דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
קידושין דף ז
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(קידושין ו,ב)
אמר רבא: [1] "תן מנה לפלוני
(קידושין ז,א)
ואקדש (אני) לך" (וכשנתנו
לו אמר לה "התקדשי לי") -
מקודשת (ואף על גב דלא מטי הנאה לידה) מדין ערב (ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד
למלוה אנו יכולין ללמוד): ערב - לאו
אף על גבי דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה? האי איתתא נמי: אף על גב דלא מטי
הנאה לידה - קא משעבדא ומקניא נפשה.
[2] "הילך מנה והתקדשי לפלוני (והוא
שלוחו, אלא שמקדשה משלו) - מקודשת (ואף
על גב דממונא לאו של משלח הוא) מדין
עבד כנעני: עבד כנעני - (דתנן במתניתין לקמן (כב,ב):
קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים: שאחרים פודין אותו בממונן, והוא קונה עצמו ויוצא
לחירות, ואף על גב דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי) לאו אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה? האי
גברא נמי: אף על גב דלא קא חסר ולא מידי - קא קני לה להאי איתתא.
[3] "תן מנה לפלוני ואקדש אני לו (לאותו
פלוני במנה שתתן לו בשבילי)" -
מקודשת מדין שניהם (מבין שני הדינין הללו: של ערב ושל עבד כנעני - אנו
למידין): ערב, לאו אף על גבי דלא קא
מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה - האי איתתא נמי, אף על גב דלא קא מטי הנאה לידה קא
מקניא נפשה.
מי דמי? ערב האי דקא קני ליה קא חסר ממונא, האי
גברא קא קני לה להאי איתתא ולא קא חסר ולא מידי!?
- עבד כנעני
יוכיח, דלא קא חסר ממונא, וקא קני נפשיה.
מי דמי? התם,
הך דקא מקני (בעל העבד שהוא מקנה את העבד לחירות) קא קני (האי כסף שמקבל בפדיונו), הכא- האי איתתא קא מקניא נפשה ולא קא קניא ולא
מידי!?
- ערב יוכיח:
אף על גב דלא קא מטי הנאה לידיה - משעבד נפשיה.
בעי רבא:
"הילך מנה ואקדש אני לך" (והוא קיבלו ואמר לה "התקדשי
לי בכך") – מהו?
אמר מר זוטרא
משמיה דרב פפא: מקודשת (כדמפרש ואזיל טעמיה לקמיה).
אמר ליה רב אשי
למר זוטרא: אם כן הוה ליה נכסים שיש להם אחריות (אדם הוקש
לקרקעות, דכתיב (ויקרא כה,מו):
והתנחלתם אותם ... לרשת אחוזה) נקנין עם נכסים שאין להם אחריות (שמוכר או
נותן לו קרקעות ומטלטלין, וזה מושך המטלטלין, והקרקעות קנויים לו במשיכת המטלטלין), ואנן איפכא תנן [קידושין
פ"א מ"ה]: 'נכסים שאין
להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה' (שצריך
לקנות הקרקע באחד מן הדברים שהקרקע נקנה בהן, כגון כסף, או שטר, או חזקה: דנעל
וגדר ופרץ כל שהוא, והמטלטלים נקנים אגבן)?
אמר ליה: מי
סברת דאמרה ליה 'אגב'? הכא - באדם חשוב (שאינו רגיל לקבל מתנות) עסקינן, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה (שתרצה
זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה) - גמרה ומקניא ליה נפשה.
איתמר נמי
משמיה דרבא: 'וכן לענין ממונא' (הנך שמעתא דרבא, דילפינא קידושין
מדין ערב ומדין עבד כנעני - כן לענין ממונא: מכר לו שדה ואמר לו "תן הכסף
לפלוני ושָׂדִי מכורה לך בו" - קנה מדין ערב; "הילך מנה ותהא שדך מכורה
לפלוני" - קנה אותו פלוני השדה מדין עבד; "תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי
בו" - קונה מדין שניהם).
