למעלה (אימת דמייתא לאחר שלש עשרה שנים הוו סימני נערות), אבל יש להם קצבה
(קידושין טז,ב)
למטה (אם
הביאה לפני זמנה אינן סימנין),
דתניא (ה"ג להא מתניתא בפרק 'יוצא דופן' [במסכת נדה]): 'בן תשע שנים שהביא שתי שערות – (הכל
מודים) שומא (ורוא"ה
בלע"ז, ודרכה לצמח בה שער; אלמא המביאה קודם תשע אינו סימן ויש לה קצבה
למטה); מבן תשע שנים ויום
אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד, ועודן בו (כשהגיע
לי"ב, ולא נשרו - פלוגתא:) שומא; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן (אבל
אם נשרו קודם י"ב - לא פליג רבי יוסי, דאיגלאי מילתא דלאו סימן הוי); בן שלש עשרה שנה ויום אחד - דברי הכל סימן (מודו
רבנן דהוי סימן, ואפילו נשרו)'. (והתם
פריך ליה בנדה: אמאי נקט שלש עשרה ולא נקט שתים עשרה - ומתרץ לה.) צצצ
מתיב רב ששת: 'רבי
שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם (תנאי פליגי לקמן: איכא למאן דאמר:
בורח, ויוצא בגרעון כסף - אין מעניקים לו, ואיכא למאן דאמר: יוצא בגרעון כסף -
מעניקים לו; לפיכך קבע בהן רבי שמעון מנין ארבעה, ואין בורח וגרעון אחד מהן;
וקסלקא דעתן השתא שהן: 1) היוצא בשש שנים 2) והיוצא ביובל 3) ונרצע שיוצא במיתת
אדון 4)וסימנין דאמה העבריה):
שלשה באיש (שָנים, ויובל, ומיתת אדון דנרצע) ושלשה באשה (שָנים,
ויובל וסימנין), ואי אתה יכול
לומר 'ארבעה באחד', לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה' (ולקמיה פריך: בלא רציעה נמי: אמה
העבריה יוצאת במיתת האדון); ואם
איתא - ניתני נמי 'מיתת אב'?! וכי תימא הכי נמי, תני ושייר - והא 'ארבעה' קתני!
וכי תימא 'תנא - דבר שיש לו קצבה קתני, ודבר שאין לו קצבה לא קתני' והא סימנין
דאין להם קצבה, וקתני! וכי תימא הכי נמי, כדרב ספרא (דיש לה
קצבה למטה) - והאיכא מיתת אדון דאין
להם קצבה, וקתני!?
מיתת אדון נמי
לא קתני (בהני 'ארבעה').
ואלא ארבעה מאי
ניהו? 1)שנים 2)ויובל (הפוגע בתוך שש) 3)ויובל של רציעה (ויובל המוציא את הנרצע;
והני חפושי דיובל - כל חד חשיב באפי נפשיה) 4) ואמה העבריה
בסימנים.
הכי נמי מסתברא
(דמיתת אדון לא קתני בהו), דקתני סיפא: 'אי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי
שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה'; ואם איתא (דתנא
מיתת האדון, ותרתי יובלי כחד חשיב להו) - באשה מיהא משכחת לה ארבעה (הא איתא נמי באשה, ומאי ניהו
דקאמר 'אין רציעה באשה', דבלא רציעה נמי הוו בה ארבעה עֶנֶק) [מות
האדון, שש שנים, יובל וסימנים]!
שמע מינה.
מתיב רב עמרם:
'ואלו מעניקים להם: היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנים';
ואם איתא, ניתני נמי 'מיתת אב'? וכי תימא 'תנא ושייר' - והא 'אלו' קתני!?
וכי תימא 'דבר שיש לו קצבה – קתני, דבר שאין לו קצבה - לא קתני', והא סימנין דאין
להם קצבה וקתני!? וכי תימא 'הכי נמי כדרב ספרא' - האיכא מיתת אדון!?
תיובתא דריש
לקיש.
'תיובתא'? והא
ריש לקיש קל וחומר אמר!?
קל וחומר פריכא
היא, משום דאיכא למיפרך: מה לסימנין - שנשתנה הגוף - תאמר במיתת אב, שכן לא נשתנה
הגוף!!