וצריכא: דאי
אשמועינן קידושין - משום דהא איתתא ניחא לה (להיות
נקנית) בכל דהו (בקנין
כל שהוא, ואפילו בטובת הנאה בעלמא),
כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו (בגופים
שנָיִם: בעל ואשתו, ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא) מלמיתב ארמלו, אבל ממונא - אימא לא; ואי אשמועינן ממונא
- משום דאיתיהיב למחילה (שאדם רשאי למחלו), אבל קידושין אימא לא – צריכא.
אמר רבא:
"התקדשי לי לחציִי" – מקודשת; "חצייך מקודשת לי" - אינה
מקודשת.
אמר ליה אביי
לרבא: מאי שנא "חצייך מקודשת לי", דאינה מקודשת? 'אשה' אמר רחמנא ('כי
יקח איש אשה' [דברים כב,יג; כד,א; כד,ה]) ולא חצי אשה - הכי נמי 'איש' אמר רחמנא ('כי
יקח איש') ולא
חצי איש!?
אמר ליה: הכי?
השתא: התם, איתתא לבי תרי (להנשא להם) לא חזיא (אי אפשר; הילכך האי לא קדיש אלא
פלגא, וחצייה נשאר לאחר - אם כן אינה מקודשת לזה) אלא גברא מי לא חזי לבי תרי? והכי קאמר לה: דאי בעינא
למינסב אחריתי – נסיבנא.
אמר ליה מר
זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: וניפשטו לה קידושי בכולה (כי אמר
"חצייך מקודשת לי", דהא 'מקודשת' בלשון הקדש קאמר לה) - מי לא תניא [צ"ל
'תנן': משנה תמורה פ"א מ"ג]: 'האומר: "רגלה של זו - עולה" - תהא כולה עולה'? ואפילו
למאן דאמר 'אין כולה עולה' (פלוגתייהו במסכת תמורה [יא,א]) - הני מילי היכא דמקדיש דבר שאין הנשמה תלויה
בו, אבל מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו - הויא כולה עולה!?
מי דמי? התם
בהמה (ושלו היא, ואין מעכב על ידו מלהתקדש; לפיכך יש כח במאמרו
לפשוט [בכולה]) הכא דעת אחרת (והכא דעת
אחרת יש חשובה כמותו, המעכבת בדבר: שאם אין אשה רוצה - אינם קידושין, וזו לא נתרצה
אלא לחציה, לפיכך אין דיבורו תפיס בה)!; הא לא דמיא (מסקנא דתירוצא הוא: אין דבר זה דומה) אלא להא דאמר רבי יוחנן: בהמה של שני שותפין (דאיכא
דעת אחרת המעכבת בה, והתם לא אמרינן דתקדש כולה על פי האחד) - הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה - קדושה ואינה קריבה (הואיל
ובתחלת הקדישה לא נראית לקרב, שלא קידשה אלא חציה, ותמכר ויקריב אחרת בדמיה), ועושה תמורה (אם המיר
בה) ותמורתה כיוצא בה (דאינה
קריבה: דמכח קדושה דחויה באתה).
שמע מינה תלת
:
(קידושין ז,ב)
שמע מינה בעלי
חיים נדחים (אם נדחו - ידחו לעולם; ואיכא למאן דאמר (ביומא
סד,א): אין דיחוי אלא בשחוטין, אבל בעלי חיים שנדחו - חוזרים
ונראין, ולדידיה קריבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה),
ושמע מינה דחוי
מעיקרא (כגון זו: שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב) הוי דחוי (ואיכא
למאן דאמר: (בסוכה לג,ב) דפליג ואמר: אין דיחוי אלא בנראה
ונדחה),
ושמע מינה יש
דחוי בדמים (יש תורת דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו, כגון זו:
שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיה: שתמכר ויקדשו דמי חציה, שהרי ליקרב לחצאין לא היתה
ראויה! ואפילו הכי חל עלה תורת דיחוי: לדחות מעל המזבח לעולם, ולא אמרינן אין
דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב).
בעי רבא:
"חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה" – מהו? כיון דאמר לה "חצי
פרוטה" פסקה [נחתך,
נפסק דיבורו] (והוה ליה כמקדש לחצאין)? או דילמא מונה והולך הוא (ורישא
דמילתא אמסקנא נמי קאי, ולאו לחצאין הוא; דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה הוא)?
אם תימצי לומר
מונה והולך הוא, "חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה" מהו? כיון דאמר לה
'בפרוטה' ופרוטה פסקה למילתיה (ולא היה תחילת דבורו אלא לחציה,
וטעה לומר שמקדשין לחצאין)? או
דילמא כל ביומיה (הואיל ובדעתיה לגומרו היום) - מונה והולך הוא?
אם תימצי לומר
כל ביומיה מונה והולך הוא, "חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר" מהו?
כיון דאמר לה "למחר" פסקה? או דילמא הכי קאמר לה "קדושין מתחלו
מהאידנא ומגמר לא ניגמרו עד למחר"?
"שני
חצייך בפרוטה" - מהו? הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה? או דילמא אין אשה מתקדשת
לחצאין כלל?
תיקו.
בעי רבא:
"שתי בנותיך לשני בני (והם גדולים ועשאוהו שליח לקדש) בפרוטה" – מהו? בתר נותן ומקבל אזלינן, והאיכא
ממונא? או דילמא בתר דידהו אזלינן, והא ליכא?
תיקו.
בעי רב פפא:
"בתך ופרתך בפרוטה" – מהו? מי אמרינן "בתך בחצי פרוטה ופרתך בחצי
פרוטה"? או דילמא "בתך בפרוטה ופרתך במשיכה" (דמידע
ידע דבבציר מפרוטה לא מקדשה; ופרתו לא אמר על פרוטה, אלא שתקנה לו כשימשכנה)?
תיקו.
בעי רב אשי:
"בתך וקרקעך בפרוטה" – מהו? "בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי
פרוטה"? או דילמא "בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה (כשאחזיק
בה)"?
תיקו.
ההוא גברא
דאקדיש בשיראי [משי]. רבה אמר: לא צריכי שומא (שישומו
אותן שמאים קודם שתקבלם). רב יוסף
אמר: צריכי שומא (וכיון שלא שמאום תחלה - אינה מקודשת כדמפרש ואזיל).
אי דאמר לה
"בכל דהו" ("התקדשי לי בהן כמו שהן") - כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא (דבציר
מפרוטה לא שוו); אי דאמר לה
"חמשין (התקדשי לי בחמשים זוז, והרי לך אלו בדמיהם)" ולא שוו חמשין - הא לא שוו!! כי פליגי
דאמר "חמשין" ושוו חמשין (מיהו לא שמאוה בקיאים קודם לכך): רבה אמר: לא צריכי שומא, דהא שוו חמשין; רב
יוסף אמר: צריכי שומא: כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה.
איכא דאמרי "בכל דהו" נמי פליגי: רב יוסף אמר: 'שוה כסף הרי הוא ככסף': מה כסף – דקיץ,
(קידושין ח,א)
אף שוה כסף -
נמי דקייץ (גבי קידושין 'כסף' כתיב, ושוה כסף איתרבי ככסף, כדאמרינן
לקמן: 'ישיב' - לרבות שוה כסף; הלכך 'כי כסף' בעינן, דקייץ).
אמר רב יוסף:
מנא אמינא לה? דתניא: (בעבד עברי כתיב:) [ויקרא כה,נא:
אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאלתו] מכסף מקנתו; בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים'; האי
'תבואה וכלים' היכי דמי?