תני חדא: 'עֶנֶק
עבד עברי לעצמו וענק אמה העבריה לעצמה'; ותניא אידך: 'ענק אמה העבריה ומציאתה
לאביה, ואין לרבה (במציאתה) אלא שכר בטלה בלבד (כמה שבטלה ממלאכתה כשהגבהתה;
ולקמיה פריך 'ענק עבד עברי לעצמו' – פשיטא!?)' מאי? לאו הא דנפקא בסימנים (ואביה
קיים - הוו דאב) והא דנפקא לה במיתת
אב?
לא! אידי ואידי
דנפקא לה בסימנין, ולא קשיא: הא דאיתיה לאב, הא דליתיה לאב (דהואיל
דליתיה לאב זכייה איהי בענק)!
בשלמא 'ענק
אמה העבריה לעצמה' - למעוטי אחין, דתניא: '(ויקרא
כה,מו) והתנחלתם אותם
לבניכם אחריכם [לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו
בפרך] - אותם
לבניכם ולא בנותיכם לבניכם; מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו (זכות
שזכתה לו תורה בשבח בתו) לבנו', אלא 'ענק עבד עברי לעצמו' פשיטא?! אלא
למאן?
אמר רב יוסף:
'יו"ד קֶרֶת (יו"ד שהיא קטנה - עשאה עיר גדולה)' (כלומר: האריך משנתו חנם) קא חזינא הכא.
אביי אמר: הכי
אמר רב ששת: הא מני? תוטאי הוא, דתניא: 'תוטאי אומר: [דברים
טו,יד: הענק תעניק]
לו [מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו] - ולא לבעל חובו' (ומדסבירא לן כרבי נתן - אתא 'לו'
– אפקיה, כדפרישית לעיל (טו,א)).
גופא: 'אלו
מעניקים להם (ולקמן ילפינן כולהו לטעמייהו): היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת אדון, ואמה העבריה
בסימנין; אבל בורח ויוצא בגרעון כסף - אין מעניקים לו.
רבי מאיר
אומר: בורח אין מעניקין לו, ויוצא בגרעון כסף מעניקים לו.
רבי שמעון
אומר: ארבעה מעניקים להם: שלשה באיש ושלשה באשה; ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן
לפי שאין סימנין באיש ורציעה באשה.'
מנא הני מילי?
דתנו רבנן: 'יכול
לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש (ד'הענק'
- בדידיה כתיב)? מנין לרבות יוצא
ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין? תלמוד לומר: [דברים
טו,יב: כי
ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעת] תשלחנו [חפשי מעמך]; (פסוק יג) וכי תשלחנו [חפשי
מעמך לא תשלחנו ריקם] (תרי
זימני 'תשלחנו', ולרבות שאר שילוחין להענק);
יכול שאני
מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף?
תלמוד לומר:
'וכי תשלחנו חפשי מעמך': מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף, שאין שילוחו
מעמך (מדעתך אלא מאליהם);
רבי מאיר אומר:
בורח - אין מעניקין לו, דאין שילוחו מעמך, אבל יוצא בגרעון כסף - ששילוחו מעמך (שיהא
מקבל גרעון ומשלחו)'.
בורח - השלמה
בעי (להשלים שש ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו), דתניא: 'מנין לבורח שחייב להשלים? - תלמוד
לומר: [שמות כא,ב: כי תקנה עבד עברי] שש שנים יעבד [ובשבעת יצא לחפשי חנם];
(קידושין יז,א)
יכול אפילו
חָלָה (בתוך שש יהא חייב להשלים ימי חליו)?
תלמוד לומר:
[שמות כא,ב: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד] ובשביעית יצא [לחפשי
חנם] (ואפילו
לא עבד שש שלימים)'.
אמר רב ששת:
הכא במאי עסקינן? - כגון שברח ופגע בו יובל (אחרי כן
למחרת); מהו דתימא 'הואיל ואפיק ליה
יובל – 'שילוחו מעמך' קרינן ביה, ולא ניקנסיה ונעניק ליה'? - קא משמע לן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com