אילימא דלא
מקנו בהו כלל – 'ישיב גאולתו' אמר רחמנא, ('ישיב'
- קרא יתירא הוא, דמצי למכתב 'לפיהן גאולתתו') לרבות שוה כסף ככסף (לענין
פדיון; וכיון דמיפרוק ביה - איקנויי נמי מקנה ביה, דכתיב 'גאולתו
מכסף מקנתו'); ואי דלית
בהו שוה פרוטה - מאי איריא 'תבואה וכלים'? אפילו כסף נמי! אלא לאו - דאית בהו שוה
פרוטה; וכיון דלא קייצי – לא (והכי קאמר: ואינו נקנה בתבואה
וכלים אלא אם כן קצץ דמיה).
ואידך?
הכי קאמר:
בתורת כסף (בתורת דמים) הוא
נקנה (בין שנותנין עליו כסף בין שוה כסף - בתורת דמים אקנו), ואין נקנה בתורת תבואה וכלים (ולא
בתורת חליפין), ומאי נינהו? חליפין (שדרך
לעשות חליפין בתבואה וכלים: כלים - שנאמר (רות ד,ז)
'שלף איש נעלו'; ותבואה נמי, דכתיב: 'כל
דבר' (שם)).
ולרב נחמן דאמר
(בפרק 'הזהב'):
פירות לא עבדי חליפין (אם נתן תבואה בתורת חליפין, כמו סודר, לקנות בהן שדה
או שום דבר בחליפין - לא קנו; והאי 'כל דבר' מפרש ליה דהכל נקנה במנעל - השתא ליכא
למימר תורת תבואה וכלים, היינו חליפין;) מאי איכא למימר?
אלא לעולם (ואינו
נקנה בתבואה וכלים, דקאמר) דלית בהו
שוה פרוטה, ודקאמרת 'מאי איריא תבואה וכלים - אפילו כסף נמי'? - לא מיבעיא קאמר:
לא מיבעיא כסף, דאי אית ביה שוה פרוטה – אִין, אי לא – לא, אבל תבואה וכלים - אימא
מדמקרבא הנאתייהו (מזומנין ליהנות מהם), גמר ומקני נפשיה - קא משמע לן.
אמר רב יוסף:
מנא אמינא לה? דתניא [תוספתא בכורות פ"ו ה"יג [צוקרמאנדל]]: '"עגל זה לפדיון בני", "טלית
זה לפדיון בני" (לחמש סלעים של פדיון הבכור, דכתיב
(במדבר יח,טז): ופדויו
מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים...) - לא אמר כלום (אפילו
נתנו לכהן); "עגל זה בחמש
סלעים לפדיון בני", "טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני" - בנו פדוי'; האי פדיון היכי דמי?: אילימא דלא שוי - כל
כמיניה (כי אמר 'בחמש סלעים'; בתמיה)? אלא - לאו אף על גב דשוי (ואפילו
הכי קתני רישא 'לא אמר כלום'),
וכיון דלא קייצי (הואיל ולא נישומו) – לא?
לא! לעולם דלא
שוי, וכגון דקביל כהן עילויה, כי הא: דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר ליה:
לדידי חזי לי (לדידי שוי לי) חמש סלעים (אני שָׁם אותו לעצמי, ואקבלו בכך).
אמר רב אשי לא
אמרן אלא כגון רב כהנא, דגברא רבה הוא (ולא אזיל בגילוי הראש), ומבעי ליה סודרא ארישיה; אבל כולי עלמא – לא.
כי הא: דמר בר
רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבה מקובי (שם מקום), שוי עשרה בתליסר.
אמר רבי אלעזר:
'"התקדשי לי במנה", ונתן לה דינר - הרי זו מקודשת וישלים (מיד מקודשת, דקיבלה ליה
לשם קידושין, ועל מנת שישלים תנאו).'
מאי טעמא? כיון דאמר לה 'מנה' ויהב לה דינר - כמאן דאמר לה 'על מנת' דמי, ואמר רב
הונא אמר רב: כל האומר 'על מנת' - כאומר 'מעכשיו' דמי.
מיתיבי: '"התקדשי
לי במנה", והיה מונה והולך, ורצה אחד מהן לחזור - אפילו בדינר האחרון הרשות
בידו (שאין הקידושין חלין עד שתקבל את כולו)' (ואת אמרת 'מקודשת')?
הכא במאי
עסקינן? דאמר "במנה זו" (דדעתה אכולה).
הא מדסיפא
'במנה זו' - רישא 'במנה' סתם, דקא תני סיפא: 'אמר לה "התקדשי לי במנה
זו", ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת - אינה מקודשת; דינר רע (לקמן
מפרש) - הרי זו מקודשת,
ויחליף.'
לא! רישא וסיפא
דאמר 'במנה זו', ופרושי קא מפרש: רצה אחד מהן לחזור - אפילו בדינר האחרון הרשות
בידו; כיצד? כגון דאמר לה 'במנה זו' (ונמצא חסר דינר - אינה מקודשת;
והיינו דקאמר 'רצה אחד לחזור הרשות בידו'); והכי נמי מסתברא (דפרושי מפרש): דאי סלקא דעתך רישא במנה סתם, השתא: במנה סתם (תנא ליה) לא הוו קידושי (דיכולים
לחזור כל זמן שלא קבלה את כולה),
במנה זו (ונמצא חסר, דהשתא לא קבלה כולה) מיבעיא (דמצי הדרא)?
אי משום הא -
לא איריא [לא הוכחה טענתך, כי אפשר להסביר]: תנא סיפא לגלוי רישא, שלא תאמר רישא 'במנה זו',
אבל 'במנה' סתם - הוו קידושין, תנא סיפא 'במנה זו' - מכלל דרישא 'במנה' סתם, ואפילו
הכי לא הוו קידושין.
רב אשי אמר:
'מונה והולך' שאני (ואף על גב דאמר 'במנה' סתם), דדעתה אכוליה (כיון דחזיתיה מונה והולך -
דעתה אכולה; אבל כי לא נתן לה אלא דינר, וקבילתיה - ודאי לשם קידושין קבילתיה, ועל
מנת שישלים).
האי 'דינר של
נחשת' - היכי דמי? אי דידעה ביה - הא סברה וקבלה!?
לא, צריכא
דיהביה ניהליה בליליא; אי נמי דאשתכח ליה ביני זוזי (ולא
הכירה בו מתחילה, שהיה מעורב ביניהם).
האי 'דינר רע'
היכי דמי? אי דלא נפיק - היינו 'דינר של נחשת' (ואמאי
מקודשת)?
אמר רב פפא:
כגון דנפיק על ידי הדחק.
אמר רבא אמר רב נחמן: 'אמר לה: "התקדשי לי במנה", והניח לה משכון עליה - אינה מקודשת:
צצצ
(קידושין ח,ב)
מנה אין כאן (הלכך) משכון אין כאן (משכון
אינו שוה (כאן) כלום [לענין
קידושיה], שאין המשכון מתנה).'
איתיביה רבא
לרב נחמן: 'קידשה במשכון – מקודשת'?
התם במשכון
דאחרים (שהיה בידו, וקדשה בחוב שיש לו עליו; הלכך מקודשת: שהמשכון
עצמו קנוי לה), וכדרבי יצחק; דאמר
רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? - שנאמר [דברים
כד,יג: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך] ולך תהיה צדקה [לפני
ה' אלקיך] - אם אינו קונה, צדקה
מנין? מכאן לבעל חוב שקונה משכון.
בני רב הונא בר
אבין זבון ההיא אמתא בפריטי (על מנת לקבל פרוטות של נחשת); לא הוו בהדייהו; אותיבי נסכא (חתיכה
של כסף) עליה; לסוף אייקר אמתא.
אתו לקמיה דרבי
אמי, אמר להו: 'פריטי (שהתנו עליה) אין כאן - (הלכך) נסכא
(שהוא משכון) אין
כאן (להיות במקומו לקנות)' (שאם נתנו הפרוטות היתה קנוייה להם, דעבד כנעני נקנה בכסף).
תנו רבנן: '"התקדשי
לי במנה", נטלתו וזרקתו לים או לאוּר או לכל דבר האבד (בפניו,
לומר: "איני רוצה") -
אינה מקודשת.' - הא שדיתינהו
קמיה (במקום שאינו אבוד) הוו קידושין (בתמיה)!?
הא קאמרה ליה 'שקיל! לא בעינא'!?
'לא מיבעיא' קא
אמר: לא מיבעיא שדיתינהו קמיה, דלא הוו קידושין, אבל זרקתו לים או לאוּר, אימא:
כיון דמיחייבא בהו (לשלומי), קדושי קדיש נפשה (גמרה וקדשה נפשה), והא דקא עבדא הכי (ולפי
שהוא שלה, זרקתו) – סברא: איבדקיה (לנסות) להאי גברא (את זה): אי רתחנא הוא (אם הוא
רגזן) או לא'? קא משמע לן.
תנו רבנן: '"התקדשי
לי במנה", [והיא
אומרת] "תנם
לאבא" ו"לאביך" - אינה מקודשת (ואינו
דומה ל"תן מנה לפלוני ואיקדש לך", דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא; אבל כאן
- משטה היא בו, כלומר: "תן מעותיך לאאחרים"); "על מנת שיקבלום לי" – מקודשת.'
תנא 'אבא' - להודיעך כח דרישא (דאף על
גב דאביה הוא - לא גמרה וקדשה נפשה);
תנא 'אביך' - להודיעך כח דסיפא (דאמר 'מקודשת', דאף על גב דלא
קרוב שלה הוא).
'"התקדשי
לי במנה"; "תנם לפלוני" - אינה מקודשת; "על מנת שיקבלם
לי" – מקודשת'.
וצריכא: דאי
אשמעינן 'אבא' ו'אביך' - התם הוא דכי אמרה "על מנת שיקבלום לי" הוו
קידושין: דסמכה דעתה עילייהו, סברה: עבדין לי שליחותאי (וכי מקבל
להו - הוה שלוחה, ומקדשה); אבל
'פלוני' – לא; ואי אשמעינן 'פלוני' - הכא הוא, דכי אמרה "תנם לפלוני" לא
הוו קידושי, דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבה ליה במתנה, אבל "אבא"
ו"אביך" - דמקרבא דעתה לגבייהו - אימא במתנה יהביתיה ניהלייהו? צריכא.
תנו רבנן: '"התקדשי
לי במנה"; "תנם על גבי סלע" - אינה מקודשת; ואם היה סלע שלה –
מקודשת (שחצרו של אדם קונה, והרי הוא כמו שמקבלתו).'
בעי רב ביבי: סלע של שניהם – מהו?
תיקו.
"התקדשי
לי בככר", "תנהו לכלב" - אינה מקודשת; ואם היה כלב שלה – מקודשת.'
בעי רב מרי: כלב רץ אחריה (לנושכה) – מהו? בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה
ומקניא ליה נפשה? או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן?
תיקו.
"התקדשי
לי בככר", "תנהו לעני" - אינה מקודשת;
אפילו עני
הסמוך עלה; מאי טעמא?
אמרה ליה: כי היכי דמחייבנא ביה אנא - הכי מחייבת ביה
את.
ההוא גברא דהוה קא מזבין
(קידושין ט,א)
חומרי פתכייתא (בוטייני"ש
שעושין של בדיל, וחורזין הרבה מהן בחוט אחד, ועושין אותו כמין ענק, ונושאין
בצואריהן למכור; ויש גורסין 'פתכייתא', והן של זכוכית: כמין טבעות דקים, וקורין
אותו 'פוריל"ש' ובלשון רבותינו 'אושטנית'); אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: "הב לי חד שוכא (מלא
חוט הענק)"! אמר לה: "אי
יהבינא ליך - מיקדשת לי (בלשון שאילה)?" אמרה ליה: "הבה מיהבה". אמר רב חמא: כל 'הבה מיהבה' לאו
כלום הוא [כפל הלשון מעיד לא על הסכמה אלא על חוסר סבלנות].
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com